למרות שכבר אנחנו מקמץות בכל דבר, בעלי הביע רצון להתחיל לחסוך כסף לדירה של הילד. אתמול, אחרי שקיבל עוד משכורת, הוא אמר לי בנחרצות: “אני מתחיל לשים כסף בצד כדי לקנות בית לבן שלנו.” אבל ההצהרה הזו לא נתנה לי שקט. אני אסביר למה.
יותר מעשר שנים אחורה, בעלי הגיע לתל אביב מהצפון כדי להרוויח כסף. הוא עבד בשיפוצים לא עבודה קלה. עוד לפני שהכרנו, כמעט כל המשכורת שלו עברה לאמא שלו, והוא הסתפק בכספי כיס בלבד. החברים לעבודה ניסו לשכנע אותו להתחיל לחסוך לדירה משלו, אבל הוא העדיף לתת הכל לאמא שלו. לאמא שלו היו עוד שני בנים, שגם הם עזרו לה, אבל אף אחד מהם לא נתן לה כל שקל כמו בעלי.
אחרי החתונה, גרנו כל המשפחה בדירת אמא וסבתא שלי בגבעתיים, בדירה ישנה שלא ראתה צבע עשרות שנים.
בתחילה, הוא היה טוב לב אליי והפגין אהבה. מול אמא וסבתא שלי כבר היה קריר ורחוק. זה הרגיש כאילו זה זמני, שעם הזמן יתחמם ויתהפך, אבל ככל שחלף הזמן הפך למורכב יותר. אחרי שנה הכול החמיר. הוא התחיל לשתות יותר מדי, הפך גס רוח כלפיי ולאמא שלי וטען כלפינו שלא שיפצנו את הדירה. אולי הייתי צריכה אז לשים קץ לזה להתגרש אבל אז הוא לחץ עליי להביא ילד. האהבה והנאיביות שלי שיכנעו אותי שילד יחד יתקן אותנו. נכנסתי להריון ונולד לנו בן.
ואז הכל הידרדר יותר. הכסף לא הספיק לכלום. קצבת לידה לפעוט הספיקה רק לחיתולים, למרות שניהלנו תקציב משותף.
אמא שלי משלמת את תשלומי החשמל והמים ממשכורת קטנה. היא גם קונה לי תרופות יקרות כי יש לי מחלה כרונית. כל השאר הולך לאוכל ולדברים לבית. סבתא חוסכת את הפנסיה הזעירה שלה להלוויה, אבל את כל החיסכון הגדול שחסכה היא תרמה לחתונה שלנו.
בעלי קיווה שמשפחתו תתרום לנו לחתונה אך אף אחד מהם לא הביא כלום. עשינו חתונה ענקית רק מכספה של סבתא ומהמשכורת של בעלי. יכלנו בהחלט להסתפק באירוע קטן ואינטימי, אבל בעלי התעקש על גדול.
במשך שבע שנות נישואין, הוא תמיד עזר כספית לאמא שלו. בינתיים בבית של אמא שלו נעשה שיפוץ דרמטי, כל מוצרי החשמל הוחלפו, והכל על חשבונו. גם כשלא היה לנו שקל לקנות לחם, גיליתי במקרה מטמון שטרות שהוא הסתיר כדי לשלוח לאמא שלו. היינו רבים בגלל זה, והוא הבטיח שוב ושוב להפסיק.
אחרי פטירת אמו, הוא והאח הבכור ויתרו לטעמי בפזיזות וטיפשות על חלקם בדירת האם לטובת אחיהם הצעיר, למרות שאין לו כלל עזרה מהמשפחה. כך, כל ההשקעה בשיפוצים אצל אמא שלו, וגם בדירה שלנו, ירדה לטמיון כי הוא מחליט לוותר על המגיע לו לפי החוק. התחננתי שיישאר עם מה שמגיע לו, אבל הוא לא הקשיב.
מאז שנולד הילד בעלי השתנה: התחיל להיות גס, מתקמצן על האוכל ועל כל דבר שאני צריכה, מתפרץ סתם על אמא שלי, ושותה יותר ויותר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתגרש כי הילד קטן, בריאותי רופפת, ואין לדעת אם אתאושש. שמעתי אפילו שמדברים על לפטר אותי כשאחזור מחופשת לידה כרגע אין לי ברירה.
הוא נהנה מהמצב. כל הזמן מזכיר לי שאני חיה עם אמא וסבתא שלי על חשבונו, שהוא מאס בפרנסת כולם למרות שהוא יודע טוב מאוד שהכסף למשפחה מגיע משלושתנו: אמא, סבתא, אני וגם ממנו.
שוחחנו שוב ושוב על רעיון לקנות לבן דירה חלום ילדות שלי. אבל זה נותר חלום, אין לנו מספיק כסף. אתמול, שוב, הוא התעקש לחסוך שליש מהמשכורת שלו. המשמעות: כולנו נקמץ לחם ומים ונחיה במצוקה אני לגמרי נגד זה, אבל הוא מתעקש.
אני חושדת שזה לא בשביל הילד, אלא עבורו כי הוא רוצה לחסוך כדי לנטוש אותנו, ולהשאיר אותי עם אמא וסבתא לרעוב. אמרתי לו את זה. בתגובה הוא ענה שגם הוא פוחד שאחרי זמן אגרש אותו ואוציא אותו מהבית. מרוב עלבון, איימתי אכן לגרש אותו, אך עמוק בלב אני לא רוצה. ואם רק יחדל מהיחס הגרוע לאמא וסבתא, לא אוציא מילה.
אבל הוא לא משתנה. החיים שלי ושל משפחתי הפכו לחלום בלהות, סיוט מתמשך בלי פתח מילוט.
