חופשי. נקודה.
אני זיו, ורושם כאן ביומן יום אחד רגיל בעבודה במוקד השירות בתל אביב. ישבתי ליד שולחן העץ הקטן שלי, מגלגל ביד את כוס הפוך שכבר מזמן התקררה. העיניים שלי סקרו את השורות הארוכות של העמדות, את הקירות הלבנים והאורות הניאון, עד שנעצרו על רות זו שיושבת מולי.
רות שונה מכל אלה שעובדים כאן. מבטה חקרני, בעיניה החומות יש סקרנות של ילדה, והקוקו המסודר והשפתיים הדקות מעניקים לה מראה משכיל ומעודן. ברור לגמרי שהעבודה הזו התקשרות לחייבים, דיבור יבש על חובות ושיחות חוזרות שאין בהן שום רגש לא תואמת את האופי האמיתי שלה.
“תגידי,” אמרתי לה לבסוף, עוזב את הספל, “לא צפוף לך פה? בחורה חכמה ומיוחדת כמוך למה את עובדת בלרדוף אחרי חובות?”
רות סובבה את הראש כאילו הופתעה שמדברים אליה. ואז חייכה אליי בעדינות ואמרה בשלווה:
“זיו, זה זמני. אין לי כאן לא דירה, לא חברים, לא משפחה הגעתי לתל אביב עם שני תיקים והרבה אמונה שאני אצליח לשנות הכול.”
הקול שלה לא הסגיר שום כעס או עלבון. אפשר היה לראות שהיא כבר רגילה להסביר למה היא במוקד הזה.
לא התאפקתי, כל כך סיקרן אותי מה גרם לבחור כמוה לקום ולעזוב הכול.
“מה גרם לך לעזוב הכול ולבוא לתל אביב?”
שאלתי בשקט, אבל ראיתי איך היא מתכווצת קצת. הלב שלי כאב. מיהרתי להתנצל, “אין צורך שתעני. לפעמים לא קל לפתוח את הלב. אם תרצי משהו עזרה, עצה אני פה.”
רות הרימה מבט מודה. ידעתי שגם החזות הישירה והישירה שלי, לפעמים מחוספסת, מסתירה דאגה אמיתית. היא קלטה את זה כבר.
אבל ברגע הזה, רק מעצם ההצעה, נראתה עליה עננה של קושי. כנראה שזרמו לה בראש זכרונות לא פשוטים. היא חזרה למחשב, מחייגת שוב ללקוח הבא…
*****************
דות, קראו לה אז, ורק מלאו לה שמונה עשרה. עוד לא הספיקה לעכל את הבגרות נראה היה שכל רגע תיגמר התיכון ותחיה תתחיל באמת: חופש, חברים, אוניברסיטה, הגשמה. חלמה על לימודים באוניברסיטת תל אביב, על עצמאות, על קבלת החלטות משלה. ויום אחד הכול התהפך.
באותו ערב אמא שלה היתה במתח. כל הזמן הסתכלה בשעון, סידרה את השיער, בדקה פעמיים שהכול מסודר על השולחן במטבח. כשלדלת נשמעה דפיקה, קפצה מהכיסא והובילה לסלון בחור תהייה צעיר יונתן.
יונתן נכנס בביטחון, לבוש חולצה לבנה, ז’קט ועם שעון יקר על היד. בתחילת הערב עשה רושם לא רע. דיבר שטף, עם קטעים מהתנ”ך, מצטט חכמי אקדמיה, מפגין ידע בכלכלה ובמדעי החברה. היה לו חשוב להראות שהוא יודע הכול שכאילו רוצה להותיר רושם לא רק בבית הזה, אלא בעיר כולה.
אבל ככל שהערב התקדם, נחשפה אצלו התנשאות, ביקורתיות, ובעיקר זלזול באחרים. כל מילה שלו על מכרים של המשפחה נאמרה בטון של ביטול, כאילו רק לו יש זכות לשפוט. לעומתו, אמא של דות קרנה מולו משמחה גלויה; כל מבט אליי הבטיח בלי מילים “תראה איזה בחור מוצלח!”.
ואז, כמו ברק מהשמיים: יונתן לא כאן במקרה. אמא שלי רוצה אותו בשבילי חתן ראוי, כך חשבה. החרדה, הכעס, העלבון, הכול צף מיד. רציתי לקום, להגיד משהו, לעצור את זה. אבל המילים נתקעו בגרון. נשכתי שפתיים.
כל החיים שלי בנו לי תוכניות, תמיד לטובת “העתיד שלי” אמא שלי החליטה בשבילי הכול: חוגים, חברות, מקצוע. אף פעם לא היה מקום לרצון שלי. כשהצעתי ללכת לחוג ציור, היא פסקה: “ריקוד זה הרבה יותר חשוב, זה יחזק אותך פיזית.” וכך כל תחום דעתה הייתה הסופית.
פעם הצטרפה אליי ילדה בשם אילה. חברות כזו שמצאת רק בשכונה: טיילנו בפארק, שיחקנו עד מאוחר, סיפרנו סודות. אבל אמא שלי פסלה מיד: “היא לא מתאימה לך. היא לא ברמה.” ובזה נגמרה הידידות.
אפילו כשרציתי ללמוד משפטים משהו שתמיד ריתק אותי אמא שלי לא אפשרה. “לא צריך, צריך להיות גננת. זה עוזר מאד בעתיד במשפחה,” פסקה, כמו תמיד.
בשלב מסוים כבר לא היה לי כוח להתווכח. שתקתי, עשיתי מה שאמרה, ובלב מיהרתי להסתיר את החלומות האמיתיים שלי שלא יכאב יותר.
אבל לסבלנות הזו היה קצה. כשפגשתי את יונתן בחיבוק הקר של בית אמא, הבנתי שזה גדול עליי. בלילה, אחרי שהוא הלך, פרצתי בבכי:
“למה את מחליטה בשבילי? למה לא שואלת בכלל מה אני רוצה?”
אמא שלי אספה את ידיה ואמרה בשקט: “אני דואגת לך. אני יודעת מה טוב בשבילך.” זה כאב פיזית לשמוע שוב, עוד פעם אותה שורה.
מרוב תסכול שברתי כוס זכוכית על הרצפה. הרעש לא העביר מסר רק חיזק את הביטחון של אמא שלי שהיא יודעת טוב.
יום למחרת קמתי לבית ריק וקר; לא מצאתי את הפלאפון שלי, גם המחשב נעלם. “איפה הדברים שלי?” שאלתי והיא ענתה בנינוחות: “עד שתחליטי נכון אין לך שום צורך בהם.”
הכניסה אותי לחדר וסגרה את הדלת. ניסיתי לפתוח נעול. פחדתי, סהרורי. אוכל קיבלתי פעמיים ביום, מנה בסיסית, מספיק כדי שלא ארגיש רעב. ניסיתי לצעוק, לדפוק על הדלת כלום. השבוע עבר, הגוף שלי אוכל, הראש שלי מתכווץ.
כשסוף סוף פתחה את הדלת, לא יצא לי קול. רק הנהנתי. ויתרתי. כל הפחדים מתמלאים בשגרה.
הכניסו אותי למסלול החתונה מדידות שמלה, רשימות מוזמנים, כל “הכבוד למשפחה”. עבדתי, למדתי, חייתי, ומדי פעם ביקשתי לדחות עוד קצת. הכל התחיל להימאס על כולם.
עד שבוקר אחד, גיליתי שאני בהריון. החדשות רעמו בתוכי. המבחן מולי, ליבי קפוא. לא אהבתי את יונתן. שאלתי את עצמי איך, מתי, למה?
לקח לי זמן להודיע. כשיונתן שמע, אמר ביובש: “הבנתי.” ודמעה זלגה לי.
הבנתי שמכאן כבר אין נסיגה. כל דחייה, כל שטות שהמצאתי (“לימודים, חברות, חיים טובים תרוויחי בעסקה”), לא שנייה נרוויח ממנה.
הייתי חייבת לעשות צעד מהיר. מצאתי רופאה פרטית הרחק מהבית במרכז תל אביב. היא הייתה מקצועית ועניינית. הסברתי בקצרה: “אני רוצה להפסיק את ההריון. חד משמעית.” היא הקשיבה, מילאה טפסים, קבעה לי בדיקות.
כשיצאתי, הבנתי במכה: אני מזהה אותה! היא חוותה את אמא שלי הרבה פעמים במכולת, לא רחוק מהבית האם תרוץ ותספר? מה יישאר מסוד הסודי שלי כשיתגלה?!
רעדתי, הבנתי שעליי לברוח. מהר, לפני שיידעו, לפני שימנעו.
ארזתי מזוודה ג’ינסים, שתי חולצות, סווטשרט אחד, כל הכסף שחסכתי. אפילו מברשת שיניים. פספסתי את התמונה של הידידות מהתיכון זרקתי אותה כמה רגעים בהתלבטות לאחור.
יצאתי באצבעות קלות לכיוון הדלת. נשמתי עמוק, פתחתי בשקט וברחתי מהמדרגות לקצה רחוב בן יהודה. מונית עצרה, אמרתי מהר: “לנתב”ג!”
בנתב”ג פעלתי אוטומטית. רכשתי כרטיס לאילת תוך רגעים, בלי הרבה הסברים. אחרי שעה, כשטסתי, הסתכלתי מחלון המטוס תל אביב הפכה לשורה של אורות מזעריים. כמעט נרגעתי.
כשנחתתי באילת, הדלקתי את הפלאפון. מלא הודעות כמעט כולן מהאמא. איומים, אשמות, וולגריות, ובסוף גם משהו אחר:
“שלחתי כבר טפסים לרבנות, אני מכירה שם אנשים. יונתן מסכים. חתונה עוד שבועיים. אל תחשבי אפילו להסתתר את חייבת להיות שם.”
ואז שלחתי בפעם הראשונה בחיים תשובה שרציתי באמת: “בחיים לא. עכשיו אני חופשייה.” כיביתי את המכשיר, נשמתי עמוק, התחיל לי פרק חדש.
הוצאתי את הסים מהמכשיר וזרקתי אותו לאשפה ביציאה מהטרמינל ידעתי שאין חזור.
חיפשתי מקום לישון. מישהי מהמידע הסבירה איך להגיע לאכסניה קטנה סמוכה. שילמתי במזומן שלוש מאות שלושים שקלים לשלושה לילות. החדר דחוק אבל שלה סוף סוף לבד, בפרטיות.
עכשיו הייתי צריכה לדאוג לעצמי עבודה, קורת גג. הסתובבתי בין חנויות בעיר, ביקשתי עבודה. אחרי כמה סירובים נפתח סיכוי מוקד טלפוני. חזרתי לעמדת הטלפונים והתחלתי להביא משכורת.
אחד הימים פניתי למשטרה, דאגתי שידעו: “אם אמא שלי תגיש תלונה על נעדרת אני לא ברחה, עזבתי מרצון. אני פה ובטוחה, היא ניסתה לכפות עליי נישואים.”
השוטר בדק מסמכים ואמר: “אם תהיה פניה, נדאג להסביר שאת בטוחה. אבל כדאי שתעדכני אותה.”
לא עדכנתי.
כך התחילה לי שגרה חדשה. קמתי מוקדם, הכנתי ארוחת בוקר, יצאתי למוקד, בערב קניתי מצרכים, ובסופי השבוע טיילתי ברחובות אילת, טעמתי מהחופש.
החיים לא היו קלים חסרו לי החברות, חיבוק של בית, הביטחון שבשגרה. אבל כל יום, כששתיתי תה במרפסת, אמרתי לעצמי: “זה שלך. החופש הזה הוא שלך.”
ובסוף, הבנתי משהו גדול: עד שלא עמדתי על שלי, לא הייתי חופשי באמת. לפעמים, רק ברגעים הכי קשים, אנחנו לומדים איזה כוח יש לנו לבחור בעצמנו וחופש, הוא פשוט לעשות את הבחירה שלך.
