בין אמת לחלום
נועה התעטפה בשמיכת פליז חמימה, שותה את השקט שבדירתה הקטנה בלב תל אביב. מחוץ לחלון ירדו גשמי ברכה, טיפות נצמדות לחלון ומציירות עליו נתיבים שקופים, כאילו כל העיר התעטפה בהדרת חורף מרוכזת. היא חזרה כרגע ממדידת שמלת כלה אירוע שחיכתה לו בהתרגשות ועצבנות גם יחד. בידה המשיכה להחזיק שקית ובתוכה עגילי זהב דקיקים, קשת שיער עדינה, ושאר אביזרים שיצרו את דמותה הכלתית כפי שדמיינה. מוחה התרוצץ: איך תיראה ביום ההוא? איך השמש תבריק על עגילי הזהב, איך כולם יתפעלו ממנה שהיא, בסוף, סוף-סוף, חווה שמחה אמיתית.
ואז, בדממה, נשמע לפתע צלצול חד בדלת. נועה נבהלה, אוחזת בקצות השמיכה. היא הציצה בשעון שבע פחות עשר דקות. מי יכול להגיע בשעה כזו? חיוך עלה על שפתיה אולי שליח? אולי שירלי מהקומה מעל שבדיוק נתקעה עם הפסקת חשמל?
היא ניגשה לדלת, מציצה בעינית בזהירות. דמות גבוהה, לא ברורה, עמד מאחוריה. קימטה את מצחה.
מי שם? קראה בקול שניסתה שיישמע יציב.
זה אני, רמי, נשמע הקול המוכר מבעד לדלת. הוא נשמע חנוק, כאילו נחנק ברוח הקרירה שבחוץ. חייב לדבר איתך. דחוף.
נועה היססה. הרי לא ממש רצתה לדבר איתו. אולי קרה משהו לשירלי, אולי משהו חמור. היא סובבה את המנעול והדלת נפתחה חרש. רמי עמד בפתח, כתפיו רטובות מגשם שלא פסק. עיניו בערו באש בלתי-בריאה, פניו חיוורים. הוא מעולם לא נראה כך, משהו בו היה לא יציב והיא לרגע הצטערה שפתחה את הדלת.
תיכנס, לחשה, בולעת את דאגתה. הרי לא תשאיר אותו בחוץ בגשם. אתה רטוב עד העצמות.
רמי נכנס, מתעלם מהנעליים האדומות-עמוקות שהותירו סימנים על הפרקט המבריק. הוא נראה מרוחק, מביט כאילו לתוך נוף שמעבר לחלון, רחוק מכל מה שמוכר לה. נועה עמדה לידו דרוכה, לבה הולם חזק.
נועה, פנה אליה, הידיים שלו מרוסקות על כפפותיו. אני כבר לא יכול עוד! אני אוהב אותך.
עינה נפקחו לרווחה.
רמי, אתה… החלה, אך קולה רעד, והמשפט נקטע.
רמי התקדם בביטחון שלא הכירה, כאילו הפחד שיתק אותו והוא נאבק על רגעו האחרון.
אני יודע שאת מתחתנת. זה אולי טירוף, אבל אני לא מסוגל לשתוק עוד. חודשים ניסיתי לשכוח אותך לא מצליח. הייתי עם שירלי רק כדי להיות לידך, לראות אותך מקרוב. לא אהבתי אותה. בחיים לא!
העולם שלה קפא. מה הוא אומר? השתמש בחברתה כדי להיות קרוב אליה? וְשירלי היא הרי התאהבה עד כלות נשמתה… פתאום הכל הפך להדוק ונחנק. נועה הניחה את השמיכה מאחור, נאחזת ביד כורסת הבד כאילו יציבותה תלויה בכך.
אתה מבין מה שאתה אומר? לחשה כמעט. יש לי חתן, אני אוהבת אותו. אנחנו לפני חתונה, זה אמיתי. ושירלי…
אני יודע, הוא קטע אותה, מבט עיניו מתרסק, אך נדמה כאילו נפתח ואפשר לאור להיכנס. אני פשוט לא מסוגל לשקר יותר! את עוד שנייה לא תהיי בכלל נגישה עבורי. אם לא הייתי אומר לא הייתי סולח לעצמי. ושירלי מבחינתי היא כלום.
צמרמורת חלפה בגבה. היא בלעה רוק, קולה נעשה קריר, זר:
איך אתה בכלל מסוגל לדבר ככה?
זו האמת. שירלי היתה רק תירוץ. רציתי שתראי איזה גבר טוב אני, חכם, נדיב. שתביני שאנחנו נועדנו זה לזה. ועכשיו אני יודע, בלי ספק בלעדייך אין לי חיים.
הוא ירד על ברך אחת, שלף קופסה קטנה ובה טבעת זהב עדינה, מנצנצת לאור הבהוב המנורה.
תעזבי הכל. בואי אלי, אני אסב אותך למאושרת בישראל, נשבע.
נועה ישבה, לראשה עוברות תמונות: רמי צוחק עם שירלי במסיבת פורים, מחזיק לה את היד, מביט בה במבט רך. הכל היה תעתוע? כל מה שאי פעם נחם אותה אשליה? היא נאחזה במשענת, הדירה נעשתה קטנה ומאובקת; הדמעות מחנקות בגרון.
תקום, אמרה בקול חנוק, בבקשה.
רמי התרומם באיטיות. אפשר היה לראות בעיניו שמץ תקווה שנמס במהירות.
את לא מאמינה לי? לחש, הקול נשבר.
אני מאמינה, ענתה ברגיעה שלא היתה בה שמץ של רוך. אבל זה לא משנה.
היא נסוגה צעד, יוצרת רווח, מחפשת מילים שנכונות. היה עליה להיות ברורה.
אתה חבר שלי, רמי. אני אוהבת מישהו אחר, אני מתחתנת איתו כי הוא האיש שלי. אתה חבר, לא יותר.
רמי נשא עיניו, לופת את הטבעת עד שפרקי אצבעותיו מלבינים.
ואם הייתי אומר לך הכל לפני שפגשת אותו?
היא עצרה, ואז חייכה בעצב:
גם אז לא היה קורה כלום, רמי. אני לא מרגישה אליך שום דבר רומנטי. זה פשוט אתה לא בשבילי.
הוא התקרב עוד, עיניו בוערות בתחינה:
אבל אני יודע שיש משהו בינינו, איך את מביטה בי את בטח מרגישה את זה.
נועה זזה לאחור, ליבה פועם בחוזקה. עיניו לא נתנו לה מנוחה. ילד מבועת, חמוש בתעוזה של רגע.
אין בינינו כלום, רמי, אמרה בקור מתון. אתה לא אוהב אותי באמת. זו אובססיה המצאת דמות שאני לא, ואנשים מסביב הם רק כלים להשגת המטרה. צריך לסיים כאן.
רמי לופת את אגרופיו, משותק.
את טועה, אמר לבסוף. אין בי את מה שאני מרגיש כלפייך כלפי אף אחת אחרת. אני אוהב אותך!
נועה נשכה שפתיים, נלחמת בדמעות וברעד:
ומה עם שירלי? אתה מבין איזו פגיעה זו? השתמשת בה, שיחקת ברגשות שלה, איך אני יכולה לסלוח על זה?
רמי השפיל מבט, לוחש:
אני יודע. עשיתי נורא. אבל גם אם היה אפשר להתחיל מחדש הייתי בוחר אותו דבר. זה חזק ממני.
אי אפשר לבנות אושר על גבו של כאב אחר, היא הרימה טלפון, גופה רועד מעט. וגם לא ניתן לאהוב מישהי שלא מכירים באמת. אתה אוהב דמות מדומיינת. דבר עם שירלי, תתנצל בפניה.
הוא רעד קלות, שותק.
למה? היא מביאה לי רק כעס. את את משהו אחר.
נועה ריחמה עליו לרגע אך מיד התנתקה מהרגש:
אין לך סיכוי אצלי, כמו שלא היה אצל שירלי. ואני לא מתכוונת לשתוק.
הוא הביט בה מספר שניות. לבסוף אמר:
אני הולך, אבל אני לא מוותר. אחכה לרגע שבו תביני שכן.
אל, אמרה, קולה ברזל. עזוב. תחיה, תמצא אישה אמיתית, לא דמויות. וצא עכשיו, בבקשה.
רמי הלך לאט לדלת. תנועותיו כבדות, כאילו כל גופו נושא עונש. על הסף הסתובב, קריצה חיוורת בזווית שפתיו.
תודה שדיברת אמת. גם אם לא נפרדים לעד.
הוא סגר בשקט. נועה נשארה לבד, תרה אחר אוויר ומשחררת סוף סוף את המתיחות. היא פסעה לחלון, השקיפה על רחוב גורדון. טיפות עדיין יורדות, נצמדות למדרכה, מפזרות את ריח האספלט הרטוב. רמי התרחק, קומתו שקועה, צעדים כבדים, הולך ונעלם מאחורי פנס הרחוב.
מייד הוציאה את הטלפון, מצאה את המספר של שירלי והתקשרה. קולה היה מתון, רועד:
שירלי, את פנויה לשיחה? צריך לדבר. זה דחוף.
נועה? את נשמעת מתוחה. מה קרה?
נועה נשמה עמוק, מוחקת מהקול כל הססנות.
רמי היה אצלי, פתחה, בוחרת מילים בקפידה. הוא הודה שבכלל יצא איתך רק בגללי, שמעולם לא אהב אותך, שאת היית דרך להגיע אלי.
מהעבר השני שרר שקט ארוך. נועה עצרה את נשימתה, יודעת שאי אפשר באמת ללטף מרחוק שבר לב.
אז מה זה אומר, לבסוף נשמע קולה של שירלי, רועד, את צוחקת עלי, נכון? יש פה טעות
שירלי, את החברה הכי טובה שלי. אני לא משקרת לך. הוא אמר שהוא אוהב רק אותי, שהוא רוצה שאתחתן איתו. תיזהרי ממנו!
שתיקה. ואז, נשמעה נשימה עמוקה:
אני צריכה לחשוב רגע.
אם את צריכה אותי אני כאן, הוסיפה נועה ברכות אמיתית.
תודה, נועה. עדיף לדעת את האמת, ענתה שירלי לבסוף. תודה שאמרת.
נועה ניתקה, חוזרת אל החלון, בוהה באורות העיר הנשטפים בגשם. ברחבי תל אביב שני לבבות נשברים, ושלה מחפש מוצא. יותר טוב לדעת את האמת, היא חשבה, גם אם בוער ומכאיב.
***
בזמן הזה, שירלי עוד יושבת במטבח שלה. המילים של נועה מהדהדות אצלה בראש. היא זוכרת את רמי מזמין אותה לבית קפה בדיזנגוף, זוכרת איך חייך אליה, פתח בפניה דלת, לעג בעדינות לכל הציניות שבה. כל אותם רגעים כאילו מתחילים להתפורר, צבעיהם דוהים. “הוא מעולם לא אהב אותי”, חודר בהכרה והכאב שקט לא חד, אך קבוע, עמוק.
היא מחזיקה כוס תה, שנעשתה מזמן פושרת. בדירה שקטה, רק שעון היד על הקיר מסמן קצב שגרתי, כאילו דבר לא קרה בעצם.
היא מנסה להבין מה לעשות עכשיו להתקשר אליו? להמתין? לבכות? אף אחת מהאפשרויות לא מספקת. היא יודעת שהיא חייבת זמן, להבין, לעכל, להתחיל להיגמל מהתקווה.
דפיקה בדלת מרעידה אותה. היא מתקרבת, מציצה, רמי עומד שם. רטוב, מקולף מהגנה, פניה נמוכות יותר משהכירה.
שירלי, פתח, אני חייב להודות. אף פעם לא
נועה כבר סיפרה לי, קוטעת אותו, בקולה נוקשה ממאמץ. אין לי מה לשמוע ממך יותר.
רמי עוצר, מתכווץ. כנראה רצה להושיט יד, אך מחזיר אותה לאחור ומביט לרצפה.
היא הקדימה אותי… קיוויתי שאספיק להסביר הכל בעצמי.
למה באת? בשביל להשלים את ההשפלה?
לא, עונה, מתקרב אבל נרתע מבטו מבקש מחילה. רק לבקש סליחה. על הכול.
שתיקה.
היית צריך לומר מראש, הצל שלה רועד מעט. פשוט היית צריך להיות הגון. עכשיו כבר מאוחר. זה נגמר. אני לא רוצה לראות אותך.
רמי מהסס, שולף קופסה קטנה.
קחי את זה, לזכר מה שהיה, ממלמל.
שירלי מביטה בטבעת פשוטה, יפה תכשיט לשוא. היא סוגרת עליו.
תשמור לעצמך. לי לא מגיע כלום ממך.
הוא סוגר ידיו על הקופסה. נראה שהבין סופית מה אבד.
אני באמת מצטער. קולו בקושי נשמע.
היא בוחנת אותו רגע. הוא בבירור כבר לא הגבר שאהבה אי פעם.
אי אפשר להתחיל מחדש עם מישהו שאיבדת בו אמון. זה נגמר. קבל את זה.
הוא מהנהן באיטיות. עומד לצאת, כשפתאום נוקשת הדלת בשנית. אורי, חתנה של נועה, ניצב בכניסה: גבה קפוץ, עיניו חדות, חסרות רוך.
אפשר להיכנס? שואל בקול יבש.
שירלי פותחת לו את הדלת. רמי מצטמצם.
אני יודע בדיוק מה קרה פה, קובע אורי בנחישות. ואין לי הרבה מה להוסיף.
רמי רוצה להתגונן, אך אורי פוסק:
שתוק. שמענו ממך מספיק.
הוא מתקרב אליו, ורמי נדחף לקיר, מפוחד.
אל תתקרב שוב לא לנועה ולא לשירלי, לוחש בקול שקט אך מאיים. ברור?
רמי שותק, חיוור כולו.
אורי מתקרב, מכה פעם אחת. רמי נופל, אוחז בשפתו המדממת, משפשף את עיניו.
זה רק ההתחלה, מזהיר אורי, פעם הבאה תסתיים גרוע יותר. אני הייתי ברור?
רמי קם לאיטו, לא מביט לאף אחת מהן, ויוצא מהדירה מבלי להוסיף מילה.
אורי מסתובב אל שירלי, קולו רך יותר:
אני מצטער, פונה, אולי לא הייתה דרך אחרת ללמד אותו גבול.
שירלי בולעת רוק, מהנהנת.
תודה. לפחות אתה יודע להגן, כמעט מועכת חיוך.
נועה דואגת לך, מזכיר אורי. היא רצתה להיכנס בעצמה, אבל נסענו שתדעי שאת לא לבד.
יש לה מזל שיש לה אותך, ממלמלת שירלי.
הדירה חוזרת לשקט אך עטופה בתחושת ביטחון חדשה.
***
באותו זמן, רמי גרר רגליו בסערת גשם ברחוב בן יהודה. שפתיו דיממו, אך בליבו הכאב היה עמוק וכבד בהרבה. שניהם הלכו לו שירלי, נועה. את העבר כבר לא ישיב רק שאלות צורבות, תשובות שלא ימצא.
יום למחרת הופיע בעבודה בחולצה ארוכה שמהודקת סביב הסנטר, מנסה להסתיר סימנים. האנשים הביטו, הרכילו, אך לא פנה לאף אחד. אחרי שבוע הגיש בקשה למעבר לסניף בחיפה. הבוס חתם בשקט, אולי הבין.
לפני שנסע, נכנס לחנות תכשיטים והחזיר את הטבעת. קיבל מעטפת מזומן שלושת אלפים חמש מאות שקל, לפי הקבלה ושלח לשירלי העברה בנקאית בסך זה, בצירוף פתק קצר: “מצטער. זה שייך לך.”
בערב עמד מחוץ לדירה הישנה ביפו מחכה למונית. הגשם המשיך לזלוג, כאילו מנסה לטשטש את חייו הישנים. הוא לחש: “הרסתי הכל.” זו לא היתה תלונה זו היתה קבלה. הוא נכנס למונית וביקש לנסוע לתחנה המרכזית.
***
באותה שעה, בבית קפה בפינת קינג ג’ורג’, נפגשו נועה, אורי ושירלי. שוקו חם, עוגה, שיחה שקטה.
הם דיברו על העתיד החתונה הקרובה, החיים החדשים שעוד מחכים. שירלי הקשיבה, פתאום מזהה בליבה ניצוץ קטן של שלווה.
אני לא כועסת עליו יותר אמרה, מבט בעיניה שקוף. עצוב לי, אבל זה מאחורי.
נועה ליטפה קלות את ידה.
מגיע לך יותר, אמרה ברכות אהבה של אמת, בלי טריקים ובלי מסכות.
שירלי חייכה, חיוך לא מתאמץ.
אני יודעת. וכשאמצא אותה, אדע להוקיר אותה.
הגשם בחלון הסתיר את העיר, אבל בפנים היה חם ואירוני העתיד דפק על הדלת, ולשלושתן היה ברור: אפשר להתחיל מחדש, כל אחת בדרכה.
