יומן אישי \\
חשבת פעם על זה? אמרתי לארז, בזמן שאני שוטפת שוב ושוב את אותה צלחת חמישית ברצף. שכבר אין לנו אפילו כפית תה משלנו בבית. הכול נמצא אצלם בחדר. ובלילה, בדירה שלי, אני נרדמת ועדיין חושבת אולי אנחנו עושים רעש, או מפריעים להם לראות טלוויזיה בסלון שלנו. הרי הם אמורים להתאים את עצמם אלינו, לא אנחנו אליהם.
ארז שתק, הביט מהחלון החוצה אל החצר החשוכה של הבניין הישן בתל אביב. אנחה כבדה עלתה ממנו.
היינו בעלי הבית, לחש אפילו בלי להסתובב אליי, ועכשיו אנחנו האורחים. במטבח שלנו.
בדיוק באותו רגע, כמו בהזמנה, צחקוק מאופק של רוני השתחרר מהחדר שלה, ואליו הצטרף קולו הנמוך של החבר שלה, יונתן. הם צפו בסדרה בסלון שלנו.
ישבנו ככה בשקט אני וכלי האוכל בידי, ארז ליד החלון והראש שלי התמלא במחשבות: איך הגענו עד הנה? איך הפכנו למשפחה שחוששת להוריד מים באסלה או ללכת לסלון אחרי עשר בלילה? לא ככה דמיינו את החיים שלנו, לא כשהתחלנו עם כל זה, ובטח שלא מאהבת משפחה.
הטלפון מצלצל. סיגל, אחותי, על הקו זה היה סוף אוגוסט, שנה וחצי אחורה. בדיוק סיימתי למלא צנצנות חמוצים, עוד מיוזעת מהחום של תל אביב.
דנה, מה העניינים? הקול של סיגל רך ולא בטוח, כמו מי שבא לבקש טובה ולא יודעת איך יגיבו. דיברנו אולי שלוש פעמים בשנה. היא גרה בחיפה, ואם יש לה זמן היא לא תבזבוז אותו סתם.
זוכרת את רוני שלי? היא התחילה.
ברור, עניתי.
אז היא התקבלה לאוניברסיטת תל אביב. במסלול מצטיינים! רק שהמעונות מלאים עד הסוף, אולי תסכימו לרשום אותה אצלכם זמנית? רק בשביל טפסים בעדה, למזכירות. היא תמצא איפה לגור, אל תדאגי דיברנו על הכל. זה רק בשביל שמשרד הפנים יראה שיש לה כתובת בעיר.
לרגע היססתי. מצד אחד, רוני היא בת משפחה, ילדה טובה. מצד שני, לסדר כתובת זה עסק לא פשוט. ארז תמיד אמר: אין רישום בדירה, אפילו לא קרוב. זה לא משחק ילדים, אחר-כך אי אפשר להוציא אף אחד. אבל… זו רוני, והלב לא מרשה לי לסרב לסיגל.
את בטוחה שרוני לא תישאר פה בלילות? הקשיתי. כי די צפוף לנו…
דנה, מה פתאום! סיגל צחקה. היא בת תשע-עשרה, רוצה עצמאות. היא כבר ביררה על שותפות עם חברות. זה רק בשביל הטווח לרשויות, הכול סמלי.
אמרתי, שאתייעץ עם ארז. והוא מיד התקדר.
אל תכניסי אותה, פסק. פעם רושמים, אחר-כך “זמנית”, ואז דברים נסחפים. לא רוצים בלגנים.
זאת רוני, עניתי. בת של אחותי, רק לסמסטר, מסמך פורמלי.
ראיתי סיפורים כאלה בעבודה, נהם. לא רוצה.
אבל חשבתי בלילה, דיברתי עוד פעם עם סיגל, ובבוקר רוני התקשרה אליי. קול ככה מנומס, עדין, ישר ללב.
דודה דנה, שלום. אימא סיפרה שאולי תוכלי לרשום אותי. אני מאוד מעריכה את זה, מבינה את הטרחה. באמת אחפש דירה לבד, מסמכים צריכים רק כתובת בתל אביב. אפשר לבוא להכיר אתכם, להציק כמה שפחות?
אי אפשר לסרב למישהי כזו. כמה דקות אחרי, עדכנתי את ארז, והוא רק הרים כתפיים.
תעשי מה שאת רוצה, רק אל תתפלאי לאחר-כך.
רוני הגיעה עם תרמיל ענק, לבושה בג’ינס וחולצה לבנה, אדיבה ומתוקה. הביאה מתנה צנצנת דבש, ריבת תותים, עוגיות שהיא ואימא שלה אפו. ישבנו, שתינו תה במטבח והיא סיפרה לי על החוג שלה, תקשורת, החלום להיות כתבת טלוויזיה. העיניים הבריקו. היא באמת גרה רחוק, קיבלה צילום של הדירה הסחורה שלה בדרום העיר חדר קטן עם עוד שתי בנות.
הכלל רק לכתובת זמנית, הסבירה שוב. אולי אבוא לבקר, לא מעבר לזה.
ארז נכנס בערב, בעצמם התרכך. רוני עמדה, בירכה אותו ב”שבת שלום” רשמי כזה, והוא נאנח, ישב לארוחה והיא כבר הלכה.
במשרד הפנים עשינו הכל: טפסים, חתימות, גם ארז חתם קצת בלא רצון. קיבלה רישום לשנה. והרגשתי הקלה. עזרנו וזהו.
אבל לחיים יש נטייה להסתבך. חודשיים שקטים עברו, טלפון פה, ברכה שם. גם סיגל התקשרה להודות. רוני מצטיינת, מסתדרת. כבר נרגעתי.
ואז, בנובמבר, קול של רוני על הקו, שקט, מבויש.
דודה, אפשר לבוא אליכם לכמה ימים? רבתי עם השותפה. היא מביאה חברים וצעקות, אני צריכה ללמוד למבחן.
איך אפשר לסרב? הכנתי לה את הספה בסלון.
הגיעה בערב עם התיק הכבד, התנגשה לאיזור האישי שלנו. בבוקר קמה ראשונה, הלכה להרצאות. חזרה הביתה, ישבה להכין שיעורים. אפילו טלוויזיה לא העזנו להדליק. ארז עבר מיד לחדר שינה, אני משכתי במטבח.
השבוע הפך לשבועיים. אחרכך החלה הסמסטר הראשון, והביטחון שלה קבע: “אפשר, נכון, להישאר עד אחרי המבחנים?”. הרי חבל לחפש דירה בחורף.
אחרי החורף הודיעה, שמצאה עבודה במדור עירוני לסטודנטים וגם חיסכון לטיול לקיץ, ושהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם אלפיים שקל על חדר. “תשלמו לי ארנונה, וגם אוכל שלי הכל אני משלמת”, הציעה.
ארז התפוצץ בלילה, כמעט צעק עליי:
אמרתי לך! היא משתמשת בנו! עוד מעט כל הדירה תהיה שלה, נישאר עניים.
הצביעות בתוכי אמרה שהוא צודק וריחמתי. אכזבתי את עצמי, אבל לא הייתה לי אנרגיה להבהיר לה.
עם הזמן, פריטי רוני מילאו אותנו. מעיל שלה היה על הקולב במסדרון, מגבות במקלחת, מדף נפרד במקרר. התחושות השתנו כבר לא היינו זוג בבית אלא שותפים לעייפות.
התחלנו לא לדבר. כל אחד שקוע בעולמו, מפחדים להסתובב בבית.
ובערב אחד, אני במטבח, רוני ממלאת מים לקומקום שלה (כן, קנתה אחד בשבילה), עם ספל משלה, תה משלה. ואני שואלת אולי תנסי למצוא דירה, אולי עכשיו יותר קל?
ניסיתי, ענתה בלי להביט, יקר מדי, והדירות נוראיות. פה הכי טוב מבחינת אינטרנט, רוגע ונוחות לתחבורה. אבל אשתדל יותר למצוא.
מה יכולתי לענות? לזרוק ילדה כזו? חבל.
תמשיכי לחפש, כן? אמרתי בקול עייף.
אבל ברור היה לי שבפנים אני כבר לא פה.
ארז אמר לי בלילה: “אל תאריכי לה את הכתובת, באוגוסט זה נגמר”. הסכמתי. ובפנים הבנתי, שקל לכתוב, קשה ליישם. היא הרי התבססה פה.
האביב עבר, הלילות הפכו מתוחים. רוני מכינה עבודות בתחבורה של הלילה, עקשנית. לפעמים הביאה חברים. ואז הגיע יונתן הציג את עצמו, בחור סטודנט להנדסה במכללה. “אפשר שיישב אצלי בסלון קצת בערב? רק פרויקט של הלימודים”.
ברור שלא סירבתי. אבל כשארז חזר וראה רעד כולו. “זו הפעם האחרונה, יותר לא יקרה”, הצהרתי לרוני אחרי שהלך. היא הביטה בי פגועה, ענתה בלחישה: “לא אעשה זאת שוב”.
אבל בתחושה לא טעיתי. אחרי חודש, הוא בא שוב, אחר-כך עוד וכבר הרגשתי אבודה.
קראתי לרוני לשיחה: “כבר עברה שנה. מתי תמצאי דירה?” היא הורידה עיניים ואמרה: “באמת מחפשת, פשוט יקר, ולפעמים המצב בלתי אפשרי. קשה להחזיק שכר דירה ובגרות”. כשהוספתי שזה מכביד עלינו היא התפרצה: “אני משלמת, לא מפריעה, עושה הכול נכון. לא כזה נורא שאני פה.”
ואז הבנתי. מבחינתה ברגע שנרשמה, קיבלה זכויות. לא עוזבת. הפכה מאורחת לבעלת דירה לכל דבר.
המפץ היה כשהביאה שוב את יונתן, הפעם עם תיק גדול, למגורים, כשמוות בא. הציגה אותו כמעט כשותף. ארז קם, אדום כמו אש:
את לא מביאה אותו הנה! רעם. וגם את, עד אוגוסט את עוזבת. לא רוצים עוד אורחים, לא רוצים קומבינות.
רוני ענתה בשלווה, בעודה מביטה בעיניים: “אני רשומה פה כחוק עד אז. רק בית משפט יוכל להוציא אותי, ואתם אפילו לא יכולים על יונתן, כי הוא מוגדר בן זוג שלי”.
ארז פנה לייעוץ משפטי עורך הדין הסביר שזה נכון, אם היא מוכיחה זוגיות. הגשנו תביעה בבית משפט, האווירה במשפחה התרסקה. סיגל ניתקה קשר, המשפחה השלימה ועמדה לצידו של “הדורות החדשים”.
התבצרנו חיינו בחדר שינה ומטבח. בסלון, רוני ויונתן צפו בסדרות, בילו כאילו הדירה שלהם. קנינו רק מה שחובה למקרר. הם התקינו מסך חדש, הזיזו את שלנו. שום דבר לא הזיז אותם.
יום אחד הצעתי לארז למכור את הדירה, לקנות אחת קטנה בראשון לציון. רק תנו לנו שקט.
הוא שתק, ואז אמר: “נוכל להתחיל מהתחלה. אבל זה הפסד, דנה. בית שבנינו בעמל כפינו הופך כרגע של מישהו אחר”.
נשמנו עמוק. הדירה כבר לא הייתה שלנו. נשארה תחושת ניכור, ילדות מקפידות על הזכויות שלהן, תחושת בגידה קטנה, ואפס אמונה במה שנקרא פעם משפחתיות או הושטת עזרה.
ישבנו בחושך, ארז נרדם ראשון. ואני שכבתי, מקווה שמחר אצליח להיות קצת יותר חזקה. אולי איכשהו, יום אחד, יהיה שוב בית. שלנו בלבד.
ידוע לי שיש משפחות בהן הכול מסתדר. אצלנו, ברישום אחד קטן הלך הבית. כמו שנה ועונה אל תוך החורף, בלי הפשרה, בלי התחלה חדשה. רק שקט של ייאוש וקור, ותקווה אחת מתפוגגת.
