מכתב לאבא
נועם, אתה פשוט דמות! לא חשבתי שתתנהג ככה! הדס ירקה על הנימוס ותפסה בשרוול החולצה, מנגבת את האף.
את החולצה היפה הזו תפרה לה אמא שלה. שלפה מגירה, שלפה פיסת משי, נאנחה עמוקות חבל לי, כזה יופי, הרי יכול היה להיות שלי אבל התיישבה ותפרה בשביל הבת.
ככה. הילדה התבגרה. צריך שיהיו לה בגדים יפים. מי ישים לב אליה, אם תסתובב כמו בלוי?
הלוואי ואמא לא הייתה משקיעה בי כל כך… לשווא, חשבה הדס, עוקבת בעיניה אחר אהבתה הראשונה.
האהוב צעד ממנה והלאה, בטוח בעצמו, בקצב צבאי של צעיר מהצבא, אפילו לא טרח להביט לאחור.
כמה זה פוגע!
הדס יבבה עוד רגע, ואז מיד נזכרההיא הרי עם ריסים מאופרות, למרות שאמא אסרה עליה, ואסור לבכות.
נועם, נוּני, נוֹעיֶק…
אהוב ויחיד! רק חצי שנה של אושר הייתה להם, הדס ספרה. מהיום שבו נפגשו חצי שנה בדיוק.
רק חצי שנה, וכבר הספיקה לעבור כל כך הרבה…
נועם בכל זאת סובב ראשו, אבל הדס כאילו לא שמה לב.
אבל למה שתשים? היא הרי באה אליו עם בשורה כזו, והוא מסובב מבט? שיילך! גיבור ים! רוצה ים וחופש! ראינו כבר אנשים כאלה. שתהיה הדרך פתוחה. מה, היא ילדה קטנה? תגדל, תלד, תגדל, ואישור לא תבקש. לא צריך כבוד!
הדס כעסה, ואילו עמוק בליבה נרעד קול דקיק וקורע-לב של עלבון.
איך-כך? הרי אמר שאוהב, הבטיח, שידאג לה לכל מה שתרצה! דיבר על חתונה… ומה עכשיו? נעלם תיכף כששמעת שאולי תגיעה ילדה קטנה?
בעצם… לא בדיוק אמרה לו הכל.
רמזה רוצה יותר מסופי שבוע איתו. והוא ענה: הים מחכה לי. ולשנות בשבילה תוכניות הוא לא מוכן. אם את אוהבת, תבואי. ככה אמר.
אבל לעזוב את אמא שלה, ועוד בהריון, לעבור לעיר רחוקה שאינה מכירה בה נפש חיה?
לא יקרה.
הדס קמה מהספסל, מסדרת את החצאית, מחליקה על השיער. לא שיש הרבה, אבל קצת בייביליס עושה קסמים. אמא דיברה בצדק מראה זה הכול. נועם, למשל, לא הכי מרשים, אבל הבנות רודפות אחריו. חכם, שנון, יודע לנהל שיחהבלי השכלה כמעט, רק היסודי, אבל עם ראש טוב.
גם להדס אין תעודה מי-יודע-מה. למדה במכללה, וזהו. אמא התעקשה שתמשיך, היא התנגדה, רבו כמעט חודש. מתי זה היה?
אבל הדס מבינה מה היא שווה. הרי היום היא כבר מרוויחה בבנייה יפה מאוד, עוזרת לאמא, וחיה לא רע.
אמא נרגעה, קיבלה אותה שוב תחת כנפה. ככה אמא. השאלהמה תגיד אמא כשתשמע שיהיה לה נכד? יהיה פה בלגן?
לא משנה. איך אפשר בלעדי זה?
אמא צעקה כל כך, שהשכנות באו לראות מה קרה. אף אחת לא הסבירה להן כלום; מדובר בעניינים משפחתייםהחוצה!
הדס, בִּתי… האם לא אמרתי לך לשמור על עצמך עד החתונה? מי ירצה בך עכשיו?! נועם… לא חשבתי עליו כך! נראה בחור טוב! נחש! מה, ככה עף ברגע ששמע?!
הדס התלבטה. לספר הכל? תרד עליה ולא תרחם. עדיף שלא. היא ממילא תטפל בה, ונועם כבר לא כאן.
כן, אמא. ככה היה.
אוי, אוי… מה נעשה עכשיו?
מה, אמא, אנחנו קטנות? נסתדר! אם תעזרי לי בהתחלהלא אפחד ללדת.
שאני אעזוב אותך? איזו אמא תעשה דבר כזה? מתי שהילדה צריכה עזרה?!
הדס עצמה עיניים, נשפה עמוק.
ככה, נועם! נסתדר גם בלעדיך! אם הים חשוב לך יותר מהילד…
חלפו ימים. הדס כבר לא זכרה את פרטי השיחה עם נועם. ואפילו התחילה להאמין, שאמרה לו, והוא איבד עניין. כך הכעס והעלבון קנו להם משכן בליבה, ולא הרפורק לעיתים, הזדחלו ומתלחששים לה: תראי, הבת שלך, כפרה, כולה אבא שלה! אותו מזג, אותו שובב… ככה גם היא תעזוב אותך, תגדל קצת! כי מי שלא יודע לאהובלא ילמד! תפוח לא נופל רחוק…
אולי בגלל זה איילת, בתה של הדס, גדלה בתחושה שאמא שלה אוהבת אותהרק לפעמים. לפעמים מחבקת, מרגיעה, אבל ברגע שאיזו שכנה לוחשת מאחורהופכת קפואה:
לכי, גשי לאמא שלך! מה רשום על הגורל שלנו? מה עשינו, אלוהים?
עד גיל שלוש, איילת הייתה בטוחה שגורל מר ועונש הן שמותיה. רק ברגעי חסד נדירים, קראה לה אמא איילונת. רק אז קיבלה חיבוק.
בואי, מתוקה. אסדר לך את השיער. איזה שיער יפה, לא שלישל אביך. גם לו היה שיער כהה כזה, עיניים תכלת, כמו הים ההוא… אתכולך הוא…מה שווה יופי לך בלי מזל, אהובה שלי…
למה? הילדה שאלה, כמעט פורצת בבכי.
ככה.
הקול של אמא נשבר, ואיילת ידעה שעדיף לשתוק. עדיף לרוץ לסבתא, להתחפר בסינר המלא ריחות קציצות וחרירה, ולבכות קצתקודם על עצמה, אחר כך על אמא, ואז גם על סבתא. כי הבושה של אמאסבתא נושאת.
רק מאוחר יותר הבינה איילת מהי אותה בושה, ולמה צריך לשאת אותה.
עוד לא מלאו לה עשר, ואמא שלה, הדספתאום פורחת, יוצאת לעיר גדולה להתחיל הכל מחדש.
ואיילת נשארה עם סבתא.
היא לא התגעגעה כל כך לאמא. ממילא הייתה משאירה אותה הרבה, מישהו צריך לפרנס אותנו. אבל גם כשיוצאת, הייתה חוזרת שמחה, מביאה מתנות, תופסת אותה בחיבוקורבה עם סבתא:
אמא, למה היא כזו רזה? מה יגידולא מאכילים?
לא אוכלת כלום! אם את היית כאן, הילדה הייתה אוכלת! אני עסוקה: פרות, תרנגולות, וגם ילדה. במקום לבוא בטענות, תשובי כבר!
מה לגדל, אמא? גדולה היא! עזבי, תראי מה הבאתי לך!
למי צריך מתנות כאלה? הלוואי והיית פה, הלב כבר כואב מהגעגוע!
אמא הייתה מתקדרת, ואיילת בורחת לפינה, מחכה למהומה.
משעמם לך? גם לי לא קל! אני עוד צעירה, יפה, חיה כמו מתנדבת! וגם את מתלוננת, לא מתמודדת! הלוואי שיכולתי לפרוץ הכל… אילו ידעתי שזה יקרה, הייתי מחזירה הכול אחורה…
עכשיו? מה זה יעזור, בתי?
אמא!
מה?! בחרתתחיי! ואם לא, תכתבי לאבא! אולי ירצה את הילדה?
למסור לו את איילת? לא יקרה! הוא לא רצה לדעת עליה! עכשיו שיקבל בבקשה ילדה בת עשר? לא עשיתי את כל זה כדי שיבוא…!
אז אל תתלונני! הילדה שומעת הכל! את לא חושבת שהיא נעלבת? איפה אבא? למה אמא עובדת כל כך קשה?
שתעלב! החיים לא מתוקים לכולם! לפעמים מקבלים סטירה מהגורל! מספיק! ואל תעזי לכתוב לו, מכירה אותך…
סבתא שמרה את ההבטחה, עד שיום אחד…
כשאיילת ניגשה לבגרויות, הגיעה ידיעה מהעיר הגדולה: אמה של איילת ילדה בן, ונפטרה כשבוע לאחר מכן, בלי להסביר דבר.
הסוד נשארואיילת לא הייתה מגלה דבר, אלמלא התעקשה לגלות.
כששמעה מה קרהסבתא התכוננה ונסעה לעיר, משאירה את איילת לבדה, מצווה עליה לשמור על הבית:
אין זמן לבכות, ילדה. עכשיו צריך לחשוב איך ממשיכים לחיות. ממה נחיה, מי יטפל בקטן…?
סבתא, אני אעבוד!
חכי, קודם צריך לטפל בתינוק. אביו לקח אותו, אבל לא מוכן לגדל. ואני… נסחוב?
יש ברירה? סבתא, גם אותי גידלת לבד; למסור אותו לבית ילדים? לא יקרה!
יודעת, אבל אני כבר עייפה…
סבתא יצאה, ואיילת חיפשה בכל הביתעכשיו אפשר, למה להסתיר משהו?
צריכים למצוא את האב, בלעדיו לא יסתדרו.
היא ידעה מה צריך לעשות. מילדות ישבה וציירה מכתבים לאבא, מחביאה מהם מאמא וסבתא. ספרי ציורים בה החביאה תחת מיטתה. סבתא גילתהאבל שתקה. דיברו עם אמאללא הועיל. הדס שמרה פגועה, שוכחת שהוא אפילו לא יודע שיש לו בת.
הציורים התחלפו לכתיבה, המכתבים התמלאו שמחות, עלבונות, ניצחונות קטנים.
ועכשיו, צריך לכתוב את המכתב האמיתי. את זה שיוצא באמת.
הכתובת נמצאה. אמא הסתירה מעטפה ישנה מאחורי מסגרת תמונה. זאת נשברה בטעות, ואז נגלה הקצה הלבן. הדמעות זלגו. אמא, למה? למה עושה לי ככה?
ישבה על הרצפה, שפכה ליבה מול אמא, סולחת, ולא יודעת על מה…
לא נהיה קל יותר.
אמא, סליחה, אבל לא אקשיב הפעם. לא רצית שאצור קשר עם אבא… הוא חשוב לי! סבתא לא נשארת פה לנצח. כועסת כן, אבל גם מבינה. אם הוא רע כפי שתיארת לפחות אדע, ואלמד להסתדר לבד. ואם לא? אמא, קשה לי להאמין. את דיברת עליו רק רע. למה ילדת אותי אם אפילו לא ניסית לאהוב? איזה גבורה זה? קוראת לי כפויה טובה… אולי. לי כואב שלא אוהבים אותי! אומרים לי דומה למי שאיני מכירה. ורוצה להבין, לראות אותוהאם באמת כולו רע?
לא חשבה שכבר עבר דירה. רק כתבה.
ישבה עד חצות, גירדה שלושה משפטים על דף מבחן ישןבכולם היו כל הכאב, כל המעבר, תקווה קטנה שיישמע.
בבוקר שלחה, בדרך לבית הספר.
כשחזרה, מצאה את סבתא עם התינוק:
הנה הוא, איילה… זה אילון, אחיך…
סבתא, למה הוא כזה קטן?
רגיל. את היית אפילו יותר קטנה.
באמת?
בטח. וגם הוא יגֵדל.
סבתא, ואבא שלו…?
אמר שיעזור, אבל לא לוקח. עסוק.
גם זה משהו…
אוי, איילת! נסתדר?
נסחוב, סבתא. גם לקסניה זיו תשעה ילדים, והיא לא בוכה! אפילו תרמה לי בגדים שהכפולים שלהם גדלו מהם.
נכון, איילה, ילדים צומחים מהר. רק אתמול החזקתי כך את אמא שלך…
סבתא! אל תבכי, גם אני אבכה. וגם אילון יצטרף עוד שניה. מה חסר לו?
בטח רעב. איזה שעה זו? נכון, הגיע זמן אוכל.
סבתא מיהרה והניחה את אילון בידיה של איילת.
תחזיקי אותו! אל תחששי! את חזקה. וגם הוא…
איילת רעדה.
בידיה סוף סוף לא לבד. כמה שנים חלמה שיהיה לה מישהו שצריך אותה כמו אוויר. סבתא ואמאיש להן עולם שלהן.
כשתתחתני, כולם יהיו זרים! ככה זהכך אמרה אמא. אבל איילה רק רצתה להאמין, שיהיו משפחהכמו אצל קסניה, שתמיד רועשת, צפופה, חמימה, עם ילדים רודפים, ובית שכל דור בו מחבק את הקטן.
קסניה גרה עם ההורים והחותנים, כולם אמא-אבא, מקימה בית בשתי ידייםואחריות לה כל מה שנעשה בבית. בעלה תומך. כל סכסוךנמוג ברגע, באצבע זועפת:
מה זה? תרגיעו. לא מרימים קול על משפחה!
פעם שמעה איילה והפנימהזהו הסודהמשפחה מעל הכול!
חבל שאצלה רק סבתא ואמא. חבלעד עכשיו.
עכשיו זה קרה.
והמטען שחיבק אותה בידיים חזקות, היה יהיה תמיד שלה.
לטפל באח היא למדה במהירות. באה אליה קסניה רגע, מהירה, פתחה את החיתול, בחנה:
צועק? טוב מאד! ככה צריך! איילה, תקשיבי: מפחיד זה רק בהתחלה. תראילא קשה!
סבתא אומרת שהיא כבר שכחה תינוקות, את יודעת יותר…
ברור. לפני שנה ילדתי תאומות! בואי, אלמד אותך. את תסתדרי.
ואיילה הסתכלה על ידי קסניה, ופחדה לדעתהאם תדע לאהוב ילדים? איך אוהבים?
את זה אילון לימד אותה מיד. מבית הספר הייתה ממהרת הביתה. שם חיכה לה! החיוך הראשון היה שלה, השם הראשון שפיה למד לומרשלה.
איילה! קרא, מזדחל אליה בגינה.
כאן, מתוק שלי! בואי אליי!
ידיים קטנות לופתות צוואר, והיא נמסה, מציפה בנשיקות לחיו המלוכלכת.
איפה היית? בוא נשטוף פנים!
עם אחותו איילון הסכים לזוז. אפילו סבון לא איכפת לו. סבתא צחקה אהבה:
נחש קטן! תחזיקי אותו טוב, איילה! שלא ישבור את האף.
בין הדאגות, שכחה לגמרי מהמכתב שכתבה לאבא. תשובה לא קיבלה ולבסוף הבינהגם שתיקה היא תשובה. כנראה לא צריך אותה.
העלבון נשאר שקט, אבל אילון מילא לה כל פינה בלב.
סבתא ניסתה לדבר על לימודים. איילה התעצבנה.
סבתא, זה בלתי אפשרי! אם אלמד, אצטרך לעבור לעיר! מה תעשו פה לבד? העבודה פה, אצל קסניה במכולת, תמיד אפשר.
סבתא לא הסכימה.
איילה, את לא מבינה. אמא שלך פספסה, וגם את!? אני רק רוצה טוב בשבילך!
סבתא, אל תשכנעי. יש דברים חשובים יותר.
דווקא אז, ברגע ההכי לא צפוי, הגיע זה שלא חשבה שתראה בחיים.
חזרה עם אילון מקסניה. הוא עייף הולך אחריה. שם, בשער, משך בחולצתה:
איילה! קחי אותי!
הרימה אותו, מחייכת לדרישה הטבעית.
פתחה את השער, עשתה שני צעדים, ונעצרה. וֶרַנדהעומד עליה גבר זר, מטפס על כסא, מטפל בנורה, שעמדה שרופה מאז זוכרת את הבית.
הנה, סוף-סוף! אמר הגבר, והנורה נדלקה פתאום, קפץ מהכיסא.
רק אז ראה אותה ואת אילון שבידיה.
ילדה…
אבא? היא שואלת בתדהמה.
נועם עשה שני צעדים, מחבק גם אותה וגם את אילון.
יקירה שלי…
להפתעתה, ראתה דמעות בעיניו.
תסלחי לי, בתי! לא ידעתי בכלל על קיומך! שלך, זה? מסמן לאילון, שמביט בו במבוכה. תתני לי להחזיק אותו? תביאי, מתוקי, בואי לסבא…
רק אז התעשתה והסבירה.
לא שלי! כלומר, לא בני! אילוןאח קטן, מאמא…
אה, ככה! נועם חיבק את הילד, שהתקרב אליו, לופת את צווארו.
דוקרני!
אין בעיה, מתוק! אתגלח! בואי, בוא הביתה. יתושים פה כמו טורפים! אכלו אותי בשעה הזו!
הנחל קרוב, אבא…
זוכר.
מפגש עם סבתא הבהיר להדסהשלימו, הכל בסדר. אם כך, אין מקום לעלבונות.
מה זה משנה איזה יחסים היו קודם? עכשיו, המשפחה התרחבהוזה, צריך להגיד תודה.
היא הביטה, רואה אילון מתרוצץ סביב אביו החדשועם זה, נושמת בהקלה.
אחר־כך תגלה איילה שהמכתב שלה לא אבד, אלא הגיעאך נועם כבר עבר דירה. מישהי חדשה קיבלה את הלבד, חיפשה אותו ומסרה. לקח זמןעד שמצאה, עד ששלחה, עד שהוא חזר מהפלגה…
איך שקיבלתי את המכתב, בת, מיד לקחתי אוטובוס! חשבתי שאני לבד בעולם! כתבתי לאמא שלך, ביקשתי לבנות משפחה.
והיא?
ענתה לי פעם אחת, אמרה שהתחתנה, ביקשה לא להפריע. כיבדתי. אם הייתי יודע… הייתי שוחה חזרה! למה מגיע לי כזה אושר? לא מגיע לי, אבל קיבלתי! תבואי איתי לתל אביב? יש לי דירה יפה. רואים משם את הים, השקיעות עוצרות נשימה!
אבא, אני לא יכולה…
למה?
לא אעזוב את אילון ואת סבתא. לא באמת אפשר.
מי אמר? הדירה גדולה. לכולם יהיה מקום. את תלמדי באוניברסיטה, סבתא עם אילון בבית.
ועל מה נחיה? בקושי גומרים את החודש! האבא של אילון, אפילו הבטיח, לא משלם מזונות. כאילו שוכח ממנו. פעם אחת ביקר, עשר דקותוהלך.
את פוגעת בי, בתי! נועם כועס, ואיילה נקרעת מחיוךעד כמה דומה לאילון. מה מצחיק? אני גבר, לא? אפרנס שניים ושלושהלא מזיז לי! תתארגני, טוב? סבתא כבר נתנה אישור! חיכינו רק לך. את מסכימה?
מסכימה, אבוש.
ואיילה תחבק את אביה, מברכת על אותו יום ששלחה לו מכתב. ואחר כך תיסע איתו אל הים הגדול, שלעולם לא באמת רגוע.
ואולי בחיי איילה יהיו סערות, יהיו ימים של שקט, אבל תדעיש לה נמל, בית, אליו אפשר לשוב תמיד.
בבית הזה תמיד יהיה חם. שם מחכים לה האהובים, ריח בגט טרי שאף פעם לא הצליחה לאפות כמו סבתא.
שם יעמוד אחיה הפרוע, ויקרא לה בקול מתבגר:
שלום! אבא אמר שתגיעי! איילה, התגעגעתי!
גם אני, מתוק שלי… גם אני…
