יומן אישי, 24 בספטמבר, תל אביב
אני עוד זוכר את עצמי נשבע שאוכיח לה שאצלי הכל מצוין, שאני לא נשבר מזה שתמר עזבה. מתוך יצר פגיעה חיפשתי תחליף, ונשבעתי לעצמי שלא אשאר לבד. שנתיים היינו ביחד, אני ותמר, והייתי מסור לה בכל ליבי הכל הייתי עושה בשבילה. תכננתי חתונה, דמיינתי עתיד משותף. אבל תמיד הפריעה לי הדרך שבה התחמקה:
“שלומי, למה להתחתן עכשיו? אני עוד לא גמרתי אוניברסיטה, לך בעסק המשפחתי עדיין לא מי-יודע-מה הולך. אין לך דירה, אין לך אוטו כמו שצריך. עדי, אחותך, אחלה, אבל כל בוקר לפגוש אותה במטבח? לא בשבילי. אם לא הייתם מוכרים את הבית ההוא…”
זה ישב לי בראש. ידעתי שהיא צודקת גרתי עם עדי בדירת ההורים, ובקושי פענחתי את רזי העסק לאחר מות אבא. למי היה כוח בשנה האחרונה של לימודים, כשצריך גם לנהל עסק ולדאוג לאחותך? מכרנו את הבית כדי לסיים חובות ולשמור את העסק, אני בשנה אחרונה, עדי עלתה לשנה שלישית.
למכור היה צעד נכון, גידלנו קרן לשעת חירום, סגרנו את הפינה, ושלומי, אמרתי לעצמי, יום אחד יהיה בית, רכב וסדר בחיים.
אבל תמר חיה בגג של אבא ואמא שלה לא חמימות בית אמיתי, והיו לה שאיפות אחרות. היא רצתה כאן ועכשיו.
כל כך מהר הכל נגמר. חזרתי מתל אביב, חיכיתי לה ליד הסינמטק, סגרנו שנסתכל יחד בסרט הצהריים. היא ביקשה שאפגש איתה לבד, בלי לאסוף אותה מרמת השרון, משהו נדיר. אני מגיע, והיא קופצת על אוטו יוקרתי ועומדת מולי:
“שלומי, נגמר בינינו. אני מתחתנת,” ואפילו לא הצליחה להסתכל לי בעיניים. דחפה לי ספר ליד והסתובבה חזרה לאוטו.
חשבתי שלושה ימים לא הייתי בעיר, מה כבר קרה? כשהגעתי הביתה הבנתי דרך הפרצוף של עדי.
“את כבר יודעת?”
היא הנהנה בשקט.
“מצאה לה עשיר מהמרכז, חתונה בשני בחודש. הזמינה אותי להיות שושבינה, סירבתי. בוגדת, מה זה מאחורי הגב שלך חיפשה תחליף…” ואחותי התייפחה.
חיבקתי אותה ואמרתי, “פשוט תשתדלי לשמוח בשבילה, אנחנו נסתדר אפילו יותר טוב.”
נעלמתי בחדר ליום שלם.
עדי תחננה:
“אולי תאכל משהו, הכנתי סופגניות.”
בערב פתחתי דלת עם מבט במבט:
“את מתלבשת ויוצאת איתי,” ציוויתי על עדי.
היא ניסתה לרכך: “מה אתה זומם?”
“אני מתחתן עם הבחורה הראשונה שתגיד לי כן,” פלטתי.
“שלומי, זה טיפשי, זו לא רק החיים שלך.”
אבל הייתי סגור.
“לא תבואי אני הולך לבד.”
הגענו לגן העצמאות. אחת שלחצה לי יד חשבה שהשתגעתי, אחרת התרחקה, והשלישית הסתכלה לי בעיניים ואמרה “כן”.
“איך קוראים לך?”
“תקווה,” היא ענתה, והשאר כבר היסטוריה.
נכנסנו לבית קפה עם עדי. היתה שתיקה, אני חשבתי רק על איך אני אוכיח לתמר שזו היתה טעות לעזוב אותי, אפילו התעקשתי שהחתונה תהיה בדיוק בתאריך של תמר.
תקווה קטעה את השתיקה:
“יש סיבה טובה לזה שהצעת נישואים לזרים?”
“את נתת מילה, מחר מגישים בקשה ברבנות ואחר כך הולכים להורים שלך.”
חייכתי, “נורי לעבור ל’אתה’!”
פגשנו יום יום ניסינו להכיר, להעמיק.
“למה הבהלה, שלומי?” שאלה יום אחד.
“לכל אחד יש שלדים בארון,” עניתי.
“העיקר שהם לא מפריעים לנו.”
“ולמה את הסכמת?”
“דמיינתי את עצמי נסיכה שהמלך משיא את בעל כורחה בסיפורים כאלה הסוף תמיד טוב. רציתי לבדוק.”
תקווה לא חיפשה גבר בכל מחיר, אבל ידעה שהיא רוצה אחד עצמאי ואינטליגנטי. בי ראתה את זה עיקשות, יסודיות.
“לפי איזה אגדה את נסיכה אסתר המלכה או מרים הנביאה?” חייכתי.
“תנשק, תגלה,” פרצה בצחוק.
אבל לא היו נשיקות, לפחות לא בהתחלה.
אני ניהלתי לבד את ההכנות. רציתי לבחור לה בגדים לחופה, אפילו השמלה וההינומה.
“את תהיי הכי יפה,” חזרתי ואמרתי.
החתונה התקיימה בדיוק לצד אירוע של תמר. פגשנו זו את זו בכניסה לרבנות.
“חיים מאושרים עם הארנק שלך!” לחשתי לתמר.
“די לעשות סצנות,” נבוכה ענתה תמר, והביטה מעריכה על תקווה כל כך אצילית ומרשימה. היא הבינה שהפסידה לי, אפילו לא הרגישה שלמה.
חזרתי לתקווה:
“הכל בסדר,” שיחקתי אותה אדיש.
“עוד אפשר לעצור,” לחשה תקווה.
“לא, הגענו עד לפה.”
ורק כשעמדתי איתה מתחת לחופה, פתאום קלטתי מה עשיתי.
“הבטחתי לך, תקווה, אני אעשה אותך מאושרת.” והאמנתי בזה.
תחילת חיי הנישואים היתה מפתיעה תקווה ועדי הפכו לחברות בלב ובנפש. תקווה, מסתבר, כלכלנית חרוצה ומבינה אמיתית. ארגנה את העסק והמשק הביתי ביד רמה.
תוך חצי שנה פתחנו חנות שנייה, אחר כך צוותים לשיפוצים, וההכנסות זינקו.
תקווה היתה כמו אסתר החכמה, וידעה לגרום לי לחשוב שהרעיון שלי, אפילו כשהיה שלה.
אבל אצלי בלב הרגשתי שמשהו חסר. כל דבר התנהל בשקט, לוגי מדי, צפוי מדי.
“זו שגרה, שלומי, וזה חונק לי את הלב,” חשבתי לעצמי.
ועם כל הצלחה היה לי קשה לא לשקוע בזיכרונות של תמר “אם רק היית רואה, איזה רכב, איזה בית! חלום…”
הרצון לשוב אליה התגבר, אפילו שראיתי כמה תקווה עושה ומשקיעה.
יום אחד עדי תפסה אותי על דף הפייסבוק של תמר.
“תפסיק, אתה תפסיד יותר ממה שתמצא,” זרקה לעברי.
“עזבי!” חתכתי.
עדי התעצבנה: “תקווה אוהבת אותך באמת, ואתה מתעסק במשחקים!”
״מה היא יודעת בכלל?״ הדחתי את המחשבות, אבל הלב לא הפסיק להימשך אל תמר.
פניתי אליה. היא סיפרה שנזרקה מהבית, לא סיימה לימודים, גרה עכשיו בדירה שכורה בבאר שבע, בלי עבודה מסודרת.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב לנסוע? לא לנסוע? בדיוק תקווה נסעה לאמא שלה בעפולה לכמה ימים.
לא עמדתי בפיתוי. קבענו, הגעתי ברכב חדש, לבוש היטב.
אבל המציאות היתה אחרת:
“קוף אדם, כמה יפה נהיית!” תמר קפצה עלי בחיבוק.
הרחתי עליה ריח גוף לא נעים, איפור זול, רמות של אלכוהול.
הסתכלתי עליה, כל כך רחוקה מהתדמית שזכרתי. פתאום הכל היה מגעיל.
“תביא לי כסף אני אפצה אותך אחר כך,” קרצה.
הבנתי שזו לא תמר שלי שהייתה פעם.
“מצטער, מוכרח ללכת,” קמתי.
“כמה שתוכל, נשאר עוד קצת.”
השארתי לה שטר של 200 שקל אצל המלצר ועפתי משם.
בדרך חזרה תל אביב לא האמנתי כמה הייתי טיפש.
“עדי צדקה,” התעצבנתי על עצמי, “כל כך מיותר מה שעשיתי. אבל אולי הייתי צריך את זה כדי להבין מה יש לי?”
הבנתי שמעולם לא קראתי לתקווה בשם חיבה. היא בשבילי הכי קרובה, הכי אהובה.
נעמדתי, עצמתי עיניים, וראיתי אותה העיניים הכחולות-עמוקות שלה, איך היא שוב מלטפת לי את השיער, איך היא מחייכת אלי באמת, מכל הלב.
“אני הבטחתי לשמח אותה,” מילמלתי, והסתובבתי מהר. אחרי עשרים דקות על כביש החוף כבר הייתי בפנייה למושב שבו אמא שלה גרה.
הגעתי, ותקווה קפצה אלי, מופתעת.
“מה נסגר איתך?” היא צחקה ודמעות בעיניה.
“תקווה שלי, אהובה,” לחשתי לה, ושנינו כבר לא היינו צריכים הסברים.
בשבילי, היא היתה הבית, תמיד היתה.
