אני בעצמי הגעתי מבית יתומים ההורים שלי נפטרו, לא היו לי קרובי משפחה וכך הוצבתי בבית יתומים. כשמלאו לי 18, עזבתי מייד כדי לעבוד. לא היה לי כסף ללמוד באוניברסיטה. אני בחורה חרוצה ומעולם לא פחדתי משום עבודה. ואז פגשתי את רועי, התאהבנו והתחלנו לגור יחד. הייתה לנו מערכת יחסים טובה, לא רבנו, תמכנו זה בזו.
אבל הוא אף פעם לא רצה להפוך אותי לאשתו, ואני כל כך רציתי משפחה אמיתית, כזו שמעולם לא הייתה לי. אחרי ארבע שנים שגרנו יחד, נכנסתי להריון. ברגע שרועי גילה על כך, הוא נעלם. כל מה שנשאר ממנו היה פתק שבו כתב שהוא לא רוצה ילדים עכשיו ושההורים שלו יעבירו לי כסף כדי שאפטר מהילד.
כן, הם שלחו את הכסף, אבל היה לי ברור שלא אפגע בילדי. לא משנה עד כמה יהיה קשה, אעבוד ואתאמץ.
יום אחד, שכנה שלי ראתה אותי עם הבטן ואמרה לי:
אמרתי לך, אמרתי לך שאסור לגור עם גבר בלי חופה וקידושין. ומה תעשי עכשיו? מה תעשי? אמא חד הורית.
הרגשתי נעלבת מאוד כששמעתי את זה. היא חזרה על זה כמה וכמה פעמים והביעה את מורת רוחה.
אחר כך היה מאוד קשה כשהייתי בהריון, עבדתי אפילו יותר מבדרך כלל. הדבר הטוב היה לפחות שהמנהל הבין את המצב שלי ואפילו נתן לי כמה מאות שקלים נוספים. מה שלא ציפיתי לו, זה שאנשים זרים לחלוטין יתחילו לעזור לי.
יום אחד כשישבתי בבית, צלצל הפעמון. עמדה שם אישה עם שקית. הסתבר שהשכנה שלי ביקשה מכולם בשכונה לנסות לעזור לי, שכל אחת תביא משהו. האמהות הביאו לי המון בגדים, צעצועים ודברים לתינוק. בהמשך גם התחלתי לקבל מעטפות עם כסף; התברר שהזקן שמנקה לנו את החצר החליט לתת לנו תמיכה בכסף עבורי ועבור הילד.
לעולם לא דמיינתי שכאשר כל כך אצטרך עזרה, אנשים זרים יבואו לעזרתי. ברוך השם, אפילו בעלת הדירה שלי הורידה לי את שכר הדירה. כך, בזכות התמיכה של כל כך הרבה אנשים, הצלחתי ללדת ולגדל את הילד שלי. הבן שלי גדל בעצם בעזרת כל החצר והשכנים.
שנים אחר כך, רועי רצה לפגוש את הבן. הוא לא בנה את החיים שלו אפילו ההורים שלו התחילו לשאול על הנכד. אני לא יודעת אם כדאי לאפשר לזה לקרות עכשיו…
