אני לא שונאת אותך
בעצם, כלום באמת לא השתנה…
נועה מחטטת בלחץ בקצה השרוול שלה, מניחה מבטה מחוץ לחלון המונית. הרחובות שמחליפים זה את זה מולה מוכרים מאז ילדותה אותם שבילים שעליהם רצה פעם עם עומר, צוחקים וחולמים על עתיד גדול. שבע שנים… שבע שנים שהיא לא הייתה בבית.
הגענו, קול הנהג קוטע ברכות את מחשבותיה.
המונית נעצרת ליד הכניסה לבניין הישן ברחוב הקטן של הוד השרון. נועה בודקת בתנועה הרגל אם הנייד בכיסה, שולפת שטרות של שקלים, משלמת לנהג ויוצאת. הדלת נטרקת, והיא עומדת רגע קפואה, תופסת נשימה עמוקה של האוויר המקומי. זה לא כמו תל אביב, איפה שהיא גרה היום כאן כל ריח, כל צליל מרעיד בה משהו עמוק. ריח של דשא קצוץ בגינה מתחת, קצת לחם טרי מהמכולת ליד, ומשהו עלום של בית. הלב שלה מתכווץ, נוגע בשורשים ישנים כואב, אבל גם מתוק. כאילו היא שמחה וגם פוחדת ממה שמצפה לה פה.
היא הגיעה רק לכמה ימים. רשמית לעזור לאמא עם ניירת ישנה. בפועל רצתה לחזור למקומות שרק הזיכרון שם, לבדוק אם הזמן שינה אותם. אבל עמוק בפנים הייתה סיבה נוספת, אולי אפילו המרכזית: היא רצתה לראות את עומר! אולי, אם תפגוש אותו, דברים ישתנו?
היא יודעת שהוא גר קרוב. לא שעקבה אחריו פשוט חברים מזכירים פה ושם כשהם נפגשים, שולחים עדכון קטן בוואטסאפ או באינסטגרם: הוא עבר לתפקיד בכיר, קנה דירה, הביא את אמא אליו… כל פיסת מידע שולחת אותה לדמיין איך הוא נראה עכשיו, איך הוא מדבר, במה הוא עסוק. מהר היא דוחקת את זה, לא רוצה לפנות לזה מקום בלב.
**********************
למחרת בבוקר נועה פשוט יוצאת לטייל במרכז הוד השרון. בלי תוכניות, רק רוצה ללכת לאיבוד בין חנויות ודוכנים, להרגיש את העיר הקטנה שהיא פעם הייתה כל עולמה. היא עוברת ליד קיוסק שבו קנתה חוברות, יושבת רגע על ספסל שהם, היא וחברותיה, היו מתיישבות עליו אחרי בית הספר, מציצה לחלון של קפה קטן שם טעמה פעם ראשונה קפוצ’ינו.
ואז היא רואה אותו.
עומר הולך בצד השני של הרחוב. הוא לא מבחין בה הראש מורכן, נראה מהורהר. נועה נעצרת במקום. הכל בתוכה מתהפך בבת אחת. הוא נראה בדיוק כמו אז גבוה, הליכה קצת רפויה-בטוחה שלו, השיער מסודר, התנועות מוּכרוֹת.
היא לא חושבת. פשוט חוצה את הכביש, כמעט רצה, לא שומעת צופר ברקע, רגליים מובילות אותה לבד. הלב שלה דופק חזק חזק כל כך.
עומר! היא קוראת, כשהיא משיגה אותו בכניסה לסופר.
הקול שלה רועד. היא לא חשבה שתתרגש ככה. הוא פונה אליה ו… כלום. לא שמחה, לא כעס. רק מבט ריק, חלק.
נועה? הוא שואל בטון שקט, כמעט אדיש.
הקור הזה בוקע עמוק. הכל שבלעה שבע שנים מתפרץ, עיניה מתמלות דמעות, הקול נשבר.
עומר, אני… אני כל כך מצטערת, היא מגמגמת. אני יודעת שאין לי זכות אפילו לגשת אליך, אבל אני הדמעות מתפרצות, היא לא מוחקת אותן. אני אוהבת אותך. עוד. תסלח לי. בבקשה.
המילים שלה נשפכות מהר, כאילו אם תשתוק לא תוכל להמשיך. יש לה בגלגל הראש מאות תירוצים, הסברים, בקשות אבל רק האמת המוחלטת בורחת לה מהפה.
היא מתחבקת אליו, צמודה אליו חזק, אוהבת בנ desesperation. הרחוב ההומה, העוברים והשבים נעלמים. יש רק אותו והרעד העמוק שלה בתקווה שיחזיר לה חיבוק.
עומר לא דוחה אותה מיד. לשתיים שלוש שניות היא בטוחה שמשהו זז בו הכתפיים משתחררות, הידיים שלו רוטטות כאילו רצה לחבק בחזרה. פרץ תקווה עובר בה: אולי לא הכל אבוד
אבל הרגע הולך לאיבוד. עומר אוחז בכתפיה ומרחיק אותה בעדינות, בקור רוח. פניו שקטים, כמעט קשים. במבטו אין ילדותיות, אין ההוא שצחק איתה פעם עד דמעות. מולה עומד גבר סגור.
לכי מפה, הוא לוחש לה.
הקול שטוח, רחוק כאילו היא זרה. מבטו קר ומשפיל.
אני שונא אותך, הוא מוסיף ועכשיו השנאה גלויה בעיניו.
הוא מסתובב והולך, בלי להביט לאחור. נועה קפואה. החיים סביבה ממשיכים: תינוק בוכה, מכונית צופרת, מישהו מתלחש ברחוב. עוברת אורח מביטה בה במבט סקרן למה הנערה עומדת באמצע הרחוב, לבנה ושותקת? אבל היא לא מרגישה כלום.
רק קול הצעדים, ההולכים ומתרחקים, ותחושה מחוספסת, איומה. זה נגמר. לתמיד.
היא סוחבת את עצמה חזרה לבית. כל רגל כבדה, הראש ריק, מהדהד רק ההד של המילים האחרונות ששמעה.
כשנועה נכנסת הביתה, אמא לא שואלת שאלות. רק מניחה את היד על כתפה, מחליקה שיער, בדיוק כמו כשהייתה ילדה קטנה ושבה הביתה עם ברך שרוטה. נועה מתיישבת אל השולחן, מסתכלת על הנוף בחוץ. הקומקום רותח, ריח התה מתפשט רגעי יום־יום פשוטים, מנוגדים לסערת הרגשות שבתוכה.
הוא לא סלח, היא לוחשת, לופתת כוס תה. האדים מחממים לה פנים, הידיים שלה אוחזות חזק בכוס כאילו תוכל להחזיר משהו שאיבדה.
אמא מתיישבת לידה, מניחה כף יד רכה על הכתף.
ידעת שככה זה יהיה, היא אומרת בשקט.
ידעתי, נועה מהממת, הקול שלה שטוח מאפיסת כוחות. אבל קיוויתי. טיפשית, אה?
זה לא טיפשי, אמא עונה ברוך. פשוט עשית לו הרבה כאב, הוא בקושי קם מזה הלב שלו כמו בסיפור ההוא על קאי, אף אחת לא הצליחה להפשיר אותו מאז.
נועה סוגרת עיניים, מתרפקת לאחור, כל הזיכרונות עולים:
אז, בגיל עשרים ושתיים, הכל נראה פשוט. עומר עבד בבניין, למד בערבים, בנה תוכניות גדולות לעתיד. נכון, היה צריך זמן אבל לה לא היה סבלנות לחכות.
היא לא רצתה עושר רק שקט, ביטחון, לדעת שלא תישאר תלויה בין שמיים לארץ. המצב עם עומר נראה לא ברור: עבודות מזדמנות, לימודים בערב, הבטחות לעתיד רחוק.
ואז הדוד מהמרכז הציע לה עבודה, עם אופק אמיתי. היא קפצה על זה, כמעט בלי היסוס.
ולא רק זה מהר מאוד, בראשית ימי תל אביב, הופיע דן. גבר ממולח, מצליחן, כפול בגילו, שיודע להשיג כל מה שירצה. ההיכרות מקרית ארוחה עסקית, חיוך, מחמאה, הצעות אינספור. הוא ידע להרעיף מתנות: לא זרי ורדים, אלא בוקטים קטנים עם פתק (לאישה הכי יפה). ארוחות במסעדות יוקרה, הצגות, צעיפים משי, שרשראות עדינות, נעליים יקרות כל מחווה מלווה ללא הפסקה במשפטי הערצה ובטחון עצמי.
נועה התנגדה בהתחלה. כל מתנה מביכה אבל לאט לאט נכנעה. מושכת לתוך חיים נוצצים: מסעדות, בגדים, ניידים חדשים, חלום עם תג מחיר. קל, מבטיח, שונה מהעבר. וביניהם היא ודין הופכים לזוג. לא כי בערה בו תשוקה אלא כי העולם שלו היה מדויק ומתפנק.
היא אהבה את זה, עד ששכחה מהאהבה האמיתית שלה בשרון. מאוחר יותר הבינה אפילו פיתחה בוז לעומר, כי הוא בחיים לא יצליח.
פעם אחת חזרה לביקור, לא בשביל לראות אותו אלא כדי להראות את ההצלחה החדשה: להציג שעשתה את הבחירה הנכונה. בחרה בית קפה במרכז המושבה המקום שעומר היה מגיע אליו להפסקה. לבשה שמלה יקרה, תיק חדש, טבעת עם אבן גדולה.
כשהוא נכנס לבית הקפה, היא הביטה בו מפגינה צחוק מוגזם, מתהילה לעיניו. הפגינה נינוחות של מנצחת.
וברגע שיצא, כשהיא ממשיכה לשבת, הופיעה ריקנות מוזרה. היא הביטה בטבעת, בתיק, בגבר שישב לידה והרגישה שהם זרים. הייתה צריכה להישאר גרה בְּחוֹם שהיה לה פעם.
**********************
הניצחון התנדף והפך לכאב. דן הלך ודעך מתוך חייה כגבר נדיב הפך לצונן, ביקורתי. במקום מילה טובה לכי תקני לך משהו לבד, במקום מתנה מפתיעה הערה על לבוש או על החיוך שלה. הדירות, הארוחות, החיים המפונקים הפכו חלולים כשהיחס שלו הפך קר.
היא ניסתה לשכנע את עצמה שהכל עומס עבודה. יש לו לחץ, זה זמני אבל בפנים ידעה שלא. היא הפכה לעוד חפץ יפה ולא יותר.
היא סבלה. סבלה שתיקות, סבלה התעלמות, סבלה לילות ארוכים לבד. כי לא יכלה להודות בטעות: שוויתרה על מי שאהב אותה באמת. עומר, שגם אם לא היה עשיר, אהב באמת, בלי מסכות.
עם הזמן גם רכוש מפנק התפוגג מתוכן שמלות יוקרה נותרו בארון, תכשיטים נראים מזויפים, מסעדות נהפכו למועקה, ריח הבושם היקר הזכיר לה פתאום בדידות.
בלילות, לבדה מול החלון, חשבה: מה אם… ושוב דיכאה מחשבות. שרויה בטעות, לא ידעה איך ממשיכים.
גם כשהיא נשארה עם כל מה שרצתה עומר, הידיים החזקות, החיוך, הביטחון הפשוט הוא היה חסר לה. פחדה להודות שבלעדיו הכל חסר ערך.
************************
שלושה ימים אחרי שהגיעה, יצאה לטייל בפארק. הגיעה לספסל מתחת לעץ האהוב ביניהם. כמה פעמים ישבו כאן, דיברו, חלמו על עתיד. אני רוצה שנבנה לנו בית עם חלונות גדולים, שאור השמש יתפוס הכל, אמר עומר פעם. אז זה נשמע לה ילדותי. עכשיו זה נשמע כמו משהו שפוספס.
היא עומדת, נושמת אוויר קריר, ואז קול מוכר:
נועה?
היא מסתובבת. מולה עידו חבר משותף לה ולעומר. הוא מופתע אבל מברך בחיוך כנה.
לא ציפיתי לראות אותך פה, אומר. מה שלומך?
היא מגמגמת במענה. מנסה להשמע נינוחה, אבל הקול קצת נסדק.
בסדר, מחייכת חיוך לא מאולץ מדי. באתי לבקר את אמא.
עידו מהנהן, מסמן על הספסל אולי נשב?
הם יושבים, עידו מספר קצת על מה התחדש בעיר. בשיחה קלילה, ליבו נרגע מעט. אבל אז שואל פתאום:
ראית את עומר?
העיניים שלה נחות באדמה. רגע של שקט ואז היא ממלמלת:
כן. אתמול.
אז? שואל עידו, בלי לחץ, מבט חומל.
הוא… לא רוצה לדעת ממני, היא פולטת לבסוף, הקול רועד.
עידו נושף אוויר, מתיישב מולה, מביט לרחוק. לא חזר לעצמו הרבה זמן. פשוט נעלמת, נועה. בלי טלפון, בלי כלום. זה היה כמו סכין בגב.
היא לוחצת את כף ידה חזק יודעת את זה, אך לפתע אפילו יותר כואב לשמוע מאחר.
אני יודעת, לוחשת. זו אשמתי.
עידו בגילוי לב, אבל ברוך: הוא ניסה לשכוח. ניסה לצאת לדייטים לא הצליח. לכל אחת השווה אותך. ופתאום כשבאת להתרברב, אחרי כל ההעלמות שלך זה כמעט הרג אותו.
נועה רק מהנהנת. היא מדמיינת את עומר, מנסה להמציא לעצמו עתיד בלעדיה, כל צליל מזכיר לו אותה. הכל בגלל הבחירה שלה.
לא ידעתי שככה זה יהיה, היא אומרת בקול שבור, כאילו מדברת אל עצמה. רציתי ביטחון.
עידו לא מתווכח, רק יושב לצידה, שותק.
הרוח נושבת, ילדים משחקים, היום ממשיך.
נועה לוחצת את האגרוף, מדמיעה מנסה להסתיר, אבל הדמעות בורחות. אין דרך חזרה, לא משנה כמה תתאמץ.
אני לא מבקשת מחילה, מסננת בקול חנוק. רק רציתי שהוא יידע שאני מתחרטת. באמת. לא מפסיקה לחשוב על זה. על הכל. על מה שהרסתי.
עידו מסתכל עליה, בלי שיפוטיות.
אולי הוא לא צריך לדעת, הוא אומר בשקט. תני לו שקט, אל תבואי שוב. עומר בקושי קם. רק התחיל לקום. ההופעה שלך טלטלה אותו. אתמול הוא התקשר אליי… היה שיכור לגמרי. אל תהרסי לו שוב.
נועה נושכת שפה, בולעת את הצער. הוא צודק, היא יודעת. המפגש שלה רק פתח מחדש פצעים ישנים. חשבה לכפר, אולי רק עשתה נזק חדש.
*************************
בערב, בבית אמא שלה, נועה יושבת מול החלון. אורות הרחוב הצהובים מתפזרים, ממלאים את החדר בתחושת שגרה רחוקה ממנה. היא חושבת על כל מה שיכלה להיות: דירה ראשונה קטנטנה, עבודה קשה, תוכניות לעתיד משותף, רגעי אושר קטנים הכל אבד לנצח.
למחרת היא עוזבת. אורזת בשקט, נותנת עוד חיבוק לאמא, נושמת רגע את ריח הסדינים הישנים, יוצאת החוצה.
בתחנת הרכבת קונה כרטיס שוקלת אולי לחזור לתל אביב. זמן רכבת לכמה שעות, אנשים זרים אולי יפזרו את המחשבות.
הרכבת נוסעת לאיטה, מבטה נשאר תקוע בחלון. רחובות בילדותה נפרדים ממנה בתים נמוכים, מרפסות עמוסות עציצים, חנויות ישנות, ילדים במגרש משחקים, מאפיה ידועה. הכל מוכר אבל מרגיש כל-כך רחוק. איפשהו שם בעיר נשאר מי שאהבה מכל. מי שבנה לה תקווה ועכשיו הלך ממנה לתמיד. הפער הזה ברור לה פתאום, כמו צומת.
*************************
עובר חצי שנה. נועה חוזרת לשגרת תל אביב: עובדת, נפגשת לקפה, עונה בנימוס לשאלות. על פניו הכל ממשיך; בפנים משהו השתנה לגמרי. היא כבר לא בורחת מהעבר, לא מסתתרת מאחורי מותגים, לא מעמיסה על עצמה פגישות כדי לשכוח. היא פשוט יודעת: עשתה טעות. זה לא עוזב, אבל גם לא מתעלפת מפחד.
היא עושה את שלה, לומדת לחיות עם זה. קמה בבוקר וחוזרת בליל ואומרת לעצמה: קרה מה שקרה. אי אפשר להשיב את הגלגל. יש בזה משהו מפויס לא שמחה, אבל סוג של נשימה עמוקה.
ערב אחד, כשהיא מכינה חביתה, ההודעה מגיעה מוואטסאפ עם מספר לא מזוהה: אני לא שונא אותך. אבל גם לא מסוגל לסלוח.
נועה קופאת. סוגרת ידיה על הטלפון, הלב עוצר לרגע ואז מתרסק קדימה. היא מתמוטטת לרצפה, חובקת את הסמארטפון חזק לחזה. זה לא סוף ברור אולי התחלה אחרת, אולי סיום עדין אבל לפחות ברור שיש עוד חוט דק ביניהם. חוט חלש, לא בטוח, אבל קיים. יש עוד מישהו שם, איפשהו, שעדיין זוכר.
היא מחייכת בין הדמעות. פעם ראשונה מרגישה תיקווה קטנה, אולי בעתיד עוד דברו, בנחת, בלי אשמה. ואולי בכך תוכל לשחרר, גם אם לא ישובו להיות יחד. בינתיים זה מספיק.
לפחות לדעת שהוא עוד חושב עליה. שהיא עדיין שייכת, בדרך שלה, לסיפור של שניהם.
והלב שלה על אף הכל רגוע.
