אני איתך
עידו, אני פשוט לא יודעת מה לעשות! היא לא מוכנה להקשיב לאף אחד! התעקשה שהיא הולכת ללדת! איזה תינוק עכשיו, עידונה? מה פתאום? היא בסך הכול בת תשע עשרה! כל החיים לפניה! תעזוב עכשיו את האוניברסיטה ואז מה? תתחיל לעבוד במפעל או לנקות בתים? חייבים לפתור את זה איכשהו! ואתה אתה חייב לעזור לי!
איך בדיוק, אמא?
הקול של עידו היה כל כך קר, שלימור כמעט נפלט לה הטלפון מהיד. אף פעם הוא לא ענה לה ככה! תמיד היה הבן שלה טוב לב, רגיש… ופתאום? מה היא עשתה לא בסדר? הרי זה בכלל לא היא שאשמה זו נועה! אהבה ילדה מטופשת! למה היא לא מסוגלת להקשיב לאמא? אבל אין טעם להתלונן עכשיו לימור, את אשמה פינקת יותר מדי, ניסית להיות חברה עכשיו תראי לאן הגעת, כל החינוך שלך הניב פירות. אבל למה דווקא כך? הרי עידו הוא בן למופת! ילד חכם, מנומס, עוזר ותומך תמיד גם היום, כשגר כבר לבד, עצמאי רק לא נשוי. כמה ניסתה לרמוז לו שהגיע הזמן להקים משפחה, אבל הוא מסרב, ומצידו נכדים כבר מתעכבים יותר מדי! כשהייתה נועה קטנה, היה עסוק סביב השעון חוגים, תחרויות, כל הזמן ריצה, לא היה זמן אפילו לחשוב על הגיל. ועכשיו? הילדה עצמאית כבר, כבר לא עושה ספורט, אבל כמעט לא נמצאת בבית כל הזמן ממהרת, לימודים, חברים, עכשיו גם ההוא הופיע אוף, אלוקים ישמור, מאיפה היא שלפה אותו? בחור אפור, כל כך דהוי! לימור ישר הבינה מי ומה, אבל נועה ישר התאהבה! אף פעם לא ידעה להבחין באנשים, תמיד בעיניה כל העולם טוב. וכמה ניסתה להסביר לה שאין כל כך הרבה טובים כאלה, היא לא הבינה. ועכשיו מה? לאן זה הוביל?
החגים כבר בפתח, ויש לה כאב ראש תמידי. ועכשיו גם עידו! מה הטון הזה? למה הוא מדבר אליה ככה?!
עידו, למה אתה מדבר אליי כך?
איפה היא, אמא? עידו סובב את ההגה, נכנס לסמטה וחנה. רוגע האופייני לו נגמר ברגע ששמע תינוק. הידיים רעדו, הוא רצה לצעוק בקול, כמו אז אבל הרי גם אז זה לא עזר, וגם הפעם לא יעזור. נשאר רק להרגיע ולפעול. אם לא בנו המיועד הרי לא ידע גם מה מינו היה לפחות שהתינוק של נועה יגדל, יחיה. אמא למה את עושה את זה? הרי תמיד אהבת את נועה יותר ממני בת, ועוד בת מאוחרת איך אפשר לא להתרגש! ילדה עם עיניים תכלת, תלתלים עדינים נועה תמיד הייתה יפה. מהיום הראשון. עד אז עידו כבר ראה לא מעט תינוקות במשפחה הענקית שלהם נולדו כל הזמן תינוקות, והמשפחה הייתה גאה בהם כולם. אבל רק נועה הפתיעה עיני משפחת כהן, אבל צוואר כל כך עדין, ידיים וגוף כאילו פוסלו
כזו יופי לא רואים כל יום, דודות קנאו ברטינה, מסדרות סיכות בשער בנותיהן.
כשהופיעה לראשונה בתחרות בגדי גוף נוצץ, משכה את העין ברור היה שנולדה ליותר מאשר לשמח את העין.
אמא השקיעה בקריירה של נועה בהתעמלות, עידו קיבל סוף-סוף שקט וחי את חייו. אמא אהבה אותו, אבל התגאתה בו ללא הרף. אי אפשר היה לשכוח מי הוא בנה ואם מישהי שכחה, לימור מיד תזכיר:
עידונה זכה באולימפיאדה בפיזיקה. כן, הכי גדולה בעיר! עכשיו לא נדאג בעתידו, הוא ילד גאון! ויותר מזה, עוד רגע תוצאות במתמטיקה בטוח יזכה גם שם! מה אתם רוצים, זה לא כזה מסובך, פשוט חייבים להשקיע בילדים!
לימור לא שמה לב איך חברותיה מזעיפות פניהן. לה היה עולם משלה: ילדים גאונים ויפים, בעל טוב, עבודה כמורה לאנגלית לימדה תלמידים באהבה וכישרון, קיבלה כספים פי שניים מכל מורה אחר והתייחסה לכך כאל מובן מאליו.
מי שמוכן להשקיע בילדיו יקבל תוצאה, כך הייתה אומרת.
עידו רק השתומם איך מצליחה לתמרן בין הכול: נועה, הבית, עבודה… הוא למד ממנה לארגן את זמנו, וזו מתנה שליוותה אותו מאז.
כך יוצא שכל היום מתוכנן להפליא, וכשקיבל את הבשורה מאמא הכול קרס. הוא לא הצליח לאסוף עצמו.
וכמה זמן עבר מאז ששמע משפט כזה?
אני בהריון. לא מוכנה ללדת. אני צעירה מדי, לא בנויה לזה. ואתה אשם! אז תפתור את זה. מצאתי מרפאה, תדאג לשאר.
כמה ריבים היו בינו ובין שירי בפעם הראשונה בחייו הרים עליה קול. צעק עד שזגוגיות רעדו. הוא לא הבין במה אשם. הרי הציע לה פעמים אין ספור להתחתן, לבנות משפחה יש דירה (קטנה! אבל מספיקה), מכונית, עסק קטן אבל רווחי. מה צריך עוד? לא שהוא טייקון אבל היא גם לא נסיכה. סטודנטית מהפריפריה שצחקה עליו כשהתקשה לבטא שם העיירה שממנה באה. הם הכירו במסדרון באוניברסיטה, כשנפלה עליו בריצה.
למה אתה עומד פה? הדף נגמר במדינה? מה אתה מצייר על הקיר? גם בבית שלך אתה מצייר על הקירות?
היא נהמה, מנסה להוריד נעל שבורה וכמעט רצה הלאה. עידו פשוט הלך אחריה מוקסם.
כשיצאה מהבחינה, חייכה חמישה! חייבים לחגוג! הצעות?
אחרי שנה עברו לגור יחד. בזמנו עידו גר עם סבא, שטיפל בו כי אמא כל הזמן נסעה ואבא לא היה כמעט בבית. כשסבא נפטר, הציעו לו ההורים להחליף את הדירה לגדולה יותר, והוא הסכים, למרות שהתגעגע לסבא.
סבא שלו היה טיפוס חזק, כמו העוזרת בלב ים. אבל מאז שסבתא נפטרה… היא יחידה, עדינה, כזו כבר לא עושים היום, עידונה. פגעתי בה, והיא רק חייכה, מנידה בראש אף פעם לא כעסה באמת אולי היה קל לי יותר אילו הייתה צועקת
הוא ראה איך הסבא כבה, ולראשונה הבין מהי אהבה חזקה, אמיתית, שאין עליה זמן או מרחק.
כך חלם לאהוב את שירי, אך נוכח שאצלה לא יהיה דבר דומה היא קפאה, ביקשה ממנו את כרטיס האשראי כדי לשלם לבית החולים, אספה את הדברים וצררה מה שכבר לא הייתה מוכנה לשמוע, ואז פתאום פשוט נעלמה. הכסף ירד מהחשבון טלפון סגור, הלך להוריו. אמא בהיסטריה, אבא השלים עם המצב וטפח על כתפו: נזדקק אנו כאן.
על פרטי הפרידה לא סיפר. רק אמר שנפרדו שלא תדע אמא עד כמה כואב היה. עידיף שתחשב שהוא זה שיזם. ושיתמודדו כך.
לילה שלם ישב בדירתו הישנה, אף אחד לא החליף אותה מחשבות כבדות ושחורות עד שנועה נכנסה, ישבה ברצפה והעבירה יד עדינה על לחיו. רק אל תלך להשתגע, בסדר? תשב אתי. והיא נשארה כל הלילה.
אז נועה, הקטנה, הפכה לבחורה בוגרת. היא ידעה להקשיב ולגעת בעידו כמו שאף אחד לא. חכמה כזו, רוך עמוק הוא הבין שפה יש משהו אמיתי.
נועה, כדאי שתהיי פסיכולוגית, אמר, רואה בגאווה איך פניה הבהירו שזה גם חלומה רק שהחלום לא התקבל על דעת אמא, שהמשיכה לקוות לבת אלופה בספורט. כשנכנסה לפתע לחדר זעפה כי נועה עדיין לא רחצה פנים, תפסה את עידו בראש באהבה, ורצה לבשל.
בסוף אותו יום נועה ניצחה בתחרות. היא עפה על המזרן כאילו היא נולדה לרקוד. הבאנרה שנשמעה בדיוק כמו כאב ליבו של אחיה.
אבל דווקא אז קרתה האסון: באותו ערב, בדרך חזרה, שניים עקבו אחריה. הלכה ברגל אבא עוכב בעבודה, לא הגיעה לאחיה. אני כבר לא ילדה חצתה את החצרות, עשר דקות הביתה.
היי, רגע, יש לנו כלב חמוד, תראי איזו מתוקה!
היא פחדה מכלבים הייתה צריכה להחזיק עצמה לא לרוץ. רק עוד שני מטרים למרפסת. החליקה על הקרח על המדרגות, נפלה חושך. התעוררה בבית החולים, אמא לידה, עיניה פוכות.
את ערה, נועה? לימור בקושי הצליחה לדבר. נועה לא הבינה על מה אמא מצטערת יותר: השבר הקשה? הקריירה האבודה? דברי עידודים וחיבוק היא לא קיבלה. את זה עשה עידו:
קטנה שלי, תחזיקי, אקנה לך עוגה ענקית, נצא לטיול אקנה לך מקלות הליכה צבעוניות ונתחיל ללמוד לפסיכומטרי. עדיין רוצה ללמוד פסיכולוגיה?
היא מצאה מחסה בידיו, הקלה מעט.
השיקום לקח זמן, בסוף שנה ראשונה כבר התרוממה הליכה השתנתה, כבר לא ריחפה, אבל לפחות מקלות ההליכה נעלמו. מקלות הליכה הוורודים, שעידו צבע לה במיוחד היא רצתה לשמור, אך אחר-כך הכירה את החברה מהיחידה לאיתור נעדרים ונתנה אותם לאחת הרכזות ליאורה, נכה גאה שהייתה מרכזת הכול מדירה צפופה.
ליאורה, איך את עומדת בזה? נועה הכינה עוד תה, חותכת לחמניה לתוך קופסאות.
לשם מה מנוחה, נועה? זה נותן טעם לחיים.
ביחידה הכירה את גל.
אמא צדקה במשהו גל לא הרשים: שקט, אפילו דהוי, אבל פעל ללא סוף. היא ידעה מה עבר, אך לא סיפרה לאמא לא תסלח, לא תקבל חתן שלא לטעמה.
גל נקלע ליחידה כשהאב החורג נעלם. יום שלם חיפש לבד, עד שחייג למתנדבי היחידה במשטרה סירבו לטפל עד שיעבור זמן. האב גידלו לאהוב ולקרוא אבא, למרות שהאם התחתנה שלוש פעמים, וגל עצמו עלה בפיתולים של משפחות ופרידות. הסבתא והסבא גידלו, האם עבדה רחוק, חזרה עם בני זוג חדשים, גל לא סלח, עד שהגיע אב גרשון. לאט לאט נקשר אליו בנסיעות לדיג בשבתות, בלי שיחות נפש. רק שקט, זה הכול. אביו הבין אותו בלי מילים, וגל למד אפילו לפנות אליו בבעיות, אחרי שהזקנים נפטרו וברירה לא נשארה. אימא חלתה, נפטרה, גרשון אימץ אותו אתה לא לבד, הבנת? אמר פעם, וחיבק.
גרשון נעלם בערב אחד. חבר מחברת אוטובוסים נזכר בו, אבל איש לא חיפש אותו עד שכבר היה מאוחר מדי מצאו אותו קפוא דקות מהבית. גל הצטרף מיד ליחידה ועזר גם לאחרים.
עידו פגש את גל כמעט מיד. הוא בחור טוב, נועה? ככה נראה עידו קיבל ואפילו תמך העיקר שהוא טוב, לא?
אבל למרבה הצער, העולם לא תמיד צודק גל נדרס בתאונה, בדיוק כשדיבר עם נועה בטלפון, לובש מעיל כהה במקום הבהיר, לא רואים אותו. אין את מי להאשים עידו בעצמו נהג שם לא פעם, ויודע שאיש בלבוש כהה בלתי נראה. זה קרה לפני יומיים, ומחר ההלוויה. נועה לא סיפרה להורים, הסתגרה לא יכולה לדבר, גם לא לבכות.
הדמעות לא באות, עידו. אין לי אותן. רק מייללת בלילה לשמיכה, שלא ישמעו.
סיפרת להם?
לא יכולה. אמא תתחיל אין לי כוחות.
למה לא סיפרה לו על ההיריון? אולי בעצמה לא ידעה? למה לא התקשרה? עידו לא מצא תשובות.
הדלת בדירת ליאורה תמיד פתוחה. עידו הקיש קלות, ליאורה חייכה: היא מחכה, אמרה, שלחה אותו פנימה.
החדר חשוך, עידו דילג על המתג אם בכתה, תכאיב לה עיניים.
עידו
אני כאן.
טוב
היא נשמעה כל כך קטנה ועצובה. עידו התקרב, חיבק אותה חזק מבעד לשמיכה.
אל תדאגי, קטנה, אני איתך! נעבור הכול! יהיו חיים חדשים ילד מהמם, כי אמא שלו נפלאה, ואבא היה משכמו ומעלה!
נועה גנחה, ואז לבסוף התפרצה בדמעות בחיקו.
היית צריך להיות פסיכולוג, עידו היית מצליח רע לי כל כך! אין לך מושג כמה.
באותו ערב עידו הביא אותה אליו. להורים אמר: נועה איתי עכשיו. אם לא תקבלו, תפסידו את שנינו. מפה והלאה היא בוחרת לבד.
לא היה קל היריון עם קשיים, משאים ומתנים עם הורים בעיקר עם אמא, כי אבא ביקר בשקט ועזר. דאג לרופא פרטי, תמך.
התינוקת יעל נולדה מוקדם בבוקר, אחרי לילה קשה, וצווחה בקול כה עז שהאחות צחקה: אמא פיית-ספורט, ילדה עם קול של זמר נשמה! ממי זה?
מאבא נועה ליטפה את פניה של יעל, זה החיים החדשים. גל ימשיך לחיות בה עיני התינוק לא של משפחת כהן, סימן שלא עידו אלא יעל תמשיך את שם גל
שלוש שנים אחרי.
יעלי, בואי! הבאתי לך מתנה!
עידו! עוד אחת? נועה יצאה מהמטבח, ידיה מלאות קמח. זה ערב חנוכה, לא יום הולדת! די לפנק אותה.
זה דודי וזה סנדק. מותר, לא?
יעל הפסיקה להתעלל בזנב החתול שהשתרע על הרצפה של הדירה הקטנה והחדשה שקנה עידו לנועה. את דירתו מכר, קנה שתי דירות באותו בניין שיהיה קרוב.
עיניה בדיוק כמו של גל התמלאו אור, כשראתה את קופסת קישוטי הזכוכית בידיו. היא בדקה בזהירות באצבע קטנה.
אפשר?
בטח! הבאתי בשבילך. תולים על העץ!
נועה, מחייכת, הגיעה כשהוא הרים את יעל שתתלה חייל עץ.
מדהים! ממש אגדה! עידו, איזה יפים! רק… זה מזכוכית, ואם יפול?
לא נורא! יודע מאיפה להביא עוד. העיקר תראי איך היא שמחה!
יעל, יושבת לרגלי העץ, מחבקת את החתול, ממלמלת סיפור; רק אתמול היו בתיאטרון. כל היום היא רוקדת בבית, מנסה להיות כמו בלרינה.
נראה שכבר לא צריך אותנו עידו חייך.
חשבתי שהיא עוד קטנה מדי. טעות שלי ילדה רגועה כזו!
נראה הערב כשתרצי להכניס אותה לישון. את מאכילה אותי? אני ממהר לעבודה.
לא תשאר? הורים בדרך!
שיבלו עם הנכדה. אני אחזור בערב, החתול צריך הפסקה.
אמא רוצה להכניס את יעל לחוג בלט, שמעת?
ואו.
כן מה נעשה?
ננסה לתעל את האנרגיה של הסבתא למשהו מועיל.
ואם לא?
נזכיר לה שאת האמא, ואני אדאג לצד שלך!
אתה חושב?
בטוח! יש פה אוכל סוף סוף?
כמובן, נודניק. מתי אמרת כבר תתחתן? שתהיה מי שתדאג לך.
נועה התחמקה מסטירה משחקית וברחה החוצה.
את ואמא זוממות עלי? אני מפסיד את האפשרות לילדים?
יעל, משחקת ליד העץ, רוקדת ושרה. אולי תהיה פעם פפינה ישראלית מפורסמת
היום אני מבין לפעמים לא כל מה שמדמיינים לעצמנו יקרה, אבל אם אנחנו שומרים איש על רעותו, בסוף יש גם משמעות וגם שמחה. לא בכסף ולא בהישגים אלא באהבה, ביחד, וגם בכאבים שחולקים ומתחזקים מהם.
