צייד החלומות
– שוב פעם?! סִמָּה, סִמָּה! תתעוררי! היא תעיר את הקטנים! תחזיקי אותה! לֵיאָה התגלגלה מהמיטה וטילטלה קלות את אחותה. מתי היא כבר תרגע…
שֵׁרָה התפתלה בשנתה, והאנחות הארוכות והעצובות שלה מילאו את החדר כמו רוח, קרעות את הנשמה וגרמו לי להביט לאחור, לבדוק שלא נכנס מישהו.
– כמו סרט אימה גרוע! סימה התעטפה בשמיכה שלה, והתקרבה אל המיטה של שרה בעיניים עצומות למחצה.
היא עטפה את שרה בשמיכתה, נשכבה לידה, חיבקה אותה בעדינות ושרה בשקט:
– ל-לה-לו-לי, אל תשני על הקצה… איזה לילה… לֵיאָה! עזבי שירים… היא רותחת! תעירי את אמא!
לֵיאָה נשארה רגע בדממה לצד מיטתה של שרה, נאנחה והלכה בכל זאת לחדר של ההורים.
מה לעשות? שרה היא גם ילדה, גם אם יותר גדולה. ואמא תהפוך את העולם אם תדע שהסתירו ממנה משהו.
בחדר של ההורים שרר שקט. לֵיאָה ליטפה את ראשו של שרוליק, העריסה שלו צמודה למיטת ההורים, ואז נגשה לאמא, עִידִית.
– אמא…
עיניה החומות של עידית, דומות לשלי, נפקחו בן רגע, כאילו לא ישנה כלל. כף ידה החמה אחזה בפי הילדה.
– מה קרה, מתוקה?
– שרה חולה! נראה לי שיש לה חום. היא חמה כמו מחבת!
שרוליק הזע בחוסר נחת, ועידית החלה לשיר כמו שסימה עשתה לא מזמן:
– ל-לה-לו-לי…
היא לקחה את ידי, הניחה אותה בעדינות על גופו של שרוליק:
– תנדנד אותו קצת שימשיך לישון. אני כבר אצל שרה…
בקלילות, למרות שכאבה לה הגב מהנפילה מאתמול על הסולם בזמן ניקיונות, עידית יצאה לדרך לחדר הבנות, מתבוננת בעלטה החמימה של הבית הישן.
הבית היה גאוותה של אמא. כמה פעמים שמעה מאנשים – אין מצב שתעמדו בזה, זה גדול מדי, דירה הייתה נוחה יותר…
קרוב משפחה גיחכו ולא התביישו לומר:
– מה צריך לכם בית כזה? הרי אתם בלי ילדים!
והלב של עידית היה מתכווץ, היא הייתה משתתקת תחת עיניהם, כאילו קול קר ואכזר ענש אותה על היותה לא אם. לא מגיעה לה גאווה או תקווה.
כמה פעמים ראיתי את אבא. הוא, יואב, היה מחבק אותה חזק, בדיוק כשהיא שקועה במחשבות אחרי שיחה עם אמא שלה, או עם דודות.
חוזרות המילים שוב ושוב, פוגעות, ושוב ההבטחה הסודית:
– אל תתני להם להיכנס לך ללב! יש לנו דרך…
– אבל יש להם צדק, יואב. לא יהיו ילדים…
– נראה להם! – היה ממלמל, נחוש להוכיח את ההפך.
נדמה היה שהכול אפשרי, בפרט בסביבה של המרכז, כל עוד יש כסף. אבל קליניקה אחרי קליניקה… וכלום.
הרופאים אמרו:
– ניסינו הכול.
ועידית לא ידעה איך לשתף את יואב במה שכבר הפכה עובדה. רק כשהציע לבנות בית, העיזה.
– לא איתי, יואב… אני אוהבת אותך, אבל מגיעה לך משפחה. אם אני לא יכולה לתת לך ילד… אני מגישה גט.
– תפסיקי! הוא צחק מרירות, מיהר להזיז כוס חמה, עומד לצד השיש במטבח הקטן. איזה שטויות. לא אעזוב אותך לעולם!
עידית, כמו רבות, לא נרגעה מהשיחה. גבר צעיר, חזק, אולי יום אחד יתחרט… אבל יואב עמד בשלו.
הנישואים עם יואב כבר השניים של עידית.
את נישואיה הראשונים עשתה בגיל תשע-עשרה, בריחה מהבית הקשה בשל אמא איריס.
יחסיהן היו מורכבים. איריס, פעם מעריפה מחמאות, ופעם פתאום מתפוצצת איך יצא לי בת כזו?! מה עובר בראש שלך?
אם הייתה עידית יכולה, הייתה עונה תשובה. אבל רק המעטה עיניים וסבלנות, כשהלב נשבר.
שאלו אותה אוהבת את אמא? ברור שכן! בנאלי לא לאהוב הורה.
אבל האמת, בחיים אין בחירה. השכלה גבוהה, עבודה טובה וחברות לא הפכו את אמא לרכה.
– למה את לא אוהבת אותי? העיזה לשאול פעם אחת, שבוע לפני החתונה.
– שטויות! ענתה. ילד צריך גם חינוך…
– כל מה שלא אעשה יצא לא בסדר…
– תעשי טוב וזה יתיישר! את רוצה שאאשר כל דבר? אין דבר כזה! אמא זה לא רק חיבוקים.
– תביני בעצמך כשתהיי אמא.
– את לא רוצה אותי בתורך…
כשהבינה עידית, בשיחות עם דודותה, שציפו בכלל לבן ושהולדת הבת התקבלה באכזבה.
– אלוקים, איזה ימי ביניים… – אמרה עידית לעצמה.
החתונה הייתה נוצצת אך ריקה. בחור צעיר, יחסים קרים, והיחסים קרסו אחרי שמונה-עשר חודשים, עם הפלה טראגית והעזיבה.
הדירה שנקנתה לה חזרה להיות ריקה, ואמא ניצלה את ההזדמנות:
– תמכרי, תחזרי אלינו! תלמדי, נתפור לך בחור טוב.
עידית שתקה. רק אביה נתן לה לגור בנפרד, וסגר את הפינה הכלכלית.
עם הזמן סיימה תואר, קודמה בעבודה, אך הלב נותר מיותם. יופי לא עוזר כשנשמה כבויה.
הסיבה העיקרית אחרי הסיבוך בלידה, הודיעו לה: ילדים כנראה לא יהיו.
זה שבר את רוחה. משפחתה ניסתה להקיף אותה, ודודות ניסו לשדך, אך דבר לא עבד.
ואז, באחת המסיבות, פגשה את יואב.
הוא לא היה אורח אלא נהג מונית, שבמקרה הסיע את הדודה. עידית, עטופה במעיל לבן, קפצה מיד לאוטו:
– לעיר!
כשהגיעה הביתה גילתה ששכחה את הארנק.
– מה, אין לך כסף?
– שכחתי, אני מיד חוזרת…
– לא צריך. תני חיוך, זה שווה הכול.
אבל היא מתעקשת. ירדה אחר כך לשלם, אבל יואב כבר לא שם.
למחרת פגשה אותו שוב, והוא חיכה לה ליד הבית על הבוקר.
כך התחילו הדיבורים. יואב היה פשוט, לא גבוה במיוחד, אך חם בנשמה.
עידית ידעה – לא יהיה גיבוי מהמשפחה. אבל היה משהו חם, קורן ממנו, והיא החליטה: אם המשפחה כועסת, שתכעס.
וכמובן שאמא הייתה סוערת:
– אאפריד, תוותרי על הירושה, אבל לא על הבושה הזאת!
אבל עידית לא וויתרה. היא סוף סוף ידעה מה היא רוצה.
את קושי הילודה סיפרה לו לפני החתונה:
– אולי אף פעם לא יהיו ילדים…
– אנשים מתחתנים רק כדי להביא ילדים? אני אוהב אותך, לא אכפת לי.
– עכשיו אתה אומר…
– וגם עוד עשרים שנה.
הם נישאו ברבנות בתל אביב, חגגו אצל הוריו במושב.
הוריה שלה החרימו, אבל אבי בא רגע, בירך ונסע ולא נשבר מהתוצאה.
אמא של יואב, אסנת, היתה תכלית ההפך:
– רזה את! האכיל אותה, תלמד לאפות…
במטבח הפשוט, סביב שולחן מכוסה מטפחת, עידית הרגישה פתאום שייכות.
– אין מקום לאהבה שם שאין חמימות.
ואז, כששמעה על קושי הילדים, אסנת מיד חיבקה אותה:
– חיים משתנים. אם לא ילדו תאמץ. אני מאומצת גם כן.
עידית הופתעה.
– ירשת יופי וחוכמה, אבל הכול בראש. מה זה ילד? מי שאוהב אותך הוא שלך.
הבית נבנה לאט-לאט, יואב עבד במשאיות, ועידית התקדמה במשפטים, עד שהבינו הזמן לבנות משפחה אחרת.
עברו קורס הורים אומנה, וחיפשו “ילד שלהם”.
לא עבר שבוע, והטלפון צלצל. אסנת האיצה:
– שכנים שלנו, משפחת שמואלי, נשרף להם הבית. האמא לא מתאימה, הילדים עברו לשירותי הרווחה. שלושתם מתוקים. אולי תחשבו, עדי?
יואב ואני רק התלבשנו ויצאנו.
כך הפכנו, כמעט בלילה, להורים לשלושה: סימה בת שבע, לֵאָה בת שש, ואלעד בן שנתיים.
הבנות לא ביזבזו זמן:
– אל תדאגי, רואים שאת טובה.
ואלעד היה עלי כל היום, “אמא-אמא”, אחרי שבוע כבר חלק מהמשפחה.
קרוביי גיחכו:
– עדי, איבדת את זה? שלושתם של מישהי אחרת?!
– אני עורכת דין, אמא…
– ברור… הבחירה שלך.
משם הכל התגלגל: עבודה חלקית, טיפול בילדים, הבית מלא בשמחת חיים.
ואז, ההפתעה. אחרי שנים, פתאום גיליתי – בהריון! חשבתי שזה עייפות, אבל יואב לחץ:
– בואי לבדיקת רופא.
אמא שלו חייכה:
– אני יודעת כבר מה יש!
– מה?
– תני לרופא לומר…
כשהרופא בישר… דמעות.
– לא ייתכן!
– הוא בבטן… רוצה שיזמין את בעלך לראות במסך?
שרוליק נולד בחורף, שמחה לצד כאב ראש אבל הלב התמלא.
אלא שאז אלעד קיבל קשה את האח החדש פחד לאהוב פחות, חשש. רק הסבלנות, חיבוקים ודיבורים עזרו לו להירגע מעט.
ורק כשהכול כבר “מסודר”, גורל שוב שיחק קלפים קיבלנו לסביבה את שרה.
שרה, הבת של בת הדודה מרב, שגרה בצפון. מעט יצא שראיתי אותן.
טלפון בלילה מהאם שלי:
– אוי, עדי, אסון. מרב… בעלה… אוי, איך זה קרה. עכשיו שרה לבד, יתומה.
– אמא, איפה הילדה?
– אין לי מושג! תבררי.
מרגע זה החל המירוץ: שרה פונתה למרכז קליטה, ורק אחרי מאבק התאפשר לנו להביאה הביתה.
שרה הייתה סגורה ומבוהלת, קשה מאוד לילה אחרי לילה.
רצנו אליה, חיבוקים, לילות לבנים:
– שרה, את בבית. אנחנו כאן.
הבנות ניסו בכל דרך מתנות, חולצות, בובות:
– תודה, אבל לי מספיקה החולצה שלי.
מי שחשב אחרת היה אלעד.
סבתא לקחה אותו לסוף שבוע, נתנה לו ספר על אינדיאנים. חזר הביתה עם תוכנית:
– צריך לעשות “צייד חלומות” לשרה. יש תרשים פה! הוא יתפוס לה את כל הסיוטים.
הבנות התרגשו, ביקשו ממני חוטים, חרוזים.
בני הגזענו נוצות מתרנגולות, ביחד רקמנו.
אלעד העביר חרוזים:
– כחול כמו שאת אוהבת, אדום שלי, צהוב של סימה…
סימה ולֵיאה ארגנו מסיבת יצירה מסתורית.
אך גם באותו לילה, צעקה של שרה הקריאה אותנו אליה:
– אל תוותרי עלי, אמא!
התנפלתי, מגלה גופה לוהטת.
– מותק, את בוערת! אל תדאגי, אני כאן…
הילדה נרדמה בין זרועותיי אחרי הטיפול, ואני הפנמתי: יש לי חמישה ילדים, כולם שלי.
הרופאים רק בירכו והמשיכו לדרכם.
בבוקר ראיתי מעל למיטה את ה”צייד החלומות”, מתנדנד על החוטים.
– מה זה? לחשתי לֵיאה.
– זה, אבא ואנחנו קראנו על זה. סיפרתי על זה גם לסימה. אבל לא בטוחה שצריך אותו…
– למה?
– כי שרה כבר ישנה רגועה… כי יש לה אותך.
– אולי באמת. אבל יש לה אותך, את סימה, את אלעד, את אבא, את סבתות, את כולנו…
חייכנו כולנו.
אחרי הצהריים שרוליק יבוא להגיד שהאוכל מוכן.
סבתא תגיד עזבו עכשיו עבודה!
סבתא אסנת באה עם אפרוח קטן, לֵיאה תגיד:
– אבא, אולי נאמץ כלב או חתול? הרי בית בלי חיות לא באמת מלא.
וברקע, קולות מטבח, צחוק של שתיים הסבתות, תרנגול מצייץ מהמרפסת ואני מביט מסביב. יודע שסוף סוף הכול במקומו. את מי שצריך הבאנו, את מי שצריך עוד נפגוש.
זה הבית שלנו, עם כל הסיפורים, וציידי החלומות שבו.
ומה בעתיד? ימים יגידו.
