תקשיב, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלא יוצא לי מהראש. הכול קרה במחלקת הילדים האונקולוגית באיכילוב, בחדר המשחקים, כזה שקט שיכולת לשמוע את הדף מתקפל ואת הטושים על הנייר. השקט שם היה עדין ומתוח כמו זכוכית שקט של התבגרות מוקדמת, כזה שמרגישים רק איפה שהילדים התרגלו כבר לימים של בדיקות וטיפולים. הייתה פעילות: לצייר מלאך שומר, וכל אחד ואחת שם השקיעו בטירוף.
אני, תמר (ככה קוראים לי, ברור!), הגעתי להתנדב האמת, רגילה לדמיין מלאכים כמו בציורים שעל חלונות בתי הכנסת, עם כנפיים נוצותיות ותלתלים זהובים. אז עברתי ביניהם והייתי עפה, אחד צייר מלאך עם חרב ענקית, אחת אחרת עם כנפיים כמו שערות סבתא. הכול נורא “יפה”, קצת דומה, קצת צפוי.
ואז הגעתי לרומי.
רומי בת שבע, הראש שלה היה חלק, לגמרי, מכל הכימותרפיות. היא ציירה ממש בריכוז, נשכה את השפתיים ולא הרפתה מהקרטון. הצצתי והאמת? בא לי להחסיר פעימה. במקום איזה שליח שמיים, היא ציירה גבר שמן, עגלגל, כובש את כל הדף, בלי כנפיים. בטן ענקית בלבן, ראש קירח כמו בטטה, משקפיים עצומים עקומים על אף רחב.
“רומי,” רכנתי לידה, משתדלת להיות עדינה, “מי זה? הרי כולם מציירים מלאך…”
“זה המלאך,” ענתה בשקט, כאילו זאת האמת הברורה. המשיכה לצבוע את הבטן הלבנה בלי להפסיד קו.
“אבל… אין לו כנפיים, והוא כזה גדול?”
“יש לו,” היא תיקנה אותי. “הוא פשוט מסתיר אותן מתחת לחלוק. פה לפעמים מלכלך.”
חייכתי אליה. עזבי, דמיון של ילדים.
לא עברו שתי דקות, והתחיל להישמע מהמסדרון נשימה כבדה, שריקה כזו של אדם שמן שבא כמו רכבת איטית. דלת החדר נדחפה פנימה ונכנס ד”ר גדי בן-עמי מנהל טיפול נמרץ. גבר גדול, בטן ענקית, שלושה סנטרים, חלוק צמוד מדי, משקפיים עבים על קצה האף. כל כולו ריח של עשן סיגריות, זיעה וקפה שחור כזה זול מהפינג’אן. גר שם כבר שלושה ימים בדרגש שלו בחדר מנוחה.
בעיניי, הוא היה רק גבר עייף, מותש, שרחוק מעקרונות האסתטיקה שגדלתי עליהם. “נו, מה נשמע, אמנים?” קולו רעם, בוקע מהבטן. “עוד כולכם איתנו?”
“כולנו פה, דוקטור!” ענו לו כל מיני קולות.
הוא עבר בין השולחנות, נשען על גב הכיסאות. נעצר ליד הילד הכי קטן ונגע לו בעדינות במצח.
“תחזיק מעמד, גיבור,” לחש בקול הנמוך שלו, “קיבלנו תוצאות. נסתדר.”
אחר-כך התקרב לרומי. ראיתי את העיניים שלה נדלקות. היא הושיטה ידיים אליו, בלי כל פחד.
“מה את מציירת שם?” שאל, ומאחורי המשקפיים ראיתי עייפות כחולה-עמוקה, כמו שמיים באמצע הלילה.
“אותך,” לחשה רומי במבוכה.
הוא גיחך, סידר את משקפיו. “לי לא צריך לצייר. הדף יתפוצץ מרוב משקל…”
באותו רגע המוניטור במסדרון צפצף בפראות אזעקת חירום. בלי שנרגיש, ד”ר גדי התעורר: העייפות נעלמה, צעדיו הפכו קלים, והוא רץ אל הדלת במפתיע, למרות הגודל. “כולם להישאר!” הוא צעק, “נועם, ערכת החייאה, קדימה!”
אני קפאתי ליד החלון. מהמסדרון נשמעו פקודות קצרות, צלילות מתכת; הגרון שלו חזק, סמכותי.
“להמשיך לנשום! איתנו! תשאר איתנו!”
תוך כדי הכל רעד בי.
עברו ארבעים דקות. נצח. החדר נשאר שקט, הילדים בהו בדלת, מחכים. פתאום הדלת נפתחה, וד”ר גדי חזר, נשען על המשקוף, כולו רטוב, כתם דם קטן על השרוול. התיישב על כיסא ילדים שחרק תחתיו.
“הצלחנו,” לחש, “הוא ישן עכשיו.”
הסתכלתי עליו, ואז על הציור של רומי. פתאום ראיתי לא זיעה, לא שומן, אלא החזקה מוחלטת, עוגן עצום של אהבה שמחזיק את הנשמות הדקות האלו כאן, שלא יעופו למעלה. מלאך נוצות לא היה עוזר שם, הוא היה נעלם איתם.
צריך מלאך כבד, מהחיים, שמריח מבית חולים וקפה, עם ידיים שיכולות לתפוס את החיים ולהצהיר: “לא משחרר.” הקרחת שלו הבריקה באור הניאון בדיוק כמו הילה לא זהובה, אלא אחת “של עבודה”, נוטפת מאמץ.
רומי ירדה מהכיסא, התקרבה אליו, חיבקה את הרגל השמנה שלו כי גבוה מזה לא הגיעה.
“אמרתי,” היא לחשה לי, “הוא מסתיר את הכנפיים, שלא נרגיש רוח.”
היד של גדי רעדה על הראש שלה, כאילו מגן.
“תחזיקו, מתוקים,” לחש. “עוד קצת.”
הלכתי אל החלון. לא יכולתי להסתכל.
ופתאום בכיתי. בכיתי כי ראיתי את האמת באיחור יופי זה לא נוצות וזהב, זה גדי על הכיסא השבור, סוחב את עול הילדים ובוכה בזיעה. זה היופי הכי קדוש שיש.
