כדי להימנע מבושה, הסכימה היא לחיות עם גבר גבנון… אך כשהוא לחש את בקשתו לאוזנה, כרעה על ברכיה…
דוד, זה אתה, יקירי?
כן, אמא, זה אני. סליחה שחזרתי מאוחר…
קולה של אמא ר tremה מדאגה ועייפות הדהד מהמסדרון החשוך. היא עמדה שם בחלוק ישן, פנס קטן בידה כאילו חיכתה לו כל חייה.
דודי, בן יקר שלי, איפה הסתובבת עד שחור הלילה? השמיים כבר עטופים חושך, ואתה רק עכשיו חוזר…
אמא, הייתי עם גדי. למדנו יחד, חושבין, מתכונן לבגרות… פשוט איבדתי תחושת הזמן. סליחה שלא הודעתי, אני יודע שאת ישנה רע…
ואולי אצל איזה בחורה היית? השתדלה להתלוצץ, אך הציץ גם שמץ של חשד בקולה. אולי התאהבת, הא?
אמא, איזה שטויות! גיחך דוד, חולץ את סנדלי הבית שלו. אני לא מהבחורים שמחכות להם מתחת לבית. מי בכלל צריך אותי עם הגב הזה, הידיים הארוכות והראש הזה…
עצב חלף בעיניה, אך היא לא אמרה שבלבה ראתה בו לא מין מפלצת, אלא את בנה, שגידלה בדלות, בקור ובבדידות.
דוד באמת לא היה יפה תואר. בקושי הגיע לגובה מטר ושישים, גב כפוף, ידיים ארוכות כשל בבון, כמעט ונוגעות בברכיו. ראשו גדול, שיערו מסתלסל ופרוע כקוצים. בילדותו קראו לו “הקוף”, “רוח היער”, “פלא מעוות”. אך הוא גדל ונהיה ליותר מאדם רגיל.
הוא הגיע למושב עם אמו, דבורה בת אליהו, כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהדלות, מהבושה: אביו בכלא, אמו עזבה. נשארו רק שניהם, צמד מול כל העולם.
בחור זה לא ישרוד, נהגה לחשוש שכנתם, רחל. ייעלם בלי השאר עקבות.
אך דוד לא נעלם. נאחז בחיים כשרף בסלע. גדל, נשם, עבד. ודבורה אישה עם לב מפלדה וידיים חמוצות מבצק אפתה לחם לכל המושב. עשר שעות ביום, שנה אחרי שנה, עד שהתמוטטה בעצמה.
כשלקתה במחלה, ודוד טיפל בה כמו בן וכמו בת, כרופא וכאחות. שטף, בישל, הקריא לה עיתונים ישנים. וכשנפטרה שקטה כרוח מהשדה עמד לצד ארונה מהודק שפתיים. הדמעות כבר ייבשו בו מזמן.
אבל האנשים לא שכחו. השכנים הביאו אוכל, תרמו בגדים חמים. ואחר כך בלי שציפה התחילו לבוא אליו. ראשונים הילדים, מתלהבים ממכשירי הרדיו. דוד עבד כטכנאי של מרכזית תיקן מקלטים, כיוון אנטנות, הלחם חוטים. ידיו היו זהב, אפילו אם נראו מסורבלות.
אחר כך באו גם הבנות. בהתחלה ישבו, שתו תה עם ריבה. ואחר כך נשארו זמן. צחקו. דיברו.
יום אחד שם לב: אחת מהן עיינה תמיד נשארת אחרונה.
את לא ממהרת? שאל כשכולם כבר עזבו.
אין לי לאן למהר, ענתה חרישית, עיניה ברצפה. אשת אבא שונאת אותי. שלושה אחים, גסים וכועסים. אבא שותה, ואני להם סתם עול. גרה אצל חברה, אבל גם שם זמני… אצלך שקט. שלווה. אני לא מרגישה כאן בודדה.
לראשונה הבין דוד שהוא נדרש על ידי מישהו.
תישארי כאן, אמר בפשטות. החדר של אמא פנוי. תנהלי את הבית. ואני… לא אבקש דבר. לא מילה, לא מבט. פשוט תהיי.
האנשים ריכלו. לחשו מאחורי גבו:
גבנון ויפת תואר? איזה מצחיק!
אך הזמן חלף. עיינה ניקתה, בישלה, חייכה. ודוד עבד, שתק, דאג.
כשהיא ילדה בן, העולם התהפך.
על מי דומה? שאלו במושב. על מי?
והקטן, נדב, הביט בדוד ואמר: “אבא!”
ודוד, שמעולם לא חשב שיהיה אב, הרגיש חום נפתח בלבו כשמש קטנה.
לימד אותו לתקן שקע חשמל, לדוג דגים, לקרוא בעברית. ועיינה, מתבוננת בהם, אמרה:
צריך שתמצא אשה, דוד. אתה כבר לא לבד.
את לי כאחות, ענה. קודם אדאג שתתחתני. עם איש טוב וישר. אחר כך… נראה.
מצא לה איש כזה, ממשפחה מהמושב השכן צעיר, חרוץ ומהימן.
חגגו חופה. עיינה נסעה לדרכה.
אבל יום אחד פגש אותה דוד בדרך ואמר:
יש לי בקשה… תרשי לנדב להישאר איתי.
מה? הופתעה. למה?
אני יודע, עיינה. כשיולדים ילד הכל משתנה. אבל נדב… הוא הרי לא שלך באמת. תשכחי אותו. ואני… לא אוכל.
לא אתן אותו!
לא לוקח, לחש דוד. תבואי מתי שתרצי. אבל תני לו לחיות איתי.
עיינה הרהרה לרגע, ואז קראה לבן:
נדב! בוא אלי! תגיד עם מי תרצה לחיות, איתי או עם אבא?
הילד רץ אל דוד, עיניו נוצצות:
אי אפשר כמו פעם? גם עם אמא וגם עם אבא?
לא, אמרה בשקט עיינה.
אז אני נשאר עם אבא! קרא נדב. ואת, אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
נדב נשאר. ודוד לראשונה הפך לאב אמיתי.
אבל יום אחד עיינה חזרה:
מעבירים אותנו לעיר. אני לוקחת את נדב.
הילד פרץ בבכי, חיבק את דוד:
אני לא הולך לשום מקום! נשאר עם אבא! עם אבא!
דוד… לחשה עיינה, עיניה לרצפה. הוא לא שלך.
אני יודע, ענה דוד. תמיד ידעתי.
אני אהיה בורח לאבא! צעק נדב, חנוק מדמעות.
וכך ברח, פעם אחר פעם.
החזירו וחזר. עד שעיינה ויתרה:
שיהיה, אמרה. הוא בחר.
ואז נפתחה תקופה חדשה.
עפרה, שכנה אלמנה מגורל רע, נותרה לבדה. לא זכו לילדים כי אהבה לא הייתה בבית ההוא.
דוד החל לבוא לקחת חלב, אחר כך תיקון תריס, סיוע בגג. ולאחר מכן פשוט לשבת, תה, שיחה.
נוצר ביניהם קשר, לאט, בזהירות, כבוגרים.
עיינה שלחה מכתבים, סיפרה שלנדב נולדה אחות דפנה.
תביאי אותה, כתב דוד. משפחה צריכה להיות יחד.
כעבור שנה הגיעו.
נדב לא מש מפני אחותו. השגיח, שר לה, לימד אותה ללכת.
בני, ביקשה עיינה, תגור איתנו. בעיר יש תיאטרון, בית ספר, אפשרויות…
לא, הניד נדב בראשו. לא עוזב את אבא. וגם עפרה כבר כאמא בשבילי.
ולאפוא בא בית הספר.
כשגאוות הילדים באה מאב נהג משאית, קצין צה”ל, מהנדס, נדב לא התבייש.
אבא שלי? השיב בגאווה. הוא יודע הכל. מתקן כל תקלה. הציל אותי. הוא הגיבור שלי.
ראשו של שנה חלפה.
דוד ועפרה ישבו ליד קמין, נדב איתם.
אנחנו מצפים לתינוק, בישרה עפרה, קטן קטן.
אתם… לא תגרשו אותי? לחש נדב חרש.
מה פתאום! חיבקה אותו עפרה. אתה לי בן, תמיד רציתי כמוך!
בני, הדליק דוד את מבטו לאש. איך חשבת כך? אתה בשבילי הכל.
כעבור חודשים נולד תומר.
נדב אחז באחיו הבכור כאוצר האישי שלו.
עכשיו יש לי אחות, לחש. ואח. ואבא. ועפרה.
עיינה לא הפסיקה לקרוא לו.
אבל נדב ענה תמיד:
כבר הגעתי. אני בבית.
שנים עברו. האנשים שכחו שנדב לא בנו של דוד מזרע. הלחישות פסקו.
וכשנדב הפך לאב, ישב עם ילדיו ונכדיו, וסיפר להם על האב הכי טוב בעולם.
הוא לא היה יפה, היה אומר, אבל בו היה יותר אהבה מכל האנשים שהכרתי.
ובכל שנה, ביום הזיכרון, היו כולם מתאספים. ילדיה של עפרה, ילדיה של עיינה, נכדים, נינים.
יושבים סביב תה, צוחקים, נזכרים.
אבא שלנו היה הטוב מכולם! היו מרימים כוס ומוסיפים, הלוואי יהיו עוד כאלה אבות.
ותמיד, יד אחת היתה מצביעה אל על אל השמים, אל הכוכבים, אל הזיכרון ההוא.
של האיש, שלמרות הכל, היה לאב אמיתי.
היחיד.
