בגידה במסווה של חברות
החורף השנה נפרש במלוא עוצמתו כמויות של שלג כיסו את הרחובות והבתים, והפכו את הנוף העירוני לציור אגדה מהפנט. פתיתי שלג עבים ירדו בזה אחר זה, נחים על גגות האבן האדמדמים והמדרכות, בעוד הקור הצלול והיבש מילא את האוויר בחיות מחודשת.
בדירתם של יעל ועידן בתל אביב שוררת אווירה שונה לחלוטין חמימות ושלווה מבפנים לעומת הלובן שבחוץ. מהזכוכיות הרחבות שבסלון אפשר לראות את האור המרצד על השלג שכבר הצטבר על המרפסות. מנורת קריאה מפיצה אור רך, מכניסה לסלון תחושת ביתיות שמנטרלת כל זכר לצינה החורפית.
יעל ועידן מסודרים יחד על הספה, חבוקים בתוך שמיכת צמר כבדה. בטלוויזיה רצה קומדיה ישראלית קלילה בלי עלילה מורכבת, משהו בשביל הצחוק והאווירה. יעל מביטה במסך, מחייכת לעצמה כשמשהו מזכיר לה זיכרון ישן. עידן נינוח, חצי עין אל הסרט וחצי עין אל השלג הממשיך לרדת. מחזה יפהפה.
צליל התראה שובר את השקט. הטלפון של עידן מצלצל. הוא לא עונה מיד, כי אפילו השיחה הזאת מרגישה כמו הפרעה למקלט המשפחתי הזה. הצלצול חוזר על עצמו. בסופו של דבר, הוא מוציא את הסמארטפון מהכיס, בודק את המסך ונאנח.
שוב ארז… הוא זורק לעבר יעל. שלוש פעמים כבר הערב.
יעל לא מסיטה את עיניה מהמסך, רק מרימה גבה.
כנראה שוב רוצה שנבוא אליו לביקור. קנה דירה בנופית, מתעקש שנחגוג איתו. בן אדם שלא מבין ש”לא” זה לפעמים “לא”.
עידן משחרר נשימה קלה ומחליט לענות.
היי, ארז, מה נשמע? הוא משתדל לשמור על טון קליל.
עידן! נו, מתי כבר תגיעו?! קולו של ארז מתפוצץ מהתרגשות. אני כבר חוגר! הספא חם, השולחן ערוך, כולם כבר פה. תפסיק לשבת בבית! תבואו, יהיה אש!
עידן שותק רגע, שוקל את מילותיו. יעל מנדנדת את ראשה בעדינות לא, לא מתאים לנו. כל הרעש, המוזיקה הרמה, הבלגן זה ממש לא מה שהם צריכים עכשיו. רק שקט, בית, זמן לשניים.
עידן מהסס עוד דקה, ואז קופצת לו רעיון.
תשמע, הוא אומר בשקט יעל נסעה לירושלים לכמה ימים. לא בא לי להגיע לבד, אתה יודע. לא רוצה לריב על שטויות. ניפגש פעם אחרת, מבטיח.
מהעבר השני דומיה קצרה, ואז ארז משמיע הפתעה:
נסעה? מתי היא חוזרת?
מחר בערב, “מומחיות של אלתור”, עידן אומר בנימה מאוכזבת. זה היה ברגע האחרון. תכננו ללכת לסרט, לטייל בפארק, אולי להחליק על הקרח. אבל לא הסתדר… אז פעם אחרת, סבבה?
ארז מתמהמה, ואז קולו נעשה עליז במוזר:
טוב, אבל תעדכן מתי היא חוזרת. מתגעגע אליכם!
בטח, משיב עידן במהירות. אולי סופ”ש הבא. נדבר, מבטיח.
הוא מניח את הטלפון על השולחן ומוציא נשימה של הקלה.
פיו, בקושי השתחררתי ממנו הוא לוחש ומביט ביעל. למה הוא כל כך לחוץ? אין לי כוח לכל הסצנות אצל ארז, לראות את כל החברה שתויים עד השעות הקטנות… הרבה יותר כיף לי רק אתך.
הוא מחבק אותה, מרגיש את כל המתח מתנדף. עדיין חם, שקט, השלג ממשיך לרדת מאחורי החלון, ובטלוויזיה ממשיך הסרט האהוב שלהם בדיוק כמו שהם אוהבים.
יעל משעינה את ראשה על כתפו, נושמת עמוק, לוקחת לתוכה את השלווה. האור הרך מהמנורה, תקתוק השעון על הקיר וסרט ישראלי בשחור-לבן כל מה שהם אהבו, בלי רעש העולם.
גם לי, היא לוחשת, מחפשת את מבטו במתיקות. בוא פשוט נסיים את הסרט ונלך לישון. לא צריך יותר.
עידן מצחקק ומחבק אותה בחוזקה. הוא מדמיין לעצמו איך הם מכבים עוד מעט את האור, מתכרבלים יחד מתחת לשמיכה ונרדמים לקול הסערה שבחוץ. אך אז, הטלפון שוב מצלצל הפעם שוב ארז.
עידן מתוסכל, גונב מבט לטלפון, נאנח ולוקח את השיחה.
ארז, אמרתי ש…
עידן, הקול של ארז הפעם שונה, רציני מאוד, אני עכשיו במועדון “גלקסיה” בהרצליה, באנו להרים קצת לפני הערב. ואתה לא תאמין… קולו נקטע, ואז ממשיך יעל פה. עם גבר אחר. שותים, מתחבקים. לא רציתי להתערב, אבל היית חייב לדעת. היא אמרה לך שהיא אצל אימא שלה! זה שקר!
עידן קופא. הוא מביט על יעל שלצידו, מבולבל, ואחר כך בכיוון הכבוי של הטלוויזיה. מה הולך פה?
מה?! הוא זורק בהלם. בטוח שזו היא? אולי התבלבלת?
100%. ארז נשמע בטוח. היא כבר שתויה, צוחקת בקול רם. זה ממש לא מה שציפיתי לראות. רוצה שאעביר לה את הטלפון?
עידן סוגר עיניים, מסדר מילים בראשו.
כן, הוא פולט, שם על רמקול. סקרן לדעת מה ישמע.
מהרמקול בוקעים בסים של מועדון, קולות של צחוק ורחשים. ואז נשמע קול נשי כל כך דומה ליעל שדפיקות לבו מתגברות.
הלו? מי זה? הקול נשמע מבולבל מעט.
עידן בולע רוק, מביט על יעל שלצידו היא נראית המומה לא פחות.
יעל? הוא שואל בטון שקול. זו אני, עידן. מה הולך?
קול נשי מגחך ואז אומר, בגסות מסוימת:
אוי, עידן, נמאסת עליי! אני רוצה ליהנות, הבנת? נמאס לי מהשגרה. אני אעשה מה שאני רוצה!
יעל מזנקת, מחווירה. נצמדת לחזה, לא מאמינה. לוחשת:
מה זה השטויות האלה? איך יש מישהי שמתחזה לי? ואיך היא יודעת את כל זה?
ואיפה את?
למה זה מעניין אותך?! קול מתריס נזרק מהטלפון. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד!
ברקע שוב נשמעים צחוקים, ואז מתערב ארז:
שמעת, עידן? אמרתי לך…
עידן קוטע אותו, עדיין לא מאמין למה ששמע.
תפסיק, הוא מצווה, למרות רעד קל בקול. נדבר על זה מחר. אל תתקשר שוב.
הוא מנתק, זורק את הטלפון על הספה ובוהה למעלה. לולא יעל לצידו אולי היה מאמין…
יעל צונחת, נעצרת לידו. הקול אכן זהה אבל ברור שמדובר בתרמית. איך ידעה ההיא את הפרטים? מישהו הדריך אותה.
איזה סיפור, היא לוחשת, קולה חלש. מה זה היה? מי זאת הייתה?
עידן מהנהן, מעביר יד בשיערו ונאנח.
אין לי מושג, עיניו מתרוצצות מחיפוש להיגיון. אבל זה לא מקרי.
וארז כזה בטוח שזה אני היא אומרת בקול רועד. לו הייתי לא בבית… היית מאמין?
עידן מרכך מבט, מחבק אותה חזק.
לא הייתי קונה את זה. אני מכיר אותך. אני אדאג לברר אם צריך, נצפה במצלמות של המועדון.
יעל נרגעת, תולה בו מבט בטוח.
ברור שאני לא שם. אבל מי? ולמה?
נברר, עידן מבטיח, עיניו כבר נראות נחושות. הוא מהדק את אחיזתו בכף ידה.
*****************
למחרת סמוך לצהריים, יעל יושבת במטבח, שותה תה תוך סידור מיילים בעבודה. לפתע הטלפון מצלצל ארז. מהססת, אך מחליטה לענות.
היי, קולו של ארז עכשיו זהיר, כמעט מתנצל. דיברת עם עידן מאז אתמול?
יעל מחזיקה חזק את הטלפון, מחליטה להוביל את השיחה:
כן. רבנו קצת, הוא האשים אותי בדברים לא ברורים. טוען ששיקרתי לו.
דממה קלה, ואז בקולו של ארז נימה מתוקה מדי, לא טבעית.
תראי, הוא מתחיל בלחש תמיד ידעתי שעידן לא באמת מבין איזו אשה יש לו. את ראויה להרבה יותר.
משהו ביעל גולש אבל היא מחליטה להקשיב.
במה בדיוק אתה מתכוון? היא שואלת בקור רוח.
ארז לפתע לוחש, תיאטרלי, כאילו מנסה ליצור קרבה:
אני אוהב אותך, יעל. באמת. אם תרצי לעזוב אותו אני תמיד אהיה כאן בשבילך.
יעל קופאת, הראש רץ במחשבות. האם כל המהלך אתמול היה רק כדי ליצור ריב? האם ארז ביים הכול?
היא נושמת, שומרת על יציבות:
ארז, זה לא במקום ולא מתקבל. אני אוהבת את עידן, ואנחנו נדע לפתור לבד את הבעיות. תוציא את עצמך מהסיפור.
סליחה אם הגזמתי, הוא מגמגם, אך עובר לתקיפה עידן פשוט לא בסדר. מחפש תירוץ להיפרד ממך, אני מקווה שתביני שיש לך למי לפנות…
יעל סוגרת את אגרופה מסביב לטלפון, שומרת על קול יציב:
תקשיב, היא חותכת, קרה הייתי אתמול בבית. לא רבנו. ואני מבינה היטב שזו הייתה תרמית שלך. עכשיו הכול ברור.
השתיקה שפורצת מהצד השני ברורה. כעבור שניה הוא מגיב חלש:
מה?…
זה בדיוק מה שאמרתי. גייסת מישהי שדומה בקולה לשלי, לימדת אותה, הכול כדי שנריב. מודה?
שתיקה נוספת, ואז הוא נותן תשובה, כמעט צועק:
כן! כי אני אוהב אותך, יעל! כי מגיע לך יותר! חשבתי שאם תיפרדו תראי בי משהו…
יעל עוצמת עיניים. הכעס זולג אך היא משדרת אצילות.
חשבת? אתה? הרסת חברות, קשר, ושיקרת רק בשביל עצמך?
יעל, סליחה… קולו נשבר.
אבל יעל כבר החליטה. היא לא מתכוונת להקשיב עוד.
אין סליחה. אין חברות. אל תתקשר אלי יותר. וגם לך אין מה ליצור קשר עם עידן. ותדע אני אראה לו את ההקלטה של השיחה הזאת.
היא מנתקת, מניחה את הטלפון ביד רועדת מעט, נושמת עמוק ומביטה בשלג שממשיך ליפול מחוץ לחלון.
עידן נכנס לחדר, מבחין בעיניה הרציניות.
אז מה? הוא שואל ומסתכל עליה בדאגה.
יעל משלבת מבט וולדה, מחייכת חיוך עגום:
הכול יצא לאור, היא נאנחת. הוא רקם הכול. סיפר שהוא אוהב אותי, ניסה להציע הצעות. אין גבול לחוצפה!
עידן מתיישב לידה, אוחז בידה בחוזקה, התחושה החמימה והבטוחה עוטפת אותה.
אז ברור שהוא אף פעם לא היה באמת חבר, הוא אומר בשקט. אין צורך לבזבז עליו מחשבה נוספת. תמיד זיהיתי שהוא קצת מוזר איתך, אבל עכשיו הכול מובן.
נכון, היא מאשרת, מתקרבת אליו. לפחות עכשיו אנחנו יודעים למי אפשר לסמוך.
קולה יציב ורגוע. מיד, היא נושמת עמוק לריחות העץ והתה החם, מרגישה איך הלב חוזר לפעום בקצב רגוע.
תראה, יעל מחייכת לפתע, בעיניה ניצת ניצוץ שובבי יש אפילו יתרון אחד. עכשיו כבר לא נצטרך ללכת לאף מסיבה בבית שלו. אפשר בלי תירוצים.
היא אומרת בחיוך. לא צריך להמציא תירוצים, לא חשש לפגוע. יש להם את המרחב שלהם.
עידן צוחק סוף סוף בגילוי לב.
בדיוק. סרט טוב, תה, ספה נוחה וזהו.
ולא יוצאים לשום מקום, היא מחייכת, מתעטפת בשמיכה האהובה.
מושלם, הוא מחבק אותה חזק.
בחוץ השלג ממשיך לרדת, בפנים רך ונעים עולמם הקטן, המוגן, שבו אין מקום לשקרים, מניפולציות וחוסר אמון. כאן יש רק אותם: חום, ביטחון ואהבה וכל מה שצריך זה לדעת שהשקט הזה מחכה להם גם מחר.
*************************
ארז יושב בדירה ברמת גן, שותק, קופא מול ספל תה קר. שוב ושוב מהדהדות בראשו המלים האחרונות של יעל: “אל תתקשר אליי יותר. לעולם”.
במקום חרטה, עולה בו כעס כבד. הוא כועס עליהם, על עצמו, על העולם.
איך זה לא הצליח לי?! הוא ממולל, מפזר פירורי עוגיות בעצבים.
הוא נזכר היטב בתוכנית איך פגש את מיכל, נערה שפגש שבועיים קודם בבית קפה, דומה להפליא ליעל, עם קול כמעט זהה. הוא שילם לה כמה מאות שקלים, עודד אותה לשחק את המשחק, להישמע שיכורה ולזרוק רמיזות בטלפון כמו שתכנן.
הוא עמד מהצד, מתבונן, ליבו רועש מציפייה שהקסם יעבוד. הוא היה משוכנע “בסוף, היא תמצא אותי”.
ועכשיו? הכול קרס. רק דחייה, חרטה, ותחושות של אובדן.
“זה לא אני שטעיתי!” הוא חוזר וחושב, מתהלך סביב השולחן, “זה הם! הם לא מבינים… מגיע לי יעל, לא לו!”
הוא נעצר, מביט בחוץ רחובות מכוסים, דומיה לבנה. עצים חשופים, קיפאון פשוט.
למה להם הכול ולי כלום?! הוא לוחש. אני טוב ממנו בכל דבר.
הוא יודע, עמוק בלב, שהוא איבד גם חברה ישנה לא רק את יעל, אלא את עידן שתמך, עזר, היה חלק מהלב.
הטלפון שותק. הוא לא יתקשר שוב, לא יתנצל. הדרך שלו נכשלת, אך הוא מסרב להודות בכך. עמוק בבטן רוחשות מחשבות:
“שהם יחיו בעולם הקטן שלהם… אני יודע מה היא שווה באמת יום אחד היא תדע גם.”
הוא פונה מהחלון, רואה את פתקי התכנון שכתב מדבר, משפטים, הוראות, כל הבימוי. הוא גוזר, זורק לפח. זה הכל כישלון.
השלג ממשיך לרדת, שקט עוטף את העולם, אבל אצלו בלב סערה. בעוד שיעל ועידן מוצאים בהם שלווה, הוא עוטף את עצמו בתחושת החמצה:
הכול היה אמור להיות שלי. זה היה אמור להיות אני…
