התחתנתי עם דוד לפני שמונה עשרה שנה. מצבו היה עצוב, והכול בגלל גרושתו, שעזבה אותו ואת ילדיהם וברחה עם מאהבה. דוד וליאורה התחתנו מאהבה. ליאורה ילדה שני ילדים מתוקים: בן בשם עידו ובת בשם נועה. כשהילדים היו בני ארבע ושלוש, דוד פוטר מעבודתו. זו הייתה תקופה קשה למשפחה. ליאורה ניסתה למצוא עבודה כדי לפרנס את הילדים. דוד, מנגד, החל לבלות עם חבריו בגן הציבורי ליד הבית, ולעיתים קרובות היה מתלונן על הממשלה ועל מר גורלו. ליאורה התעייפה מאוד, ובאותו זמן התחיל גבר אמיד להתחיל עמה.
האישה לא עמדה בפיתוי, ועזבה את בעלה ואת ילדיה, ועברה לגור עם מאהבה. עידו ונועה נותרו לבד; השכנים דאגו להאכיל אותם ולדאוג להם כמיטב יכולתם. באותם ימים ישב דוד עם חבריו בגינה ולא שם לב אפילו שליאורה עזבה. כשהתעורר, היה זה כבר מאוחר מדי. הילדים נלקחו לבית הילדים בירושלים.
פגשתי את דוד בחתונה של חברים משותפים. התאהבתי בו מיד. התחלנו לשוחח, והשקעתי את כל מאמציי כדי לעזור לו לשנות את מבטו על החיים ולסדר את מחשבותיו.
אחרי שהתחתנו, הצעתי שנוציא את עידו ונועה מבית הילדים. אני עצמי לא יכולה ללדת, אך הילדים נגעו ללבי. מהיום הראשון התייחסתי אליהם כמו לאלו שנולדו לי, והם השיבו לי אהבה. שמונה עשרה שנה חלפו. הילדים לא ידעו כלל שאינני אמם הביולוגית. אך לפתע חזרה ליאורה לחיינו. היא פגשה את הילדים וסיפרה להם שהיא אמם הביולוגית. עידו קיבל את הבשורה בשוויון נפש ואמר לה שיש לו רק אמא אחת אותי. נועה הייתה סלחנית יותר וסלחה לה. בהתחלה התנגדתי לקשר ביניהם, כי ליאורה פגעה פעם מאוד בילדים. אך עם הזמן הבנתי שליאורה מרגישה אשמה ומבקשת לפצות אותם. החלטתי לסייע לה, כי אמא היא זו שמולידה ומגדלת והמשמעות היא שלילדים שלי יש שתי אמהות.
החיים לימדו אותי שכאב יש לכל אחד, אך רק מי שבוחר באהבה ובהכלה באמת בונה משפחה. לעיתים דווקא הכאב מלמד אותנו על משמעות הסליחה והנתינה.
