צייד החלומות
שוב היא?! שירה, שיר! תתעוררי! עוד רגע תעירי את הקטנים! תחזיקי אותה! הגר גלשה מהמיטה וניחשה בשולי הווילון של אחותה. מתי כבר תירגע
נועה התהפכה בחלום, והאנחה שיצאה מפיה הייתה ארוכה, כואבת, כאילו ממלאה את החדר ומושכת את הנשמה החוצה, מתגנבת בגב לכל מי שמקשיב.
כמו בסרט אימה גרוע מלמלה שירה ומשכה מעליה את השמיכה, התנועעה בעיניים עצומות אל מיטת נועה.
היא פרשה עליה שמיכת פליז ושרבבה את ידה, חבקה אותה, ולחשה בקול רך:
נו נו נו, קטנה שלי… על הקצה אסור לישון… איזה קצה, לעזאזל! הגר! עזבי, אי אפשר להרגיע אותה ככה. תקראי לאמא!
הגר התלבטה לידה, נשמה עמוק ואחרי רגע כבר הלכה אל החדר של ההורים. מה יש לעשות? נועה ילדה ככל שאר האחים. ומאמא לא מסתירים.
בחדר השינה השתלט השקט. הגר שלחה יד לעריסה של תומר שצעדה צמוד למיטה של ההורים ולחשה למיכל.
אמא
העיניים, כהות כסיני הדבש של הגר, נפערו מיד, ומיד כפו רכה התפשטה על כף ידה של הילדה.
מה, נשמה?
לנועה לא טוב! אמא, אני חושבת שיש לה חום. היא רותחת!
תומר פיזם מתוך שנה, ומיכל מיד החלה ללטף ולשיר, כמעט כמו שירה קודם:
נו נו נו, קטן…
ידה הפשילה מעט את שרוול ההגר, הניחה את ידה על גופו של תומר.
תנדנדי אותו קצת שלא יתעורר. אני הולכת…
בלי מאמץ, כאילו אמש לא נחתה אליה כאב בגב מנפילה מהכיסא במהלך ניקיונות החג, התרוממה מיכל על קצות אצבעות, ריחפה אל חדר הבנות, מגניבה אוזן אל החושך החמים של הבית הנם.
ביתם היה גאוותה. כמה פעמים אמרו שלא יעמדו בזה, שבניין לאנשים כמוהם, בלי ילדים, זו טעות.
המשפחה משכה כתפיים, בלי שמץ של בושה:
למה לכם בית כזה גדול? אתם בכלל בלי ילדים!
וכל מילה כאבה למיכל בבטן. מי שלא אם שתשפיל מבט, לא לה להזדקף בלב העולם, אין לה זכות להביט בגאווה.
כמה פעמים איתי, כשראה אותה כפופה משרשרת שיחות עם אמא שלה או דודות, חיבק אותה צמוד, מתפלא איך הלחי שלה מוצאת בדיוק את הגומה בצוואר שלו, כאילו תמיד נועדה לשם.
תעזבי. הם לא מבינים כלום.
אבל אולי באמת? הם צודקים… לא יהיו ילדים…
נראה לך! שיניו נקפצו מכעס על מי שפגע. נשבע לעצמו להגשים לה את החלום.
נראה שכסף פותח דלתות, בייחוד אם גרים לא רחוק מתל אביב. אבל רופא ועוד רופא ועוד רופא תמיד ידיים נפרשות לצדדים, אנחנו לא קוסמים.
ושוב מיכל בולעת מילים, אי אפשר לספר לאיתי שוויתרה. רק כשדיבר פתאום על בית, העזה:
לא איתי… תבין, אני אוהבת אותך, אתה צריך משפחה. אם אני לא יולדת, אז… אני מתגרשת.
חלומות! איתי הניח כוס תה רותחת על השולחן, רוקע, אוזניו אדומות. מיכלי! די! אני איש פשוט. אל תנסי אותי. אם לא ילדים, אז כן או לא, את שלי ולא זז.
היא לא נרגעה, לא מאמינה למה שמבוטא עכשיו. גברים צעירים חזקים. אבל יום אחד יתעורר לַחֶסֵר…
אבל איתי היה נחוש. חיכה לה שנים לא מעטות.
זאת לא נישואים ראשונים של מיכל. בגיל תשע-עשרה כבר התחתנה, בעיקר כדי לברוח מהבית, מהביקורת המתמדת של אמה, דבורה.
היחסים תמיד דקרו רגע אהבה, רגע עוקצנות, רגע ליטוף, כזה מוזר.
איך יצא לי כזה מפחיד? לפעמים את גאונה, לפעמים… מה קורה איתך?!
אם יכלה, הייתה עונה לאמא. אבל תמיד הורידה ראש, נרעדה תחת מבטה, וחלמה רק להבין: איך לאהוב מי שכועס עליך…
מהמובן מאליו, מיכל אהבה אותה. אי אפשר שלא כך חשבה הילדה הפנימית לאהוב אמא זה בסיס. אבל בבגרות הבינה שאקדמיה, עבודה וחברים לא עושים נשמה חמה. לאמא ידעה להרשים כל אחד, בחיים לא הייתה חסרת ביטחון. אבל עם בתה לא.
אמא, למה את לא אוהבת אותי? יצא לה שנייה לפני החתונה, אחרי שדבורה ראתה את שמלת הכלה ועקמה אף, זו? מאיפה הבאתה טחב?.
דבורה הרימה גבה: הפסקי שטויות. את פשוט לא עושה נכון”.
את לא מבינה… תמיד כל מה שאני עושה, זה לא טוב בעיניך…
תעשי כמו שצריך הכל יהיה טוב! אוקי, מספיק לבכות.
פעם תביני, כשתהיי אמא…
אבין מה?
כמה קשה לאהוב ילד… קשה להסביר לו שהוא יקר לך…
זו לא השאלה כרגע…
עזבי, אבא עשה רק בעניינים שלו. אני גידלתי. היה לך טוב? אם היה בן…
דווקא בשיחה הזאת הבינה מיכל מה רע במשפחתה. דיברה עם דודותיה, והתברר ציפו ליורש, הילדה הייתה אכזבה מאופקת.
אלוהים, ימי הביניים צעדה בסתיו בגינה, בן טוב, בת נו… כשהיה לי ילדים אני לא אבדוק מגדר. רק אהבה… למה הורים מסתבכים בזה?.
החתונה הייתה רועשת ומהוססת. שמלה מהודקת שלחצה. אם חיבקה מסביב “איזה מדהימה. את מאושרת?”.
לא יכלה לענות בלב שלם. חששה להתלונן. במקום אושר, פחד מלטף בחזה.
החיים המשותפים החזיקו שנה וחצי. כשנפלה לה הפלה, הבעל ארז מזוודה ועזב בלי לחכות לה שתחזור הביתה.
הדירה נשארה ריקה. דבורה, במכונית, שילבה הילוך:
נשכיר. תחזרי למקלט. מספיק חגגת. צריך לקום על הרגליים בגרות, ונבחר לך חתן משודך, לא ילדה מחליטה לבד!
מיכל שתקה. בערב פנתה לאבא:
די, אבא. תן לי לחיות לבד. כואב לי…
בפעם ההיא, אבא דווקא הבין. קצב לה מזונות, השפיע על אמא לא להתערב.
מיכל סיימה תואר, התקבלה לעבודה טובה, אבל לא נפתחה לזוגיות. יופיה לא עזר. כאילו הייתה פחם דועך בתנור.
ובסוף, הרופאים פסקו: לא תהיה אם.
הדיכאון העמיק. המשפחה ניסתה להרים. דודות הפכו לאורחות תדירות, מביאות הביתה, מחפשות חתנים. דווקא אז פגשה את איתי.
לא הוזמן מהמשפחה, אפילו לא בדיוק “חתן”. היה נהג, שהסיע דודה ונדהם כשראה מיכל שולפת דלת מאחור, לבנה, דורשת: לעיר, עכשיו!.
הסבלנות פרצה. היא ברחה מהשגרה. לא היה לה כסף בארנק.
שכחתי את התיק…
לא צריך, תחייכי.
חכה דקה, אני אחזור עם תשלום.
אבל כשהתארגנה לרדת לשלם, נהג המונית נעלם. שאלה את עצמה, למה נשלח אליה איש כזה
הבריחה גררה מהומה, אבל הפעם, משום מה, אבא שמר על שקט.
למחרת בבוקר שוב חיכה לה למטה. הפעם כבר לא הופתעה. והשיחה ביניהם התמשכה, התנהלה סביב נעליים שטוחות, הומור קטן, והבנה שאולי צריך לתת לזה לגדול.
והיה ברור למשפחה לא יאושר. אבל לב אחד פועם, זה מספיק.
לאיתי סיפרה מהר על הבטן הריקה.
מה אתה אומר? הילכה אצבעות על בובה שהביא לה, עיניה נמלטות הצידה.
מה אני אומר? בשביל ילדים מקימים משפחה? את אישה שלי, ולי זה מספיק.
את האמת תגיד גם בעוד עשר שנים?
בטח. אותי אבא שלי חינך, שמילה של גבר זו מילה. קיבלת?
חתונה צנועה, במושב של הוריו. הוריה לא באו. האבא הופיע, לחץ ידיים ונסע ידע מה יחטוף בבית…
אבל לאמא של איתי, אילנה, מצאה שפה די בקלות.
היא רזה מדי, איתי. צריך להאכיל אותה! אם לא יודעת לבשל אני מלמדת! אל תהיי עצובה, שברתי לעצמי חצי מהחיים. קומי, תכניסי שמחת חיים!
הלב של מיכל נפתח. בית חם, כנה, פשוט. שם כבר לא היה צריך לנחש אם מקבלים אותך זה היה ברור.
כשהתוודעה שלא תוכל ללדת, חיבקה אילנה בכוח.
חבל עלייך, ילדה, אבל תודה שאמרת אמת. לא כלה היתה עוזה.
ובהמשך הוסיפה: אם לא ילך בדרך אחת יהיה בדרך שנייה. אותי הרי לא ילדו, אומצה. בשום הקבלה לא החסירתי אהבה.
הדברים חילחלו. והפכו למעשים. עם הזמן הרעיון אימוץ קרם עור וגידים.
הבית נבנה בשתי ידיים, איתי שוקד, מיכל אוגרת נדל”ן ולקוחות, לכאורה מסתדרת. קורס הורים אומנה ויוצאים לחפש ילד…
אבל הגורל מגיש שלושה שירה, הגר ותום הקטן מהשכנים שהמשפחה נשרפה להם. יש ילדות שאילנה הכירה היטב, “הן כמו נכדות שלי”, אמרה.
שירה, הגר, אתם לא פוחדות?
לא, אנחנו רואות שאת אמא טובה.
ותום בן השנתיים הפך במהרה “אמא” ופשוט דבק.
מה פתאום שלושה?! צעקה דבורה בטלפון. תגידי לי מה את עושה?!
אמא, אני עורכת דין…
חכמה על חשבון כולם! שלושה ילדים, ועוד עם רקע משפחתי כזה?! איך נתנו לכם?!
כי למדו אותי לחשוב לבד! זה הזמן שלי לבחור!
פשוט, חד. וכך בעצם באמת הפכה לאמא.
שנים חולפות. הילדים גדלים, מיכל עובדת מהבית. יום אחד היא מרגישה מוזר, לא טוב, איתי פוקד: “לרופא!”.
למה? אתה מגזים…
את מעולפת כבר שבוע!
אילנה, במטבח, מוצפת שלושה מחבתות עם לביבות, צוחקת:
דעי, אני מבינה הכל, את בהיריון. אבל תעזבי, שהרופא יאמר.
קשה להאמין, ואז בא איש האולטרסאונד:
רואה? הנה ה”לא ייתכן”. בעלך ייכנס להסתכל?
ולא עצרה את הדמעות, חובקת תמונה בשחור לבן שמפצלת חלום ואפשרות.
תומר נולד בחורף. צרות ושמחה, שתיהן יחד. הילדות קיבלו את אחיהן בפילוסופיה. תום קנא, בכי, נאחז במיכל.
לקח זמן להסביר לו שהאהבה לא קטנה עם הלידות.
ואז, שוב, גורל. נועה מופיעה. בית משלים קשת חמישה. מיכל, פתאום, פיוס עם הוריה, אבל באיזה מחיר כואב נועה היא בתה של בת דודה אהובה שנהרגה. אביה קץ בחיי אמה.
לילה אחד, כשהילדים מתעוררים מצעקותיה של נועה, מיכל ממלאת ידיים של אהבה:
כאן את בבית, אף אחד לא יפגע.
לילה לילה בוכה, השינה כבדה. הסבתא טליה אומרת לשירה והגר:
אתן חזקות, נועה חלשה. לא לימדו אותה להילחם.
איך לעזור?
אהבה, אהבה מרפאה פחד. כשתדע שהיא שייכת לכאן, תירפא.
בובות, סרטים, בגדים לא משנות תכלית. זה דווקא תום הפתיע, חזר מאילנה עם ספר על אינדיאנים:
צריך לתפור לה מחולל חלומות! ציווה.
הבנות לימדו אותו לשזור חוטים וכל אחת תרמה חרוז בצבע אהוב.
למידתיים, לא אמרו כלום פחדו “לקלקל” הפתעה. ונועה המשיכה לבכות בחשכה.
בלילה, כשהיא צורחת, שולחת ידיים שלפני כן בחיים לא עשתה:
אל תעזבי אותי!
מיכל רצה אליה, ומרגישה רותחת. צריכה רופא.
אל תלכי, לא להחזיר אותי אליו… לאביו…
רק אז מבינה מיכל שהיא ראתה, אולי, הכול.
חיה את החצי שעה הבאה במלחמת הישרדות. הזמינה מד”א, עשתה רפידה של ילדות, חמלה של אמהות.
הוא נרגע. הבוקר עולה. הגר, עייפה, מצביעה:
את רואה? זה מחולל חלומות! תום מצא, שירה רקמה. לא בטוחה שהוא נחוץ…
למה?
כי יש לנועה כבר מחולל אחד את…
אולי יש לה יותר?
תספרי!
את, שירה, תום, אבא, אני, סבתא כשהיא באה… הרבה…
אמא, זה שש… נכון?
טום כבר קם מהשור, בפה מלא: “ראיתי ציפוד! אפשר לגדל עוד חיה? חסר לנו, לא?”.
אילנה נכנסת, תומר בידיה.
אני לוקחת אותו אלי, תלכי לישון. הכל בסדר?
מיכל מנשקת את נועה, נשימת רווחה.
לא חמה…
יפה. טוב. אהבה, זה מה שילדה צריכה. אם יש אותה, הכל יתוקן. את מחוללת החלומות שלה.
השיחה הפכה לצחוק. מהמטבח עלה ריח מרק, טום מזנק לדף עם הילדים, איפה שנועה כבר מציצה לגנוב חיבוק. תום מתיישב לצידה, ראשו ביד של אמא.
סבתא נכנסת, מנידה בן, מניפה אותם כולם למטבח.
ואת, תישארי לשבת עם נועה. איך היא?
לא חמה
יפה, יפה. העיקר שנשארה. מספיק פסיכולוגים. אהבה, בית, זמן. הכל יעבור.
מיכל מביטה החוצה. הצחוק של אילנה נפגש עם הצחוק של דבורה, האמהות משלבות כוחות, במרפסת צופר איתי שבא מארוחת צהריים. מיכל לוחשת לנועה:
עכשיו הכל נכון… הכל במקום, כל אחד בביתו, לכולם יש שורש.
ואולי עוד מישהו יחסר הזמן יגלה.
