אני נשואה לגבר שההורים שלו מסרבים כבר הרבה זמן לקבל שהוא גרוש. עברו כבר יותר מארבע שנים מאז הגירושין שלו. הם לא מפסיקים לנסות לגשר ולחבר בין המשפחות. אני והוא התחתנו לפני שלוש שנים, ואני מרגישה שאנחנו חיים באושר. חמותי טוענת שהבן שלה פעל בפזיזות ובחוסר אחריות, וחושבת שכל האמצעים טובים כדי להחזיר אותו למשפחה של גרושתו. מבחינתה, הבן שלה תמיד שייך לשם.
כשהכרתי את אדם, הוא כבר היה גרוש. דובר על כך שהם נפרדו בהסכמה הדדית, והיא אפילו נישאה בשנית בשמחה. כנראה שמישהו אחר גרם לפירוק של הזוגיות שלהם.
יכול להיות שטעיתי כשהסכמתי להתחתן. אמא שלי דחקה בנו לעשות את הצעד, בעיקר משום שהיא נכנסה להריון, ואני בכלל לא הייתי מאוהב. רק יצאתי איתה, זה הכל. “אם היא לא הייתה נכנסת להריון, בכלל לא הייתי מתחתן איתה”, הסביר לי בעלי.
בהתחלה לא פחדתי מהגרושה שלו. רציתי לבחון אותו יותר מקרוב. גיליתי שהוא לא מתגעגע למשפחה שהייתה לו. הוא היה אדיש כלפיה, וגם היא כלפיו. כל אחד מהם המשיך הלאה, התקשורת היחידה ביניהם הייתה בנוגע לבן המשותף.
רק אמא של אדם לא הצליחה להסתגל למצב. גם אבא שלו לא קיבל את זה. הם ניסו שוב ושוב לאחות את השברים. אני יודעת מה הם חושבים על הקשר שלנו וזה לא מחמיא במיוחד.
“אתם עוד צעירים, כל העתיד לפניכם, למה להיכנס למשפחה של מישהו אחר?” שאלה אותי יום אחד חמותי כשנותרנו לבד.
עניתי לה בפשטות: “אם אדם היה נשוי, לא הייתי מתערבת. אבל כרגע הוא לבד”. חמותי רצתה להגיד עוד משהו, אבל אדם בדיוק נכנס והשתתקה. אז הבנתי שלא אצליח באמת לפתח קשר טוב עם חמותי, ולא התרגשתי מזה.
התחתנו ועברנו לגור יחד. אין בינינו לבין חמותי כמעט קשר, למעט ביקורים משפחתיים בחגים. אז אני נאלצת לשמוע ממנה תלונות על המשפחה הקודמת של בעלי. אדם מנסה לעצור אותה, כי גם הוא מאס בזה, אבל הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב.
אנחנו לא ממהרים להביא ילדים לעולם אני פשוט לא רואה את עצמי בכלל כאמא, ובעלי כאמור כבר אבא לילד. חמותי דווקא מרוצה מאוד מהנכד הזה. כשהוא התגרש, היא קיבלה את המצב רק לכאורה בפועל התחילה להזמין את גרושתו לארוחת חג, להתנשף בערגה ולהעלות זיכרונות על ימי הזוגיות שלהם. פתאום היא מתלהבת מכל דבר קטן שקשור לגרושה.
הגרושה מצידה, לא מתוחכת בכלל. היא אדישה לחלוטין. פשוט מגיעה והולכת. האדישות שלה מורגשת בכל מהלך.
חמותי מנסה להדליק אצל אדם קנאה כלפי גרושתו, וגם אצלי כלפיו. מתקשרת אליי ושואלת אם אני יודעת איפה בעלי. אם אני לא יודעת, היא טוענת שהוא אצל הגרושה. לפעמים היא אפילו מבקשת ממנו לבקר שם. כל פעם משהו אחר.
אני לא מרגישה קנאה בו כלל, אבל כל ההתנהגות הזאת מתחילה להרגיז אותי. אם מסתכלים על אדם והגרושה מבחוץ, ברור שאין ביניהם כלום ולא יהיה. הם רק הורים לילד משותף. אדם מעביר לגרושה דמי מזונות בשקלים, ומשוחח לפעמים עם הבן לפעמים אפילו מביא אותו לביקור. הגרושה לא עושה צרות, לא דורשת כסף, לא מונעת קשר עם הילד. בעיניי, זה נורמלי הם פשוט שומרים על כבוד ומנהלים חיים נפרדים.
חמותי פשוט לא מסוגלת להבין. כל הזמן יש לה תכניות ומזימות. לא ברור מתי היא תשתחרר מזה, ואולי תתחיל לחשוב בהיגיון. בעלי מקווה שכשאלד לה נכד נוסף היא תפסיק. אני לא כל כך מאמינה בזה.
