יומן אישי
יום אחד בערב, אימא חזרה מהעבודה שונה מהרגיל. ראיתי איך לחייה סמוקות, והייתה לה חיוך חדש, אחר. שמח, אמיתי כל כך, כזה שלא הכרתי הרבה זמן. הלב שלי, של ילדה בת שמונה מראשון לציון, דפק חזק אולי אימא סוף סוף שוב מאושרת?
שירה, היום פגשתי מישהו מדהים! אמרה והורידה את המעיל, מתכופפת מולי, לוקחת את כפות הידיים הקטנות שלי לתוך שלה. שמו גדי. הוא מהנדס בפרויקט גדול בתל אביב, אדם רציני ואמין.
רק הנהנתי. לא הבנתי למה זה כל כך חשוב. אבל אור העניים שלה נדבק אלי, ונדמה לי שגם בתוכי נדלקה אותה תקווה קטנה, חמה.
בשבועות שאחרי, אימא לא הפסיקה לספר לי על גדי: איך עזר לשכנה לסחוב סל ירקות מהשוק, איך ארגן גמ”ח לתרומות למקלט ילדים, ואיך כל דבר מתקלקל הוא מתקן. הקשבתי, חייכתי, אבל בפנים משהו התריע לי שמשהו עומד להשתנות, ולא בטוח שזה יהיה לטובה.
פגשתי אותו לראשונה בבית קפה קטן ברחוב רוטשילד. גדי היה גבוה, דק גזרה, משהו במבט היה קשוח, מחושב כזה. חייך במעט, ובלי חמימות. אימא הניחה לי יד רכה על הראש:
זו שירה, הבת שלי. בת שמונה, בכיתה ב’.
הוא רק הנהן, סוקר אותי כאילו הייתי חפץ, ומיהר לחזור לשיחה עם אימא. כל הערב הוא פנה אלי רק במשפטים קצרים, יבשים. כשביקשתי ללכת לראות את הדגים באקווריום שבכניסה, רק זרק לי מבעד לשפתיו: “רק בשקט”
אימא בכלל לא שמה לב כל כולה בתוך הרגש החדש הזה. בפנים ידעתי גדי לעולם לא יהיה אבא כמו בסיפורים. הוא לא יקרא לי לפני השינה, לא יאמר מילה טובה ולא ינסה ללמד אותי לרכב על אופניים. פשוט כלום.
לאט לאט גדי התחיל להגיע יותר ויותר. אבל תמיד עם מתנות לאימא בלבד. אני? אפילו לא סוכריה, לא מילה טובה. התייחסות רק אם הכרחי ואפילו אז היה מתרחק, כאילו המגע שלי מפריע.
פעם אחת, כשבטעות שפכתי קצת תה על השרוול שלו, הוא משך ידו אחורה:
שימי לב, מה את כל כך מסורבלת!
אימא מייד התנצלה:
סליחה, זה היה בשוגג. שירה, תרוצי להביא מגבונים.
רצתי למטבח, ושמעתי את גדי קופא, הגרון שלו קר ומנוכר:
עינת, הבת שלך רועשת ולא זהירה. זה כבר עובר כל גבול.
היא רק ילדה, הקול של אימא רעד, שמעתי שהיא דואגת. חסר לה דמות אבא, גבר שדואג לה.
אני לא אבא שלה, חתך אותו הקרחני של גדי. ואין לי כוונה להיות כזה. אני לא מתכוון לגדל ילדה של מישהו אחר.
היה צריך לשים לב לזה. אבל אימא הייתה מאוהבת, חדורת אמונה שזכתה במשהו נדיר.
חצי שנה אחרי, החתונה. גדי עובר לגור איתנו, והדירה שהייתה פעם מלאה בצחוק וסיפורים בלילה, הפכה לבית שקט, קשה.
הוא אף פעם לא הרים עלי קול, לא העניש, אבל כל תנועה, כל שתיקה הייתה מלאה בביקורת. צחקתי, הוא ישר שלח לעברי מבט מחניק כזה, והצחוק נגמר בלב. כששאלתי משהו, תמיד ענה בקצרה, כאילו אני מפריעה.
לילה אחד, שכבתי ערה במיטה. שמעתי מריבה מהסלון:
עינת, לא מסוגל עוד. הילדה כולה הבן־דמות של בעלך לשעבר. לא מרגיש אליה כלום, רק מחנק.
היא כלום לא עשתה אימא כמעט בכתה.
אני יודע. אבל את צריכה לבחור: או שהיא עוברת לאמא שלך, או שאני הולך מפה.
הלב שלי התכווץ. זה בגללי? אני הבעיה? הכל בפנים התפורר.
בסדר, שמעתי את אימא לוחשת. אדבר עם אמא שלי. שירה תעבור אליה.
טוב מאוד, גדי דיבר פתאום רך, עכשיו נוכל לבנות משפחה אמיתית, אולי ילד משלנו.
מחיתי דמעה ששטפה פנים, לא מבינה איך אימא מסכימה. כנראה גדי חשוב לה יותר ממני.
למחרת, אימא נמנעה להסתכל לי בעיניים:
מאמי, סבתא מאוד מתגעגעת. תעברי אליה לשבועיים, יהיה טוב. ניפגש כל יום
בלעתי את הדמעות, הבנתי הכול גם מבלי מילים. ריק בפנים.
תוך שלושה ימים העבר דירה. סבתא חיכה לי עם חיבוק ועוגת תפוחים, ריח שמזכיר לי שמחה, ועכשיו כלום לא מחמם את הלב. כאילו ויתרו עלי שילחו אותי כמו חפץ מיותר.
אימא המשיכה לבקר, אבל קצת פחות בכל פעם. בהתחלה כל ערב, אחר כך רק בחגים. בדירה של סבתא מצאתי חמלה, חום אבל התגעגעתי לאימא.
בבית הספר הסתגרתי. כשחברות שואלות “שירה, למה את גרה עם סבתא?” רק מושכת כתפיים, בולעת דמעות.
פעם, כשחזרתי מהלימודים, פגשתי את אימא במקרה. דיברנו, היא סיפרה איך היה היום שלה, ואני רק רציתי לשמוע את הקול שלה, לשמור אותו בתוכי.
אמא, סוף סוף העזתי, למה את כמעט לא באה יותר?
אימא עצרה, ירדה לגובה שלי, הסתכלה לי בעיניים:
קשה לי, מתוקה שלי. אני נקרעת. מצד אחד את, מצד שני גדי. כל פעם שאני עוזבת אותך, זה כואב לי.
היית יכולה לא להסכים שהוא יעיף אותי לסבתא, אמרתי בשקט.
היא הורידה עיניים, לחשה:
טעיתי, שירה. חשבתי שזה הטוב ביותר, אבל הבנתי שטעיתי.
אני שתקתי. רציתי לסלוח, אבל מין עוקץ פנימי לא עזב.
אשתדל לבוא יותר, הבטיחה, ואני לא כל כך האמנתי בזה.
היו כמה שבועות שפשוט חזרנו להיות קרובות, כאילו שוב נהיינו “אמא ובת”. ואז גדי התלונן שוב, ואימא שוב התרחקה. מציעה לי לבוא אליהם רק בשבתות, וכך הפכתי ל”ילדה לשבת”.
האמת? התרגלתי. התרגלתי לחלק את חיי ימי שבוע אצל סבתא, סופי שבוע אצל אימא וגם אצל גדי; תמיד משתדלת לא להפריע, שקטה, רחוקה.
הזמן עובר. אני מתרכזת בלימודים, עוזרת לסבתא בבית אפייה, נקיון, בישול. קיבלתי ממנה את החום שלא בא מאימא. עם הזמן, למדתי שהלב צריך לשחרר. לשחרר כעס, לשחרר ציפיות.
כשמלאו לי שלוש־עשרה אמרתי לסבתא בלילה אחד:
נדמה לי שסלחתי לאימא. אין לי כוח יותר להחזיק עלבון. כלום כבר לא ישנה את מה שהיה.
סבתא חיבקה אותי חזק-חזק:
צדקת, ילדה שלי. אל תסחבי עלבונות בלב. אימא שלך פשוט פחדה להישאר לבד.
עברו שנים. בבית הספר שוב מצאתי חברות אין קרובות מדי, כי תמיד פחדתי שוב לאבד. עם הזמן, הכתיבה הפכה עבורי מקום מפלט. מורה לספרות בתיכון, מיכל ברק, אמרה פעם:
שירה, יש לך לב שמרגיש כל ניואנס. תכתבי ספרים, תעבירי רגש הלאה.
וכך, יומן הפך לסיפורים. שירים. החוויות שלי עמוקות בדף, העצב, כאב, וגם טוב.
מדי פעם סבתא מצאה את היומן:
שאשמור אותו, שיהיה חלק מהסיפור האישי שלך? שאלה בחיוך.
אולי, עניתי, ובפעם הראשונה חייכתי מתוך הלב.
בתיכון הצלחתי, התקבלתי לאוניברסיטת תל אביב תקשורת וכתיבה, בגרות מלאה. אימא שמחה, ואמרה:
גאה בך מאוד, מתוקה שלי!
ארוחת ערב אצל סבתא, אני עם אימא:
אמא, אם הכל היה קורה שוב גם היית שולחת אותי אל סבתא?
אימא שתקה רגע, אחר כך החזיקה בידי:
היום הייתי נלחמת עלייך. הייתי עושה אחרת. פחדתי לאבד את גדי, אבל את הרבה יותר חשובה.
הראש שלי ידע שזה אולי כבר מאוחר, אבל המילים האלו שחררו משהו ישן, כבד.
אחרי הלימודים עבדתי ככתבת מקומית. יום אחד שלחו אותי לסקר התנדבות בבית ילדים. פגשתי ילדים גלויים-פנים, כאלה שיש להם את אותו החור בלב. ידעתי: אני יכולה לתת משהו, במילים, בחיבוק. סוף יום קלטתי הכאב שעברתי הוא זה שגדל אותי.
שנים אחר כך הכרתי את איתן בחור פשוט וטוב לב, בן של מורה מרמתגן. הוא נכנס לדירה של סבתא, עזר לה לסחוב קניות, חייך מבפנים, לא מהשפתיים החוצה. יחד הרגשתי יש לי בית אמיתי.
נולדה לנו יעלי. נשבעתי לה: היא תמיד תדע שהיא אהובה. כל ערב ספרתי לה סיפור, חיבקתי חזק והבטחתי “את המתנה הכי יקרה שלי”.
יום אחד, בבית של סבתא, יעלי שאלה:
סבתא, את היית גם אמא של אימא?
כן מתוקה, ענתה סבתא.
יעלי הסתכלה עלי:
גם אותך היא אהבה?
מאוד! וליטפתי אותה חזק בלב.
אז גם לי יש מזל. גם אמא וגם סבתא אוהבות אותי.
אימא שלי, שישבה איתנו, שתקה רגע ואז עיניה התמלאו ברוך וגאווה, לא בשל הצלחות, אלא על כך שאני פשוט כאן.
מאז, עם השנים, הפכנו כולנו למשפחה חיבוק גדול ומלא אהבה אמיתית, לא מותנית.
בלילות, כשאני מתיישבת מול יומני, לפעמים בחיוך, לפעמים עם דמעה אני יודעת: בגיל שמונה הרגשתי שנשבר העולם, אבל מכאן למדתי שהלב גם יודע להיבנות מחדש. חיי הפכו שלמים. ויש מסביב אנשים שבוחרים לאהוב בלי תנאים מיוחדים.
וזה, אולי, השיעור הגדול של חיי.
