ג’וקי ראש
תקשיבי, בראש של נועה מסתובבים ג’וקים שעושים ממש הדלקה. מסיבת ריקודים כזאת, עם מקלות זוהרים, רוקדים שם לשירים שרק נועה שומעת בראש. כל פעם זה נהיה רועש יותר.
בדרך כלל הם דווקא חמודים. איזה שקטים כאלה, מהוגנים, בקושי שומעים אותם. על הגנטיקה שלהם נועה השקיעה הרבה שנים, כי מהבית זה הגיע לה ממש בקטנה.
סבתא תמיד אמרה לה שכדאי שיהיו ג’וקים בראש. “מי שיש לו ג’וקים בראש אין, הוא מישהו מיוחד! עם פלפל!” היה לה חשוב לחנך את נועה לא להיות משעממת בעולם המשעמם שלנו. סבתא היתה הכי מתקדמת, מכירה את כל המילים העדכניות. בגיל שמונים וקצת היא הייתה רותחת! אין, פשוט טורבו.
תאמת, סבתא של נועה היא בכלל סבתא-רבא, אבל נועה קראה לה סבתא וזהו. מי בכלל מתעמק בקטנות כאלה?
בטח שנועה אהבה אותה הכי בעולם לבן אדם כזה קרוב אי אפשר לא להתאהב. אמא? אמא אצל נועה לא נחשבה בכלל.
כי אמא שלה… אין דברים כאלה! חכמה, יפה, ואפילו מנהלת! אבל לא סתם מנהלת, היא ניהלה בי”ס. מזל שהיא לא ניהלה את זה שנועה למדה בו, זה היה יכול להרוס לה הכול. תודה לאל שסבתא התעקשה על זה.
“מה, את רוצה שהילדה שלך תסחב את כל הבעיות שלך?” שאלה הסבתא את אמא, בלי טיפה של טקט. “שיהיה לה חיים נורמליים. שלא תספוג את כל הקטעים שלך.”
היו שיחות כאלה, של סבתא עם אמא, תמיד ישר ולעניין. ומאז גיל חמש אמא של נועה הייתה אצל הסבתא. על מה שקרה לאמא של אמא הן כמעט לא דיברו. פעם אחת סיפרו “מקרה מטופש, קרח מגג. חוסר אחריות של העירייה, ועלה לזה בבן אדם…” מזל שנשארה לפחות אחת.
“סבתא, זה יכול לקרות לכל אחד?” שאלה נועה.
“האמת? כן, עם כל אחד באשר הוא. אבל אל תפחדי מהחיים. תחיי כאילו כל רגע הוא האחרון. תשאירי משהו בעולם, אולי משהו שמעולם לא הושאר, תתני בלי לבקש, תנסי לעשות טוב, להיות ישרה, להדליק קצת אור הרבה חושך מיותר פה מסביב.”
“סבתא, זה רק קל להגיד, קשה לעשות.”
“יופי שאת מבינה את זה, מותק. זה אומר שהג’וקים שלך חכמים.”
“פויה, סבתא! למה ג’וקים?!”
ג’וקים ממש לא באו בטוב לנועה. פרפרים ודבורים אחלה, חמודים. אבל ג’וק? גועל נפש.
“סבתאאא! יש כאן ג’וק!”
“אל תגעי בו. יכול להיות שיש לו ילדים!” ומיד פילחה אותו עם נעל בית וחיפשה עוד. אחר כך כמובן הייתה ניקיון כללי הג’וקים של נועה לא היו שורדים יותר משתי דקות.
כשגדלה, נועה הבינה סבתא חסה עליה. ידעה שהיא יודעת לצעוק אבל קצת פחות לעשות. עד שתתארגן להזיז משהו בעצמה לג’וק כבר יהיו נכדים.
המאמנת שלה בהתעמלות קרקע גם קלטה את זה: “הילדה שלך גמישה וטובה, אבל היא איטית מדי בכיוונים. אולי כדאי לה משהו שדורש חשיבה עמוקה?” שלחה אותה סבתא לשחמט.
ופתאום שחמט שם לא מיהרו להחליט בשבילה. אומרים לה “תחשבי, תחשבי!” והיא קיבלה על זה מחמאות. נועה פרחה שם, והסבתא הייתה הכי גאה. תמיד עשתה עניין מהזכיות שלה בשביל שכל השכנים יידעו.
“נועה, את כוכב על!”
“סבתא, אל תפחידי אותי. פעם אמרת לאמא שכוכבים הם מסכנים.”
הסבתא צחקה, והסבירה לה. תמיד הסבירה, כל שאלה עם זמן. לא תמיד כמוה שאמא רצתה, אבל תמיד עם אמת.
-“סבתא, שוב הכנסת לנועה לראש רעיונות? היא שאלה פתאום מה זה ‘הביאה בטן’. שבע עשרה עדיין, סבתא!”
“מה הבעיה? ילדים היום מתבגרים מהר מדי. תני לה לדעת מה קורה. את יודעת מה הולך בכיתה שלה? פסטיבל אהבות, טלנובלות. אני בכלל מרגישה כמו פנימיסטית מהתקופה של פעם…”
אמא של נועה לא סיפרה לה כלום. לא הייתה רגילה לשקיפות של הסבתא שלה, סבתא-רבא כזאת.
בסוף, בגיל 16 בערך, אמא של נועה כן מצאה את האהבה שלה. נועה קלטה את זה במקרה ראתה את אמא יושבת עם בחור ומחייכת באופן שהיא לא ראתה אצלה אף פעם אמא נהייתה מישהי אחרת משמחה. בדרך הביתה זה הכה בה אמא זו גם אישה עם חיים.
“חכמה סבתא את. ידעת?” שאלה אותה.
“ברור שידעתי, שמתי לב.”
“אני לא רוצה להפריע.”
“אז אל תפריעי,” אמרה הסבתא וליטפה אותה.
את מבינה, הסבתא הייתה בעבר קצינת חקירות במשטרה. לא סתם מישהי תפשה שני פושעים סדרתיים. היתה לה חבורה של תלמידים אפילו. נועה קלטה שאם לסבתא אין כרגע קימוט הדאגה על המצח הבחירה של אמא בסדר.
הבחור קראו לו אורי בר-דוד, והוא בא להציע נישואין. ונועה היתה צריכה, או יותר נכון, הרגישה שהיא חייבת לאשר, כמו בוועד הכיתה. ושזה בא מתוך אהבה אמיתית לאמא שלה היא הרגישה בטוחה.
היה לה קשה. הכי קשה היה אחרי שהגיע אח חדש, דניאל. אמא פרחה עוד יותר, ולנועה זה גמר עליה רגשית.
“בושה לנו איך שגידלנו אותך,” התעצבנה הסבתא.
“באמת! אני פשוט רגילה שאמא שלי רק שלי.”
“נכון, ועכשיו מתחלקים. אבל את כבר יכולה לבחור בעצמך לעשות עם זה משהו, להיות שם, לעזור. קחי אהבה, תתני חזרה. ככה זה עובד בחיים,” אמרה לה הסבתא.
היה קשה. נועה אהבה את אחיה אבל להכיר בזה לקח זמן. אף עצה לא עזרה, לא של סבתא, לא של אמא.
ואז, מתוך המשפחה של דניאל החברה של אמא, נועה הסכימה ללכת לעזור כמדריכה אצל ילדי משפחה ענקית שגרה בכפר סבא. קראו לאמא שם ורד, והיו לה המון ילדים וגם נכדים. סיפור חיים: גידלה אחים במקום הורים אחרי שאבא חורג הסתבך בעניינים חשוכים, הרי לך עוד משפחה, עוד אתגר.
שם, עם הילדים של ורד, נועה גילתה משהו על עצמה היא כן אוהבת לעזור, אוהבת ילדים. זה לא הלחיץ אותה. אז היא החליטה לפנות לכיוון רפואה.
וככה, באוניברסיטה, שוב פגשה את דניאל מהחטיבה. הוא כבר לא עצבן אותה כמו פעם. התנדבו ביחד בבית החולים, ועשו יחד הופעות ליצנים לילדים החולים. פתאום דניאל היה נראה לה הכי מתאים, והיא קלטה הג’וקים שלהם באותו ראש.
הסבתא תמיד אמרה: “תשמרי על אלו שיש להם את אותם הג’וקים כמו שלך הם לא שכיחים, ואם פגשת מישהו כזה, אל תוותרי עליו.”
“סבתא, גם את פגשת?”
“ברור! שלושה גברים שונים שעמדו בגאווה ליד הג’וקים שלי.”
“ולמה נפרדת מהם?”
“זה סיפור לגדול. נדבר כשאת טיפונת יותר בוגרת.” סבתא תמיד עם חיוך בעיניים.
כי כל זה קרה, ונועה ודניאל התקרבו, והוא עשה את זה הכי רומנטי שיש עם טבעת, פרחים, וכמובן כל המשפחה. וסבתא מחאה כפיים, אפילו שכבר כאבו לה הידיים.
ורד הגיעה עם כל המשפחה וריגשה אותה מאוד. והילדים רקדו, ואמא שלה בכתה מאושר. ואז ורד לחשה לה: “מצאת בחור טוב, נועה. שמרי עליו.”
“ברור! הוא הרי מרגיש לי כאילו הראש שלנו רגיל לאותם שידורים. סבתא אמרה, כשיש ג’וקים מאותה הסדרה, לא עוזבים!”
אז זהו, נועה גמרה להבין עם הג’וקים האלו והמשפחה הזאת, לא צריך לפחד. הכל יסתדר. ויהיו עוד סיפורים, עוד מסיבות ריקודים בראש כל עוד הם באותו הקצב של הלב.
