בגידה תחת מסיכת החברות
החורף ההוא בתל אביב היה כזה שנצרב בזיכרון נדמה היה שמעולם לא ירדו בארץ שלג ורוחות עזות כל כך. הרחובות נצבעו בלבן נדיר, הגגות והשבילים מכוסים בשכבות של שלג שנראה כאילו נלקח מהאגדות. האוויר היה צלול להפליא, הצלילים כה חדים, ותחושת הקור שנשבה מהמזרח מילאה את הלב ביתר תשומת לב לחום הביתי.
בפינה חמימה של דירת שלושה חדרים ברחוב קטן בשכונת הצפון, שלטה אווירה אחרת לגמרי שלווה, רוגע, חום שמאיר מבפנים. מחוץ לחלון הגדול השתוללו נופי לבן-לבן של תל אביב המושלגת, מלבד כמה אורות שטבעו בערב. בפנים, האור הרך של מנורת קריאה הציף חלל עם את תחושת ההגנה, הדף את הקור אל מעבר לזכוכית.
אלומה ואבנר, זוג שנשואים לא מזמן, רבצו יחד על הספה, מתכרבלים בשמיכת פליז רחבה. הטלוויזיה הקרינה קומדיה משפחתית אמריקאית שישבה יפה לצד התחושה המשפחתית, משהו שכיף לצחוק מולו בלי מחויבות. אלומה צפתה בסרט, מחייכת לעצמה מדי פעם למחשבותיה. אבנר שכב ליד, עיניו לעיתים גלשו מהסרט לצניפי השלג שבחוץ, ולא יכול היה שלא להתפעל מהיופי והחריגות של הלילה.
דווקא הקסם הזה נקטע בצליל מוכר הטלפון של אבנר צילצל שוב. תחילה התעלם, כמי שאין לו מקום בעולם הזה לשיחות, אבל לאחר שמתעקש הצליל, שלף מהכיס, הציץ וגלגול עיניים קל ברח על פניו.
שוב איתמר, פנה אל אלומה, חסר סבלנות. זו הפעם השלישית שהוא מתקשר הערב.
אלומה הטתה אליו את ראשה מבלי להסיט מבט מהמסך.
רוצה לנחש? שוב דוחף אותנו לבוא אליו, חייכה כמעט לעצמה. הרי קנה בית בכוכב יאיר, לא יכול להירגע עד שמישהו יחגוג איתו את הרכישה. והוא פשוט לא מבין מה זה לא.
אבנר עילעל במסך וקיבל את השיחה.
היי, איתמר. ניסה להישמע עירני.
נווו, אבנר! מתי תבואו? קולו של איתמר רטט מתלהבות. אני חוזר, הבית פתוח, סאונה מחכה, שתייה, כולם באים. מה יש לכם להיתקע בתל אביב? תבואו, תבואו, תעשה לי את הכבוד!
אבנר שתק לרגע, מחפש תירוץ מתקבל על הדעת. אלומה, בעדינות, שלחה מבט ונד ראש מצד לצד הנה, בלא מילים, הוא הבין היטב את המסר. הם רצו בסך הכל להישאר יחד בביתם, מוגנים, בשקט, בלב הפינה שלהם.
תראה, גימגם קצת. אלומה נסעה לרמת גן, לאמא שלה. לא רוצה לבוא לבד. אתה מכיר אותי. לא רוצה לריב עם אשתי על שטויות. אולי בפעם אחרת.
איתמר עצר, ואז חזר בטון מופתע:
נסעה? מתי היא חוזרת?
מחר בערב, ענה אבנר בטון מאוכזב. הכל היה לא צפוי רצינו ללכת לסרט, לטייל קצת בפארק הירקון אבל הכל התבטל. אולי פעם אחרת.
איתמר נשמע מהסס, אבל סיכם:
טוב אבל תגיד ברגע שחוזרת. מתגעגע אליכם.
ברור, אץ אבנר. נשתדל בסופש הבא.
הניח את הטלפון, נשען לאחור וחייך.
הצלחתי לברוח, לחש, חצי מצחקק, וחיבק את אלומה. מי צריך עוד מסיבת גברים עם איתמר? שיחגוג עם עצמו. אני נהנה הרבה יותר כשאנחנו ככה.
הוא החזיק אותה עוד רגע, מרגיש איך המתח מתפוגג. הדירה שבה לא היה חום סתמי, אלא שקט אמיתי, אינטימי, ותחושת שייכות. שארית הערב עברה בנינוחות, עם שלג יורד וכוס תה חם. עד שלפתע, שוב טלפון שוב איתמר.
אבנר העווה פנים, לקח את השיחה.
איתמר, מה עכשיו? ניסה להיות מנומס אך כבר שמע את המתח בקולו.
אבנר הפעם קולו של איתמר היה חמור תשמע, אני במועדון אור, ו אלומה פה. עם מישהו. הם יושבים יחד, היא שותה, מחבקת אותו. מצטער, אבל הייתי חייב ליידע אותך. היא הרי אמרה לך שהיא אצל אימא שלה, לא?
אבנר נדהם. ניחש שזו טעות, הביט באלומה שלצידו כמחפש אישור למציאות.
מה? חשש להתבלבל. אולי התבלבלת? אשתי לידי, כאן בדירה!
לא, התעקש איתמר. היא שלך, לא?
רוצה שאדבר איתה? הציע.
אבנר הלחיץ על רמקול. עולות מוזיקת מועדון, קולות צחוק וצעקות. נשמע קול נשי דומה להפליא לאלומה.
הלו? נשמעה בהססנות, כאילו הופתעה.
אבנר בלע רוק. הביט על פני אשתו, שהביטה בו לא מאמינה.
אלומה? ניסה להישמע רגוע. זה אבנר. מה קורה?
אוף אבנר, תן לנוח! נדבק לי לחיים משעמם, רוצה קצת ליהנות, נשמע הקול בצחוק מריר.
אלומה קפצה על רגליה, נראית כאילו ראתה רוח רפאים. לא הגיוני, זה לא אני, לחשה.
איפה את?
לך תדע, ענה הגרסה המדוברת באדישות.
איתמר התערב: שמעת? זאת היא.
זה בלתי אפשרי, ניתק אבנר, פניו דהויים, הניח את הטלפון הרחק. אלומה לידי, איך?
אלומה נפלה חזרה על הספה, ליבה הולם. איך האישה ההיא ידעה כל כך הרבה? למי יש אינטרס להעמיד פנים ולהתחזות לה?
זה לא ייאמן, כמעט בכתה.
אבנר הידק את אחיזתו. מישהו מנסה להפריד בינינו. אני אשיג צילום מהמצלמות, אדבר עם ההנהלה. נברר מי זאת.
היא הניחה את ראשה על כתפו, נרגעה לאיטה. זה באמת לא אני. וזה כנראה תעלול.
הוא חייך אני בטוח בך. אין מצב שאת כזו.
למחרת, בצהריים, אלומה ישבה במטבח, לגמה תה וניסתה לקרוא מיילים מהעבודה, כשהטלפון צלצל איתמר.
בוקר טוב, קולו מעורפל. דיברת עם אבנר מאז אתמול?
האמת, רבנו קצת, שיקרה בניסיון לבדוק מה טעמו של איתמר.
היה שקט, ואז איתמר הֶפנה את השיחה:
אני תמיד ידעתי שאבנר לא מעריך אותך. את מיוחדת, אלומה. מגיע לך יותר. תמיד אהבתי אותך
אלומה החזיקה בנייד חזק, ליבה הולם.
מה אתה אומר? ניסתה לדבר בשקט.
את לא מבינה, קולו נשמע קרוב, כמעט לחישה. אני אוהב אותך, כבר שנים. ואם תיפרדי ממנו אני מחכה לך. תמיד.
היא לא ענתה מיד. הכול התחבר איתמר הוא זה שיזם ותכנן הכול, שכר מישהי שתתחזה לה כדי לגרום לריב.
איתמר, אמרה בקולה הרגוע והברור, אתמול הייתי בבית. עם אבנר. ואתה סיבכת את הכול במזיד. עכשיו זה ברור.
שקט.
מה? גמגם, ואז התנער. למה את אומרת את זה?
כי שכרת מישהי שדומה לי, שתתחזה לי, וגרמת לריב. נכון?
עוד שתיקה. ואז חצי צעקה:
כן! כי אני אוהב אותך! הרבה יותר מאבנר, הוא פשוט לא יודע להעריך מה שיש לו. כל הבנות שהיו לי לא היו את, אף אחת לא השוותה
אלומה גיחכה במרירות:
לא רוצה לשמוע. איבדת את אמוני וגם את החברות. אל תתקשר יותר. ואגב, השיחה הזו הוקלטה אבנר ישמע הכול.
נפרדה, הניחה את הטלפון, נשמה עמוק והביטה בשלג הדקיק שמן החלון כאילו כלום לא השתנה בחוץ.
אבנר נכנס ובחן אותה, דואג.
נפתר? שאל חרש.
כן, ענתה. הוא עשה הכול. אמר שהוא אוהב אותי, רצה להרוס בינינו. אדם קטן
אבנר התיישב לצידה, אחז בידה, נותן לה תחושת ביטחון.
אז בעצם מעולם לא היה חבר אמיתי. טוב שנגמר. תמיד הרגשתי משהו לפחות עכשיו הכול ברור.
נכון, לחשה, מצמידה כתף לכתפו. לפחות יש בינינו אמון אמיתי.
היא חייכה פתאום, חיוך שנדליק בו ניצוץ: אם חושבים על זה, זה תירוץ מושלם להימנע מהמפגשים והחבורות. תמיד נוכל להגיד שיש מישהו לא נעים
אבנר צחק.
יופי. נמשיך לראות סרטים, נשתה תה, אף אחד לא ישבש לנו.
היא משכה את השמיכה, יצרה בועה קסומה מסביב. שם, בין קירות הדירה, תחת אור המנורה, הם הרגישו מוגנים מרעשים, מתחבולות, מכל מה שמחוצה להם. מחוץ לחלון המשיך השלג להיערם, והפנים חם, פשוט ונעים.
*****
איתמר ישב לבדו במטבח דירתו בגבעתיים, בוהה בכוס תה קרה ונזכר בשיחת הסיום. במקום חרטה, גאתה בליבו תחושת רתיחה קנאה, תסכול, זעם. מה השתבש?
בראשו צפו רגעי ליל אמש איך דיבר עם מרים, בחורה דומה לאלומה, ששכר במכוון למשחק הזה; איך הנחתה אותה במדויק במשפטים, במניירות, בתקווה שהכול יעבוד לטובתו. לשווא.
לא אני הפסדתי, הם עיוורים, שכנע את עצמו, חורק שיניו בזעם.
הוא הדף את אחד הכיסאות, נשען אל החלון וראה את פתיתי השלג שוקעים באדישות על הגגות השקטים. הוא חלם רצה בית כזה בדיוק, חום כזה, נשמה שכזו לצידו.
למה להם יש הכול ולי אין כלום? לחש כמעט בבכי. למה דווקא אבנר?
הוא הרגיש שאיבד לא רק את אלומה אלא גם את חברו הקרוב ביותר. וכל שהרגיש היה רק כעס שאין לו מוצא.
המחשבות לא נתנו לו מנוח. במקום להמשיך הלאה, במקום לקחת אחריות, רק התבצר בעצמו: פשוט לא רואים מה אני שווה. יום אחד היא תבין, אולי מאוחר מדי
קרעי הדף עם תסריט השיחה, שורה אחר שורה של תרגולים, שכבו בפח. השלג המשיך לרדת, ואין אף אחד בעולם לפחות כך הרגיש שמבין שהתמונה שטווה, שכל כך רצה להאמין בה, כבר איננה תהיה מציאות.
וכל שנותר לו, זה רק להיאחז בתחושת פספוס, בתמונה שכבר לא תשוב: זה היה צריך להיות שלי ולאו דווקא שלהם.
