כן, בדיוק מה שצריך! הוא לעולם לא יעלה על זה שזו לא ארוסתו שעומדת מולו…
אריאלה עמדה מול המראה בחדר בדירתה בפתח תקווה, בוחנת בעיון כל פרט בהשתקפות. היא אספה קווצת שיער סוררת, סידרה מאחורי האוזן, ונשמה עמוק המראה שלה עלה על כל הציפיות! איפור, שיער, הבעות הכל חיקוי מושלם של אחותה התאומה, כאילו גזרה אותה בתבנית. אם תוסיף גם את השמלה האהובה על יעלי, אפילו אמא, שמצליחה להבחין בין ארטישוק ואבוקדו בעיניים עצומות, לא תצליח לזהות מי זו מי.
המחשבה הזו גרמה לה לחייך; ואז כתם של לחץ התגנב כשהסתכלה על השעון מדירתה עשרים דקות והלל אמור להגיע. הפרפרים בבטן טסו מרוב התלהבות ולחץ. הכול חייב להתנהל מושלם קליל, מתוכנן, בלי טיפת זיוף מחוץ לתסריט. אם הלל יעלה על משהו, כל התכנית שבנתה בשיחות לילה חסרות שינה תקרוס באותו הרגע. וזה אומר יעלי שוב תנצח, כמו תמיד.
היא לקחה נשימה עמוקה, שולחת אצבעותיה ליישר את הציפורניים והופ, צפצוף אינטרקום. כבר עמדה בכניסה, דרוכה, מוכנה להצגה. פתחה את הדלת ובשנייה עברה לתפקיד חיוך רחב, עיניים נוצצות, בדיוק במידה הנכונה של חום ונדיבות.
“הלל, שלום!” אמרה בקולה של יעלי, רק קצת עמוק יותר, והעניקה לו נשיקה קטנה על הלחי. בדיוק כמו שראתה את יעלי עושה לא יותר, לא פחות, בלי טיפה של פלירטוט מיותר.
“תיכנס, רוצה קפה?” הוסיפה בטבעיות, מזמינה אותו פנימה בתנועה מזמינה של היד. נשמעה כאילו כל ערב היא מארחת אותו, ולא כאילו ממש כעת מתחוללת פה קונספירציית זהויות.
הלל הרים גבה, מבט מסוקרן אבל אז העלה חיוך שובב, והבין כנראה מה קורה כאן, אפילו אם לא קלט עדיין את המניע. מה, מה כבר מתכננת אחותה של ארוסתי? למה בארוחת ערב עשתה ממני עכבר ניסיון של איזה ניסוי באקדמיה? בכל מקרה, שיתף פעולה בשקט, כי איך אפשר לוותר על ההזדמנות לראות על מה כל הבלגן.
בינתיים, אריאלה פעלה על אוטומט במטבח. הפנים התחילו להיתפס מהחיוך הזייפני שקלחה על עצמה, מביטה לצדדים בחרדה על בקבוק יין גולן מובחר בפינה הבקבוק שצריך להיכנס לפעולה בשיא המתח. היא ידעה: הלל לרוב לא שותה אפילו בירה מאלכוהול עושה לו סחרחורת, אבל בחברה טובה הוא יסכים ללגימה מבוקרת. זה בדיוק הדבר לו קיוותה: כמה לגימות שיעבירו אותו למצב של ‘רגוע עד גיחוך’. רק אז תוכל להוציא לפועל את הקטע.
הלל ישב, שלוב ידיים, עוקב אחריה מקרוב עם עיניים של מי שנהנה לראות הצגה משובחת. לבסוף פתח בשיחה, שובר את הקרח:
“אריאלה, מה כל זה? ואיפה יעלי? אם זה קטע של אחיות תאומות, תדעי שזה לא כזה מתוחכם.”
היא קפאה לרגע, מחפשת במהירות תשובה שלא תסבך אותה, נראית כמישהי שהלחץ דוחק אותה לפינה, אך התעשתה במהירות והחזירה בנונשלנטיות:
“איך עלית על זה? זו בכלל לא תעלול ניסוי חברתי, אם כבר. יעלי אפילו לא יודעת.”
הלל עיקל את הדברים, סובב ספל הקפה בין האצבעות בעיון: ברור שהוא מבין שמשהו פה מוזר, אבל אין לו חשק לקלקל את החגיגה.
“אתן הרי שונות מאוד, גם אם זה לא נראה על פני השטח,” אמר והטה ראשו, “איך אימא שלך בכלל לא שמה לב? יש ביניכן הבדלים שהרבנות הראשית לא הייתה נותנת להם לעבור.”
לפני שענתה, הוא שלף את הסמרטפון, הקיש מהיר ליעלי והחזיר לכיס שלח הודעה להתעדכן איפה היא ברגע זה ממש.
“ומה התכלס של הניסוי הזה שלך?” שאל, עיניים בוחנות אותה ברצינות אך בלי טיפת חוסר נעימות.
אריאלה הזיזה את הכיסא, שתתה לגימה מהתה (או קפה, תלוי מי מהן מבשלת). ואז פתחה בלהט:
“תשמע, בחיים לא מפסיקים לבלבל בינינו! אתה אומר שאנחנו שונות, אבל כשאנחנו לובשות את אותן הבגדים, עושה אותה תסרוקת, אפילו האמא נאלצת לשאול ‘מי זו?’ תאר לך שששתאום מגיע אליך, אתה לא יודע את שמך!”
היא נראתה לרגע מהורהרת ונזכרה:
“בפעם אחת, אפילו החבר שלי הגיע לסרט, ובסוף ישב עם יעלי חצי שעה לפני שהבין שזו לא אני רק כי עמדה ראשונה בכניסה. או הפוך, אחת החברות שלה ניגשה לידיד שלי ודיברה איתו חושבת שזו אני, רק כי הייתי עם חולצה אדומה…”
“אז למה לא להחליף סגנון? לשנות משהו קטן? הרי זה פשוט,” הציע הלל, מנסה להבין מה הבעיה הגדולה.
היא ישר הקדירה פנים, כאילו אכל לימון חמוץ:
“נו באמת! נתנו אחת לשנייה מילה לא משנות מראה עד סיום הלימודים. מן עיקרון. לפעמים זה אפילו שימושי במיוחד במבחנים… המרצים מתבלבלים, מעבירים אותך הלאה.”
היא גיחכה, שמחה להודיע על ניצחון במגרש האקדמי לפחות.
הלל רק משך בכתף, בדיוק אז קפץ לו עדכון מהסמרטפון:
“יעלי כותבת שהיא מחכה לי בקפה ברחוב רוטשילד. כנראה אין לה מושג שאני פה.”
מבט מהיר לשעון, ואז הוא חייך ברכות:
“אל תדאגי, הסוד שלך שמור איתי. אני מבין שחשוב לך לא לפגוע באחותך, גם לי אין חשק לייצר דרמות במשפחה. בינתיים, אשאיר אותך עם הפוך, ואתארגן לקפוץ ליעלי כדי שלא תהפוך למודאגת רשמית.”
הדלת נטרקה בעדינות, ואריאלה נותרה לבד בדירה. השקט הפך לרעשני במיוחד, כמו דממה שלפני סערה. היא התיישבה על הכיסא, אחזה בקצה השולחן כאילו אם תרפה תתחיל לבכות. למה? למה לא הצליח לה? למה שוב התכנית שחשבה שאי אפשר לפספס קרסה בדקה וחצי?
המחשבות התרוצצו בסחרור. היא חזרה לרגע ההוא, שבו הלל בכלל נכנס לחייהן. כבר במפגש הראשון אותו חיוך כובש, השיחה הקלילה, התחושה שהוא פשוט יודע לדבר היכתה בה כמו פיתה לוהטת בשוק הכרמל. כל מפגש גרם ללב לדפוק יותר מדי חזק, והיא חזרה ומשננה מראש תשובות, מחפשת להצחיק, להרשים. אבל תמיד משהו תקע אותה יראה, חשש להפסיד את מה שיש לה עם יעלי, פחד להפר איזון עדין.
ויעלי? יעלי לא עשתה עניין. באה, הציגה את הלל להורים בערב שישי (“תכירו, זה הלל”), וכל הבית התזהר מאושר סוף סוף, בחור עם כיפה שלא מביך את הסבתא בארוחת חג.
אריאלה לא תשכח את הערב ההוא: יושבת בפתח הסלון, צופה בהלל מחזיק שיחה עם כולם, צוחק מהבדיחות של אבא, עונה לאמא כמו תלמיד למורה. בפנים הרגישה סערה אבל התמונות היו שלוות בלטה בחוץ, נשרפה בפנים. זה היה שלה! הרי היא ראתה אותו קודם, הרגישה בדיוק אל מי נמשכה! היא דמיינה אותם יחד אין-ספור פעמים… ויעלי? פשוט לקחה.
עמוק בפנים היא ידעה זה לא רק סגנון החיים השונה. יעלי ידעה להיכנס לחדר ולבלוט שמחה, עם חיוך ששווה בייגלה, יושבת בחבר’ה כאילו נולדה בפלורנטין. עם זאת, נשארה ראשונה בכיתה, לא זכרה מה זה ללכת לישון אחרי 23:00, ותמיד הייתה לה תשובה להגיד.
לעומת זאת, אריאלה העדיפה לקרוא ספר בשקט, או להיפגש עם חברה אחת, גג שתיים. יעלי הייתה מזמינה אותה לאירועים, והיא תמיד דחתה “לי אין זמן לשטויות כאלה”, אמרה וחזרה ללמוד עוד קורס למבחן.
עכשיו, בדיעבד, היא חשה שאולי פספסה משהו. אולי אם הייתה קצת פחות רצינית, הלל היה שם לב דווקא אליה. אבל הלל תמיד נמשך לאור לא לשקט.
כל זה התפוצץ כשיעלי הודיעה בסוף הקידוש: “אנחנו מתחתנים!” וכולם התפוצצו משמחה. אריאלה הגביהה חיוך, בירכה, חיבקה מבפנים לא הרגישה כלום, רק חור שחור.
לילות שלמים לא ישנה. תכננה, חשבה, דמיינה עד שלפתע נדלק לה רעיון: לנסות לעצור את הכול עם איזה תכסיס מתחכם. אולי אם תצליח לגרום להלל ליפול בקסמיה, ואז תיכנס יעלי ותגלה אותם סוף הסיפור.
הכינה בקבוק יין, דקלמה טקסטים, למדה את התנועות, ואפילו וידאה שהאור בחדר מחמיא לה. יום המבצע הגיע ולמרות כל הנסיונות, הלל עלה מיד על התרמית.
כאב של כישלון מתוק הפעם אפילו לא זכתה בנחמה של ויכוח.
הימים עברו. יעלי פרחה, התחילה להיראות עגלגלה ונוצצת ושבועיים אחר כך הודיעה למשפחה: “אני בהריון!” כולם קפצו עליה משמחה, הוריה כבר תכננו איפה תישן העריסה בסלון כשיבואו לשמור.
ואריאלה? אחזה כוס תה פושר, ניסתה לחייך, אבל כל פיסת שמחה של אחותה דקרה אותה בפנים. ציירה לעצמה איך זה ירגיש לראות את הלל מגיע לארוחות כפטריארך הבית, מחבק את יעלי עם הבטן, נוגע בעדינות.
הרגישה שתכף תתפוצץ. איך היא תעמוד בזה?
ואז… במוחה עלה רעיון שחור. משהו קיצוני, פסול, כזה שהיא אפילו לא מאמינה שמחשבה עליו עברה בראשה להזיק להריון. היה לה אפילו גישה לרופא מהצבא, שסיפר פעם בהומור על תרופות ש”מרגיעות רופאים במיון, ואחרים… פחות.”
רק להוסיף טיפה למיץ. פשוט, אילם, סופי.
ובאותו רגע, בשגרה משפחתית כביכול, היא שומטת את הטבליה ליד הכוס. מסתכלת יעלי מחייכת באושר, תודה לך, את האחות הכי טובה בעולם, אוהבת אותה באמת. ואריאלה ליבה נחמץ. כל התכנית השפלה שלה מתפוגגת ברגע.
“צריכה עזרה? את נראית לבנה כמו בורקס אחרי פסח,” שואלת יעלי.
“אני בסדר, רק רגע… כבר מביאה לך את המיץ.” היא מחייכת, מדלגת לדלפק לשפוך מים, לאט לאט.
וכשעומדת שם, עם תה ביד, מבינה פתאום עד כמה הנפש שלה צריכה תיקון עמוק. זה לא סתם קינאה קטנה זה סבל שחקר לה בתוך הלב ונפח.
זמן לשינוי אולי לפנות לפסיכולוגית, להתייעץ עם מישהי שאפשר להגיד לה בגילוי לב: “הגעתי למצב שאין לי שליטה. אני חייבת עזרה. באמת.”
יעלי כועסת? מחילה. צריך להתחיל מאיפשהו.
אז עכשיו הארוחות המשפחתיות נראות קצת אחרת: יעלי פורחת, הבטן עגולה; הלל מתנהל כאבא בפוטנציה; ואריאלה מגיעה בהתחלה לעזור קצת, אחר כך לדאוג לתינוקת הקטנה.
ובהמשך, בבית, אריאלה כבר דודה מדופלמת: עם שירים, משחקי קופסה, שטיחוני פעילות וריח טלק בכל פינה. היא הופכת מקור ליצירתיות קונה לנעה הקטנה בגדים חמודים, מלמדת אותה לנשוף בנוצה, בונה איתה מגדל בלגו.
ולפעמים, ברגע של חשבון נפש, חושבת: מי היה מאמין שאמצא נחמה בשותפות עם הילדה של יעלי והלל, ושדווקא מהאהבה הקטנה הזו אמצא שמחה וחמלה אמיתית?
אולי לא כל חלום צריך להתגשם לפעמים גם סלסלת במבה קטנה, דודה עירנית ותינוקת מתוקה, זה בדיוק כל מה שהלב באמת צריך.
