מלאך ששקל מאה קילו וריחו של קפה זול
הייתי אז מתנדב צעיר, בסבב נוסף בבית החולים “הדסה” בירושלים, במחלקה האונקולוגית לילדים. החדר היה שקט, כמעט חונק, ורק רעש דפים וציור טושים הפר את הדממה. שקט כזה שביר, דקיק כמו זכוכית, מלא במבטים שלא שייכים לילדים בני פחות מעשר. המטלה הייתה פשוטה: לצייר מלאך שומר.
ילדות וילדים, כל אחד עם מכחול או עיפרון, נתנו את מיטבם, מתעמקים בציור, שפתיים קפוצות וראש מוטה. עשיתי סיבוב בין השולחנות. רוני ציירה מלאך עם חרב ענקית, ליעד עשה לו כנפיים רכות כמו ענן. כולם הלכו לפי הספר מרגש, מוכר, ילדִי.
הגעתי לנועה. הילדה הייתה בת שבע, ראשה קרח לגמרי מהכימותרפיה והעור עדין כמעט שקוף. נועה ציירה בריכוז כמעט מבוגר, הלשון מבצבצת בין שיניה.
הצצתי לה מהכתף, ועצרתי נשימה מהפתעה. על הדף הופיע דמות מוזרה: איש עגלגל, גדול, ממלא כמעט את כל הנייר. לא היו לו כנפיים. היה לו בטן ענקית עטופה בבגד לבן, קרחת מבריקה ומשקפיים עקומים גדולים שנחו על אפו.
“נועה,” שאלתי בעדינות, מתכופף אליה. “מי זה? הרי מציירים מלאך…”
“זה מלאך,” ענתה נועה בשקט ובביטחון, בלי להפסיק לצבוע את הבטן בלבן.
“אבל אין לו כנפיים… והוא גם די גדול..” ניסיתי.
“יש לו כנפיים,” היא תקנה אותי. “הוא מסתיר אותן מתחת לחלוק שלא יתלכלכו. פה מלוכלך לפעמים.”
חייכתי בלב. דמיון של ילדים.
במחלקה תמיד שמעתי נשימות כבדות מהמסדרון, כמו קטר ברכבת. צעדים, רשרוש נעליים כבדות. לפתע דלת חדר המשחקים נפתחה והוא הופיע.
שמוליק אשכנזי, ראש היחידה לטיפול נמרץ. הענק של המחלקה. איש כבד גוף, שלוש סנטרים, חלוק פתוח שתמיד היה קטן עליו, פניו היו לחות מהזיעה וגוון עפרורי חיוור. המשקפיים החליקו מאפו, והוא תיקן בתנועה הרגילה של אצבע שמנה. הוא הדיף ריח עקבי של טבק, זיעה, וקפה נמס חזק וזול. כבר שלושה ימים גר כאן, ישן בחדר הצוות, על ספה שחוקה.
לי הוא נראה תמיד איש עייף ומוזנח, שלא ראה מקלחת או חופש כבר שנים.
“נו, אמנים?”, רעם קולו העמוק, כמו מהבטן ממש. “כולכם פה?”
“כולנו, דוקטור!”, ענה הגנון בצחוק.
הוא עבר בין הכיסאות, נשען על המשענות, ונעצר ליד אלון, ילד דק עם עירוי.
הוא הניח יד ענקית על מצח הילד. “תחזיק, גיבור. הבדיקות הגיעו. נסתדר.”
ואז פנה לנועה. ראיתי את עיניה של הילדה מתלקחות; היא שלחה ידיים אל האיש הכבד, המסריח מעשן.
“את מציירת?”, שאל. ומבעד לעדשות העבות, ראיתי פתאום עיניים תכולות קפואות, מלאות אלף לילות ללא שינה.
“אותך”, לחשה נועה.
הוא גיחך, סידר משקפיים. “אותי לא צריך. הנייר לא יחזיק מעמד…”
באותו הרגע נשמעה אזעקה חריפה במסדרון. מכשירים ציפצפו.
שמוליק נהפך ברגע אחד. הנשימה נעלמה, הכובד התפרק. בסיבוב חד, זריז להפתיע, פרץ החוצה.
“כולם לשבת!”, פקד מהמסדרון. “נעמה, את סט הרדמה עכשיו!”
נשארתי, לוחץ ידיים לחזה. מעבר לדלת נשמע בום מתכת, פקודות קצרות, ואז קולו העמוק לא עדין אלא נחוש, כמו סלע.
“תנשום! קדימה! תישאר איתנו תנשום!”
זה היה מפחיד. כל מילה שלו הייתה תחינה ופוקד באחת. עצמתי עיניים. פחדתי.
ארבעים דקות עברו, זולגות כמו דבש עבה. הילדים הפסיקו לצייר, כולם הציצו לדלת.
שמוליק חזר, נשען על המשקוף, כולו ספוג זיעה, החלוק ספג הכל, קטמי דם על השרוול. הוריד משקפיים, שפשף עיניים, מרח את העייפות על הפנים. התיישב באנחה על כיסא קטן. הכיסא חרק תחתיו.
“הצלחנו,” מילמל. “הוא נרדם.”
הבטתי בו. ואז ברגע, כאילו קילפו ממני וילון, ראיתי. הסתכלתי על ציור של נועה האיש הגמלוני, הכבד. ואחר כך עליו, על שמוליק.
לא ראיתי עוד שומן או זיעה. ראיתי מסה. מסה ענקית של אהבה נחוצה, כמו עוגן, שמחזיקה את הנשמות הקטנות האלו מחוברות לקרקע, שלא יעופו. מלאך קליל עם כנפיים היה מתעופף יחד איתם פה צריך מישהו כמו שמוליק, כבד, חזק, מריח אדמה וקפה, שיתפוס את החיים הבורחים בידיים גדולות ויגרוס: “לא עוזב”.
הקרחת שלו הבריקה באור הניאון כמו הילה לא מזהב, אלא של עבודה קשה ויזע.
נועה קמה מהכיסא, ניגשה לרופא שישב מורכן ראש, וחיבקה לו את הרגל. גבוהה יותר לא יכלה.
“אמרתי לך”, לחשה לי, מביטה בעיניי במבט של מבוגר. “הוא מסתיר כנפיים שלא יקרר אותנו.”
שמוליק הניח כף יד כבדה על ראשה הקרח. אצבעותיו רעדו.
“תחזיקו מעמד, מתוקים,” לחש. “עוד קצת.”
הסתובבתי לחלון, כי לא יכולתי להביט יותר. ובלי לרצות, הדמעות זלגו. בכיתי מרוב בושה חיפשתי יופי בעטיפה נוצצת, אבל היופי האמיתי ישב לידי על כיסא שבור, מוחה זיעה בשרוול כבד, מגושם, והכי קדוש בעולם.
הלקח שלי? היופי האמיתי לא עונד כנפיים מזהב. לפעמים, הוא שוקל מאה קילו וריחו של קפה שהתקרר.
