אהבה בלי תנאים
רוני פסעה בסלון הקטן שלה בתל אביב, כשעיניה נחתו פתאום על גרב שחור שבצבץ מתחת לספה. צחוק פרץ מגרונה והיא קראה בקול:
טוב, נראה שבעלך בכל זאת לא כזה מסודר כמו שהוא עושה את עצמו!
היא התכופפה, שלפה את הגרב בחן, ונופפה בו באוויר כמו דגל קטן ואמרה, חצי בצחוק:
בחיים לא הייתי מנחשת! תמיד כזה מהודר, כמו מתוך מגזין אופנה…
בדיוק אז יצאה הדס מהמטבח, ידה עדיין ניגבת במגבת מטבח מנומרת, והיא הרימה גבה בתמיהה:
מה פתאום?
רוני רק חייכה חיוך שובב, והצביעה בשקט על הגרב, כאילו זו הוכחה ברורה.
הדס הסמיקה במקצת וניסתה להסביר:
זה לא הוא… זו טופי. היא עוד גורה, מתה על לחטט בסל הכביסה ולעשות בלגן. לפחות עדיין לא מצליחה לגרור משהו גדול יותר.
רוני חייכה בשמחה. היא אהבה חתולים מאז ומתמיד.
טופי? רגע, זו החתולה שלכם, נכון? איפה היא? עד עכשיו רק ראיתי אותה בסטורי שלך! היא פשוט מעלפת.
ופתאום הבינה כבר רבע שעה היא בבית, ועדיין לא ליטפה את החתולה הפרוותית שהיא כל כך התרגשה להכיר.
הדס חייכה חיוך קטן, נוכח ההתלהבות של חברתה.
היא כנראה על כורסת הוינטג’ מתחת לחלון, ליד הרדיאטור. זה המקום האהוב עליה. רק שימי לב, הציפורניים שלה חדות והיא לא מתה על זרים… אם קרה משהו ערכת עזרה ראשונה במקלחת. אני בינתיים אלך להכין קפה.
רוני התגנבה על קצות האצבעות לכורסה. על השמיכה הוורודה הרכה, ישנה טופי גורה פרוותית לבנה עם פסים אפורים. אבל דווקא בשקט הזה, האוזניים שלה רטטו מדי פעם, והזנב התנועע קלות.
וואי, כמה שאת יפה… לחשה רוני, שלחה יד בזהירות.
טופי פקחה עין אחת, בחנה רגע את האורחת, ואז עצמה אותה שוב. ובאותו רגע שלפה כפה, השאירה שריטה עדינה על שורש כף ידה של רוני.
אוי! טוב, זו כבר היכרות, חייכה רוני.
ובכל זאת, ליטפה בעדינות מאחורי האוזן. החתולה עצרה, ואז החלה לחרחר חרישית, מתמסרת. פני רוני אורו.
כשהדס חזרה עם שתי כוסות קפה הפוך ועוגיות מעמול מתוקות בצלחת, רוני כבר ישבה מאושרת והשריטה הקטנה רק הדגישה עוד יותר את האהבה והסבלנות בליתה טופי כבר שכבה על גבה, מיישרת בטן קטנה לליטופים חדשים.
מתוקה אמיתית! צחקה רוני, מדגדגת בעדינות את הסנטר. גם אני רוצה אחת כזו… אולי לסנדרה שלי יהיה סוף סוף חברה לשחק איתו.
את רוצה את הכתובת של העמותה? מלא כאלה מחפשים בית, שאלה הדס בעדינות, מעבירה את הספלים לשולחן מול הספה.
רוני שתקה רגע, מבטה לרגע מתעמעם.
בינתיים לא. את יודעת, עדי ואני מתכננים להתחתן… ואני חוששת שהוא יהסס. גם עם סנדרה הוא בקושי מסתדר.
למה? הוא לא אוהב בעלי חיים? שאלה הדס, מחבקת את הכוס.
פשוט הוא מאוד מסודר… מדי. שיער על הספה, קצת אבקה ליד הארגז, צעצועים שמפוזרים… עדי לא בנוי לכאוס קטן. הוא צריך שהכול יהיה מדויק, במקום, מצוחצח.
פניה של הדס השתנו. היא ליטפה את ידה, מבטה הואפל. לכמה רגעים שתקה, ואז לקחה נשימה עמוקה.
הדס? רוני התרוממה בדאגה. הזיזה את טופי מברכיה והתמקדה בפנים העצובות של חברתה. קרה משהו? את אף פעם לא כזו…
הדס חייכה חיוך כפוי. בפניה השתקפה עייפות, כאב ישן וטראומה שעדיין לא התאחתה.
היה לי ניסיון רע… אמרה לבסוף, קולה רועד. תני לי להציע לך טיפ קטן תחיו יחד לפחות שנה לפני שמתחתנים. רק ככה תגלי באמת מי עומד מולך, ותדעי אם את מוכנה באמת להשקיע, לוותר, להתאמץ או לשמור על עצמך לפני שמתחייבים לנצח.
את מוכנה לספר? רוני שאלה בזהירות, מחבבת מגע על כתפה. רק אם את רוצה. אני לא לוחצת…
אספר, הדס החלה, עיניה נשמעות מלאות תעוזה. לומדים הכי טוב על טעויות של אחרים, נכון?
******************************
הדס הייתה בת תשע עשרה כשהכירה את אמיר. הוא היה גדול ממנה בתשע שנים, בטחון ושקט הקרין ממנו, תמיד הקשיב, עודד, דאג לפרחים או שוקולד בלי סיבה. הוא זכר איזה תה היא אוהבת ירוק עם נענע, כמובן והניח אותה במרכז העדפה, תמיד. בלי הרבה התלבטות, אחרי שלושה חודשי היכרות, הסכימה להתארס.
לא היה מי שייעץ. אבא נעלם מהתמונה מזמן, עם אישה חדשה וילדים משלו, מדבר פעם בחג, אם בכלל. אמא? אמא הייתה עסוקה בעצמה, קיוותה שבתה תלמד, תצליח, ותצא מהבית בכוחות עצמה. הדס לא האשימה.
אמיר בהתחלה היה מקסים. תמך, הדף, עודד. חודשיים עברו והכל השתנה. פתאום הכול היה סביב ‘סדר’ מדפים מיושרים, ספות לא מאובקות, כוסות בכיור. הדס שקעה בלימודים באוניברסיטת תל אביב, בקושי נשמה. יום אחד, חצות וחצי, היא כבר נופלת מהמיטה אמיר נעצר בפתח:
לא ככה. יש אבק על הבוידעם. את יוצאת עכשיו לנקות.
הדס בקושי הרימה את העיניים:
יש לי מבחן מחר, אמיר. אולי בבוקר?
אם לא היית גוללת את הפיד שלך בוואטסאפ, היית מספיקה הכול, ענה בקור. תנקי עכשיו.
היא עשתה. התחננה בפנים, מחכה לשינה שמסרבת לבוא.
והימים הופכים קשים. מגבת מעט עקומה, ספר מונח על השולחן ולא בין השארים. הוא יכול לצעוק, לדרוש שתגהץ מחדש את כל המצעים, אפילו אם נראים כמו חדשים. לפעמים היה שולף הכול מהארון וזורק על הרצפה.
זה מה שאת יודעת? הכול מההתחלה, להיות מושלם!
הדס בולעת בכי, אוספת בגדים, מנסה להחזיק את עצמה. בפעמים אחרות אם לא הספיקה לגהץ חולצה, או שכחה להפעיל כביסה היה תופס אותה ביד, חזק מדי. בפעם ההיא נשאר כתם כחול ענק מפרק כף ידה, וכמה ימים אחר כך היא נאלצה להסתתר בחולצות ארוכות בכל מזג אוויר.
הוא אף פעם לא היכה בפרצוף שלה פחד שיהיו סימנים ברורים. חיפש בגוף, שיער, זרוע. זעם בזעיר אנפין, צקצוק ולחץ. הדס לא הבינה הבית היה מצוחצח יותר מחדר ניתוח באיכילוב. ועדיין לא היה לו טוב.
החרדה אכלה בה כל חלקה טובה. כל לילה נבדקה שוב ושוב: האם כל דבר במקום? האם הכוסות זורחות? היא ישנה רע, מתעוררת שוב ושוב רק כדי לוודא שאין זעם באופק.
בסוף התמוטטה. ממש התמוטטה. באמצע קורס בפסיכולוגיה, פשוט נעלמו לה הצבעים לידיים, והעולם הסתובב.
הדליקו אורות, והיא מצאה עצמה בבית החולים “איכילוב”. הצוות דאג, ומישהי טובה אחות מבוגרת, ישראלית מהדור הישן ליטפה לה את היד, הסתכלה בעיניים ואמרה:
נשמה שלי, למה את סובלת כאלה דברים? את יפה, חכמה, נחמדה בשביל מה לך אדם כזה? מיליונים של גברים מסתובבים בעולם, את תמצאי לך אחד טוב כמו הזהב. את צריכה רק להאמין שמגיע לך.
וזה נגע בה. הייתה לה דירה מירושה מסבתא, ערביה ישנה בפרדס חנה. כסף? לא הרבה, אבל עם שיעורים פרטיים, עבודות אקדמאיות, היא תסתדר.
וכל כך רצתה לברוח. לחיות. להפסיק לפחד.
כשהאמיר בא לבקר במחלקה, גם אז רק העיר השיער שלך מוזנח, בכתונת שלך כתם, את לא שומרת על עצמך… הדס נבהלה, וגמרה בליבה: די.
האחות דחפה בעדינות, ושלחה אותו מהחדר: בחור, עוף מהעיניים. תן לנשמה שלך רגע אושר.
דהס הסתכלה בחלון, איפה שעץ חרוב בדיוק פרח, והבינה שהכל אפשרי.
***********************
הגירושים היו קצרים. אמיר אפילו לא טורח להגיע לבית המשפט, שולח עורך דין יבש. כשהשופט קובע החלטה סופית, הדס לא בוכה היא נושמת. תחושת שחרור משכרת של אביב חודרת ללב.
היא מסתגלת לדירה הקטנה שלה בפרדס חנה, נושמת את הבוקר, מתענגת על קפה שחור מריר במרפסת. שעות מתענגת על השקט, לומדת מחדש מי היא.
היא מוצאת עבודה צדדית בחנות ספרים במרכז תל אביב לא רק בשביל השכר, אלא בשביל תחושת הערך. יש משהו מנחם במגע ניירות, ריח דפוס, רוגע של א-ב מתיישר על המדפים.
בוקר אחד, בגשם של פברואר, בעוד היא מסדרת ספרי אמנות במדף תחתון, הכול פוגש בהרים נמרצות. נחום נמוך, כהה, עיניים שלוות. הוא שואל מה כדאי לקרוא, מקשיב באמת, עודד אותה. מגיע לעיתים תכופות יותר, עוצר לשתות תה בדוכן השוק הקרוב.
ההתחלה קשה; הדס נבהלת מרעשים פתאומיים, מגעים מהירים. נחום מביט אליה, נותן לה מרחב, לא לוחץ.
באחד הימים, בבית קפה קטן ביפו, היא פורצת בבכי בפניו. הוא לא מתערב, רק אוחז בידה ואומר: אני אף פעם לא אפגע בך. את כבר אהובה. אין צורך להוכיח כלום. אם תרצי, אשכור עוזרת בית העיקר שתהיי טוב עם עצמך.
לראשונה הדס הרגישה רוגע. הנה מישהו שרואה, שמקבל, שלא דורש. שקט חדש שטף אותה.
***********************
וכך זה היה, סיימה הדס את סיפורה. החיוך על שפתיה רעד, אבל זוהר חזר לעיניה.
באותו רגע טופי קפצה אל ברכיה, הסתובבה ונחתה, דורשת אהבה כאילו מבינה הכול. הדס ליטפה, חיוך פרץ ממנה בלי שליטה.
את רואה? גם היא לא מושלמת. לפעמים שוברת אגרטל, לפעמים שורטת. ובכל זאת אני אוהבת אותה כמו שהיא.
רוני הושיטה לה טישו, מבטה מלא רוך והבנה.
את כל כך חזקה, הדס. מה שהצלחת לעבור, לשרוד, אני מתה עליך.
עכשיו הכול בסדר, ענתה הדס ובחוץ נדלקו כוכבים ראשונים בשמי תל אביב. אני רוצה שגם לך יהיה טוב. קחי את הזמן לפני החתונה. תראי איך באמת עדי מתנהג כשלחוץ, כשטיפה יוצא משגרה. אהבה אמיתית היא כבוד הדדי היכולת לומר “קשה לי”, וגם לשמוע בשקט: “אני פה איתך, איך אפשר לעזור?”
רוני ישבה, ליטפה את טופי, מתמוססת ברכותה. השקט בחדר עטף אותן, עם ריח מאפה, חריקת שעון קיר עתיק, ואור קלוש מהפמוטים.
תודה, הדס, לחשה רוני. אחשוב על כל מילה. תודה שאת סומכת עליי.
הדס חייכה, לגמה לגימה אחרונה מהקפה. אולי בגלל שהקפה הזה היה בלי לחץ, בלי פחד לטעות, הוא סוף סוף היה לה מתוק באמת.
ובחדר הקטן, עם חתולה מסתלסלת בין הברכיים וחברה טובה מולה, הרגישה לחיים יש טעם חדש. טעם של חירות, של טוב, של אהבה בלי תנאים אמיתיים.
