משפחה במבחן
נעמי לא זכרה מתי בפעם האחרונה הרגישה כל-כך שמחה! שנים של בדידות, בהם כל יום הרגיש כמו השבוע שעבר, סוף סוף נגמרו. בחיים שלה הופיע אלון גבר שהפך את עולמה על הראש. הוא היה כל מה שלא פגשה קודם: קשוב, טוב-לב, נעים הליכות
בעיניה של נעמי, כל כולו יתרונות. הוא ידע לעודד כשקשה, אפשר היה לדבר איתו על הכול, מהסוגיה האיראנית ועד אם קוטג’ שווה באמת את ה-7 שקל. הוא לא נעלב מסיבות שטותיות, לא עשה דרמות, לא ניסה לכפות עליה דעות. נעמי היתה בטוחה סוף סוף מצאה את האיש שחיכתה לו כל השנים.
אך היה עניין אחד קטן שממש לא נעלם מעיניי הסביבה: אלון צעיר ממנה בשמונה שנים. אבל מה זה משנה? בשביל נעמי, גיל הוא רק מספר; אהבה אמיתית נבנית על חום הדדי וכבוד, לא על לידה בשנות ה-80.
השכנות, פלוגת ותיקות חממניות מהבניין ברחוב בן-גוריון בפתח תקווה, לא פספסו הזדמנות ללחוש ביניהן. מבטים מלאי שיפוט היו עוקבים אחרי נעמי ואלון בדרך למאפייה; ואף היו כאלה שהיו נועזות דייה פשוט להגיד לה:
תגידי, נעמי, לחשה רבקה ומצמצה במבט חוקר, את בטוחה? גילי שלך כבר בת חמש-עשרה, חתיכה חבל-על-הזמן את לא פוחדת שהוא שם עליה עין?
נעמי רק נאנחה והשתדלה להישאר שלווה. היא ידעה אלו סתם פטפוטים של מי שמכורות לפרקים חוזרים של “חדר מלחמה”.
שטויות במיץ עגבניות, פלטה ביובש. אלון בן-אדם בוגר. יש לו עמוד שדרה. והוא אוהב אותי.
היתה בה ודאות של מי שמכירה את בן הזוג שלה. לא אכפת לה מה כל חנה בערב שבת חושבת מה שמעניין זה רק היא והוא.
אלון ניסה להיראות נינוח בפומבי. כששמע את הלחישות, סתם הרים גבה כאילו לא מדובר בו והמשיך ללכת כאילו כלום. אבל בבית, כשהיו לבד, היה מתעצבן:
תגידי, את שומעת מה אומרים עלינו? נראה להם שאנחנו דמויות ממחזמר של גיורא יוסיפוביץ’? שכל החיים שלנו זה “הבימה”?
נעמי היתה מניחה לו יד על היד ולוחשת בביטחון רך:
נו, עזוב, סתם משועממות. התבלבלו בין חדשות לשמועות, תן להן להמציא סרטים מתישהו הן גם יבקשו סליחה.
אבל מה שלנעמי ואלון היה קל להתעלם ממנו, הפך אצל גילי הבת בת החמש-עשרה לדרמה יוונית מודרנית. פעם כל הערבים היו של שתיים: תה צמחים, רכילות על הבית ספר וחלומות על טיולים לאירופה. עכשיו? רוב תשומת הלב היתה פתאום מוקדשת לאיש הגבוה והחייכן הזה. והכי גרוע אלון הרשה לעצמו להגיד לה מה לעשות!
לילה אחד, אחרי שאלון העיר לה שלנערות לא מסתובבים ברחוב עד אמצע הלילה, גילי פרצה לחדר, מתעצבנת כמו אחרי הפסד של מכבי, ושפכה הכול:
אמא, למה אנחנו צריכות אותו בכלל? היינו זוג מנצח! אף אחד לא אמר לנו מתי להיכנס הביתה! ועם אלון, כל הזמן חוקים, חוקים, חוקים!
נעמי נשענה לאחור, סופרת עד עשר בלב, וענתה:
הוא צודק. את בת חמש-עשרה, וזה לא בדיוק הזמן לבלות בחוץ עד שתיים בלילה. תבדקי חדשות, תראי מה קורה במדינה.
אני לא לבד! יש לי חברות! קראה גילי וטפחה ברגל.
ומה בדיוק החברות האלה יעשו אם מישהו יעשה בלגן? לא ויתרה נעמי.
גילי נתקעה, האודם עז בלחיים. היא הסתובבה, טרקה את הדלת רק שהרעש יגרום לכולם להבין שהיא עוד פה.
נעמי נשארה מול הספה, המומה. היא לא הבינה מה היא כבר עשתה לא בסדר? למה גילי הפכה את הכול? הרי כל מה שהיא רצתה לאהוב ולהיות נאהבת. מה, אסור לה קצת אושר אחרי שנים של רווקות?
למה גילי כל-כך כועסת על אלון? ניסתה להיכנס לנעליים של נערה מתבגרת: כל שינוי הופך למשבר פילוסופי. פעם אמא היתה שייכת רק לה, חברה אמיתית, יועצת, סבתא-חמות (כמו שאומרים אצלנו באירוניה). פתאום גבר זר נכנס הביתה, מחלק הוראות כאילו הוא מפקד בהגנה, מחזיק לה טישו לדמעות.
“מה קשה לה להבין שאמא רוצה חיבוק מדי פעם?” נעמי מלמלה למרפסת, בוהה בשאריות השמש. כל כך רצתה שגילי תראה את אלון כמו שהיא רואה אותו דאגן אמיתי, חכם, לא כזה שמתחיל בעיות. אבל במקום זאת דמעות, דלתות, נזיפות.
נזכרה איך רק מִשְּׁנים בודדים קודם הן התרפקו במטבח, דיברו עד הלילה, חלמו על צימר בכנרת. עכשיו גילי מסתגרת, ממעטת לענות, נמנעת מליצור קשר עין.
נעמי משכה אוויר, מנסה למצוא מילים לדבר: לא כדי להצדיק את עצמה אלא כדי שגילי סוף סוף תבין היא לא ויתרה עליה, פשוט נכנס עוד מישהו למשפחה, שמבקש גם הוא קצת חום.
אבל איך שוברים את הקרח? איך מבקשים סליחה בלי להתחנן? נעמי לא ידעה, רק קיוותה: יום אחד, בגילי תידלק המנורה והיא תבין, אלון לא אויב אלא חבר אמיתי לשתיהן.
************************
הבוקר נפתח קודר. נעמי עדיין ישנה חצי-עין, כשגילי פורצת, שיער סתור, עניים בוערות, אגרופים קפוצים:
הוא לא מרשה לי לנסוע לנועה! צעקה, והקול רעד. שמעת, אמא? אלון לא מחליט לי מה לעשות!
אלון עמד בפתח, נשען על המשקוף, שקט אך עם מבט של “על גופתי”. הבין שבדיון הזה עדיף להישאר דומם. הרי כשנשים מדברות גברים מסכנים רק אם אומרים משהו.
נעמי התיישבה, סידרה את החלוק ואמרה באיפוק:
הוא צודק. גם אני לא הייתי נותנת לך לנסוע אליה. נועה כל העיר יודעת שהיא אלופת המסיבות. את באמת חושבת שאני אתן לך להיות שם?
אני גדולה! ענתה גילי ונקשה ברגל, בת חמש-עשרה כבר!
נעמי קמה, לבשה חלוק, פילסה מבט שלא משאיר מקום לויכוח:
תסיימי בית-ספר, תקבלי תעודה, תתחילי להביא כסף תעשי מה שבא לך. עד אז, כל עוד אני מפרנסת, אלה הכללים שלי.
הרגע הזה היה כמו פאוזה בסרט. גילי עמדה, לא מאמינה, הלחיים אדומות, שפתיים רועדות.
החוקים שלי? לחשה ואז צעקה: את צוחקת עלי! לך טוב איתו, ואני כבר לא חשובה!
נעמי הרגישה איך משהו מתכווץ בלב, אבל השתדלה להחזיק את עצמה:
גילי, אני לא אכזרית, אני דואגת. את הבת שלי וחובתי לשמור עלייך.
זה לא מעניין אותך מה אני רוצה! התפרצה גילי, את רק רוצה שאלון יהיה מרוצה!
אלון, שכמעט נכנס באמצע, קיבל רמיזה חדה מעיניה של נעמי “בבקשה שב בצד”. הוא עמד, מסוכסך בין דאגה ורצון לצניעות.
חמודה שלי, ניסתה נעמי בטון סבלני אך תקיף, אני באמת רוצה שתהיי חופשיה, אבל יש דברים שאת לא יודעת. את עוד לא קולטת כמה קל להסתבך.
אבל אני רוצה שיתנו לי לחיות! קראה גילי, כלום לא מזיז לך, רק שייתן לך אהבה!
היא טרקה דלת, חותכת את הדיאלוג. בתוך הסלון השתררה דממה. אלון התקרב, הניח יד על כתפה.
אולי אלך לדבר איתה? לחש.
נעמי הנידה ראש:
תן לה להירגע. עכשיו היא לא תקשיב. נדבר בשקט כשיעבור הזעם.
היא הביטה מחוץ לחלון. העננים האפורים החלו לסגת לקרני השמש הראשונות. עמוק בתוכה, ניצוץ של תקווה הדליק תמרור קטן: אולי היום יביא קצת שקט.
גילי נכנסה בסערה לחדרה, טרקה את הדלת, קפצה למיטה והסתתרה בשמיכה. סערת הרגשות אכזבה, כעס, תסכול השתלטה עליה כמו פקק בתל אביב בשעת בוקר.
שעות היא שכבה, מאזינה לקולות הבית. אמא ואלון דיברו, הלכו למטבח, חזרו לסלון. היא לא יצאה אפילו כשהבטן התחילה לקרקר. הגאווה עצרה אותה: מה, להראות שנכנעה?
הזמן נמרח. החושך ירד בחוץ והצללים התארכו. גילי הסתובבה במיטה, מציצה בטלפון ומחזירה אותו. במחשבות אותם מנגינות: “למה לא מבינים אותי? למה מחליטים בשבילי?”
בערב, משהו בה השתנה. הכעס כבר לא היה בוער נותר רק עייפות וחלל ריק. היא התיישבה, הביטה במראה הפנים נפוחות מדמעות, השיער פרוע. היא סידרה בעדינות את השיער ושמה לב: כבר לא עצבנית.
בשקט פתחה את הדלת, פסעה למטבח. הרגליים הובילו אותה ישר למקרר: הרעב ניצח את כל עקרונות המרד. חתכה לחם, הוציאה גבינה צהובה וסלאמי, מזגה לעצמה כוס טרופית. בלי לשים לב התחילה לשרוק פסקול של “קופיקו”.
פתאום, בפתח הופיעה נעמי. היא נעצרה, מסתכלת על בתה כאילו גילי חזרה מכוכב אחר.
אני רואה שהמזג שלך יותר נינוח, אמרה נעמי, משתדלת לשמור על קור רוח, אולי תתנצלי על הבוקר?
גילי זרקה מבט שנון:
אין על מה להתנצל. לא עשיתי כלום רע.
נעמי הידקה את השפתיים, ניגשה לשיש, נשענה בקור רוח:
את בטוחה? קולה יציב, אבל הטון מספיק ברור: “יש גבול”.
כן, אמרה גילי, מרחה חמאה על הלחם, לא חייבת הצגות.
טוב, נעמי הנהנה, אני ואלון הולכים הערב לחברים. אם לא התחרטת, את נשארת לבד.
סבבה, משכה גילי כתפיים, תעשו חיים. בלעדיי.
המילים האחרונות נאמרו במבטא של “ממש לא אכפת לי”, אבל נעמי קלטה טוב-טוב את הכוונה. עצרה, שאלה:
אמרת משהו?
לא, נדמה לך, השיבה גילי בפנים שלוות.
נעמי הישירה מבט עוד רגע, ואז הסתובבה ויצאה. גילי סיימה לאכול, אבל השריקה שלה כבר לא נשמעה מלאת מרד. בראש הסתובב לה רעיון והפעם, היא לא מתכוונת לוותר. בקרוב מאוד אלון ייעלם מהבית.
תבלו, תבלו
*************************
בדיוק באמצע העבודה, כשנעמי שקועה בטבלאות אקסל במשרד בעזריאלי, הטלפון רטט בתיק. מוזר אלון כמעט ולא מתקשר להפריע לה בשעות כאלה.
אלון? קרה משהו?
במקום קולו, שמעה את מזכירת מחלקה פנימית בהדסה:
מדברת עם נעמי ארונסון? מדבר איתך כאן אחות מהמרכז הרפואי. הגיע גבר, בעל הטלפון. אפשר שתבואי מיד?
העולם נדמה שנעצר. דופק קטן התרסק בחזה.
כמובן, ענתה נעמי כמעט בלחש, אני מגיעה מיד
היא קמה, אספה את התיק, אף לא ויתרה על הבוס שצעק מאחורה “אבל האישור מחכה”. בתוך חצי שעה כבר היתה בדרך לבית החולים. החזיקו אותה במתח במסדרון, עד שראו אותה לחדר.
אלון שכב על מיטה, שריטות על הלחי, עיגול סגול מתחת לעין ושפתיים מדממות, אבל עם חיוך עקום.
אלון! התפרצה, תפסה את ידו, מה קרה? מי עשה את זה?
הוא משך כתפיים, כאילו הכל קוריוז:
איזה מישהו צרח עלי משהו על גילי. לא ממש קלטתי מה עבר עליו. לא יודע
הלב של נעמי קפאה. על המקום היה לה ברור אורי. הגרוש שלה, שלמדה להתרחק ממנו כמו מצורע.
חכה, אני מסדרת הכול, אמרה וקימצה את אגרופה. אני כבר דואגת
אלון התיישב במאמץ:
נעמי, אל תעשי שטויות! תתקשרי קודם לאחיך. אל תלכי לבד, זה מסוכן.
היא הביטה בו, אוחזת את ידו. הבינה: הוא דואג לה, למרות שהוא זה שחטף אגרוף.
בסדר, נאנחה, מבטיחה, אני לא לבד.
התקשרה לאחיה, תיארה הכול. כל הזמן, מבטה תקוע באלון שמנמנם בכאב, ידו חזקה ביד שלה.
הכול יסתדר, לחששה, יותר לעצמה מאשר לו. אנחנו נפלס את הדרך יחד
*********************
נעמי נכנסה לסלון של אורי בלי דפיקה, עם מתקפה מוכנה מראש. הוא הסתובב מהטלפון, עם ארשת של ילד חצוף שנתפס.
אתה רוצה לשבת? אמרה, שמה מבט ישיר בעיניו, אז אני אסדר לך להכין כוס תה לבד בכלא.
אורי הפך אדום כמו סלק ונעמד מולה, לא מצליח לשלוט בכעס:
את חושבת בכלל, שהבאת אותו הביתה? על הילדה לא חשבת לשנייה?
אני חשבתי עליה כל השנים, בניגוד אליך! זרקת אותנו כשגילי לא הלכה עדיין לגן, ואז בא לעשות לי פרזנטציות?
אורי טרק אגרוף בקיר, התמונות רועדות כאילו האדמה רעדה.
את לא קולטת שהוא שם לה עין?! אני אשבור אותו אם יצטרך!
נעמי קיפלה ידיים, המבט קפוא.
הוא לא היה לבד איתה, לא בזמן ולא בסוף שבוע. אלון מגיע מהעבודה אחריי, בתי ספר סגור. גילי פשוט לא אוהבת אותו, אז מתחילה לחרטט.
הבת שלי לא משקרת! צעק, מתקרב מדי.
נעמי גיחכה: התיאטרון הזה משעמם אותה כבר שנים.
נראה אותך מחזיק את גילי יותר משבוע עם התקציב שלך. היא תברח אלי כול עוד נפשה בה
בעיניים שלו, עבר משהו בין ספק למצפון פתאומי, ואז סידר פנים של גיבור:
לא תברח. והיא בעצמה ביקשה שאקח אותה! אמרה שעם אלון לא רוצה לגור, היא פוחדת ממנו!
המשפט הזה תקע אותה לרגע. היא אספה את הכוחות, נשענה לחלון.
אתה מבין שאתה מנצל אותה כדי לדפוק אותי? אבל היא לא כלי משחק, אורי, היא בנאדם. רק בת חמש-עשרה.
היא הבת שלי. יש לי זכויות.
בוא נראה שנשאר בך אבא אחד ולא סתם מישהו שמסמן נקודות מולי. תראה לה שאכפת לך ממנה, לא רק מהאגו שלך.
הוא התכונן לענות, אך קפא. ראו בעיניים שלו רגע של היסוס משהו בין כאב לגעגוע. אבל מיד נפח חזה ואמר:
את מדברת על אושר? את הרסת הכול.
נעמי נשמה עמוק. אילפה דמעה.
ניסיתי להמציא לנו חיים טובים. לי ולבת שלנו. ואתה הנמיכה קול: אתה רק רוצה להרוס לי.
נראה מי ינצח, הפטיר, גילי תחליט עם מי היא רוצה.
*********************
אלון השתחרר מבית החולים ביום עכור, נשם עמוק וניסה להרגיש שיצא מהטראומה, אפילו חייך קצת. להרגיש חיים זה כבר לא מובן מאליו אחרי סטירה גברית כזו.
נעמי חיכתה לו מחוץ לבית החולים, מהודקת במעיל, ובמבטה היתה אהבה, לחץ, וגם הקלה עצומה.
חזרנו לחיים, ניסה להתלוצץ, אוחז בידה. עכשיו רק הביתה.
בדרך, נעמי לא הפסיקה להתעצבן על עצמה, לסחוט אגרופים. אלון ניסה להרגיע:
הכל לא באשמתך. זאת לא את.
כל החברים שאלו: למה אתה לא מגיש תלונה?
אלון רק משך כתפיים:
אם לבת שלי היו אומרים שגבר מתנכל לה, גם אני הייתי מגיב כמוהו. אבא נשאר אבא.
הוא לא כעס על אורי קיבל את המצב והשאיר מאחוריו.
יומיים אחר כך, גילי הופיעה בבית, חרישית. תיקיית פירות ביד ניסיון פיוס מגושם, אך כן.
באתי לדבר, מלמלה, בלי להרים עיניים.
אלון ונעמי הסתכלו אחד על השנייה, הוא סימן לה לתת לה להתחיל.
אמא התחילה נעמי.
הכל המצאתי, חתכה גילי, פונה לאלון, מהתחלה עד הסוף. לא חשבתי שזה יפוך לדבר כזה. סתם רציתי שיילך שיהיה כמו פעם.
קולה נשבר. דמעה זלגה.
לא רציתי שיפגעו בו. חשבתי שאבא רק יבהיל אותו קצת ואז כשהבנתי שהוא בבית חולים פחדתי. לא הייתי בסדר.
אלון ניגש אליה בזהירות:
אני לא שומר לך טינה. נבהלת… ככה זה בגילך. הכי חשוב שדיברת אמת.
גילי פרצה בבכי אמיתי:
לא קלטתי שאמא באמת מאושרת. הייתי בטוחה שהוא לוקח לי אותה, ועכשיו אני רואה לא.
נעמי חיבקה אותה חזק.
הכל יסתדר, לחשה. נעבור את זה יחד.
באחד הלילות, גילי עשתה החלטה. תגור אצל אבא. לתת לאמא לבנות את חייה עם אלון, בלי להרגיש אשמה.
אני עוברת לאבא, אמרה לנעמי, כשאלון נרדם, צריך זמן להבין. אולי אצליח לבנות איתו משהו אמיתי, שנינו.
נעמי החזיקה לה את היד וניגבה דמעה.
את אמיצה, אמרה אני גאה בך.
והפעם, גילי חייכה עם דמעות, אבל בוגרת מתמיד.
הבנתי שאם אמא שלי מאושרת גם לי מגיע אושר. ואם טוב לה עם אלון אז זה בסדר.
באותו ערב הבית היה שקט, אבל לא כזה שמתסכל כמו חורף בלי מרק, אלא שקט חמים, מבטיח, כזה שאומר: מעכשיו הכול ילך וישתפר ממש כמו אחרי החורף הראשון בירושלים.
