תשמעי, קרה פה משהו כל-כך ישראלי, שאני חייבת לספר לך מההתחלה, כאילו יושבים יחד על בירה.
אמא שלי חזרה מהעבודה יום אחד, מבסוטה על כל הראש, אדומה בלחיים ומחייכת בסוג של התלהבות שעברו מלא שנים מאז שראיתי ממנה. הלב שלי, ילדה בת שמונה, פתאום עשה קפיצה קטנה כאילו, וואי, אמא שלי נראית שוב ממש שמחה.
תמרי, הכרתי היום בעבודה מישהו מדהים! היא זרקה את התיק על הקולב, ירדה לגובה שלי ותפסה לי את הידיים. קוראים לו גדי. הוא עובד בחברת בנייה, כזה עם ראש על הכתפיים, הכי אמין בארץ.
אני רק הנהנתי, לא לגמרי מבינה למה היא מתפוצצת מהתרגשות, אבל כשהעיניים שלה נצצו והחיוך הזה שלה פרס על כל הפנים, הבנתי שזה עושה אצלי משהו התחממתי בפנים, כאילו מישהו הדליק נר קטן של תקווה.
במשך שבועות, אמא רק דיברה על גדי הזה: איך הוא עזר לשכנה לסחוב את השקיות מהמכולת, איך אירגן התרמה לבית יתומים בדרום תל אביב, ואיך הוא יודע לתקן כל דבר בבית בין רגע. ואני הקשבתי, סימנתי וי, אבל משהו בפנים עשה לי לא נעים; הרגשתי שמשהו הולך להשתנות, ולאו דווקא בעליה.
הפגישה הראשונה איתו היתה בבית-קפה קטן ליד הבית. הוא גבר גבוה, חזק, תספורת קצרה, חיוך כזה מאולץ שרק בקצה הפה, לא בא לעיניים בכלל. הרגשתי, את מבינה? כזה מבט כללי, מסמן אותי ברשימה ומחפש איך להעלם.
זאת תמר, אמא ליטפה לי את הראש כאילו מנסה להרגיע אותי וגם את עצמה. בת שמונה, עולה לכיתה ג’.
גדי הנהן, העיף אלי מבט קצר, כזה כמו על שולחן, והחזיר עיניים לאמא. ״חמודה. בת כמה?״ שואל שוב.
אמא צוחקת, לא שמה לב בכלל שהוא מדבר כמו רובוט, ״אמרתי, שמונה.״
כל הערב, הוא בכלל לא היה איתי. בחמש מילים אליו, תמיד יבש, כאילו מפריע לו שאני שם. שאלתי אם אני יכולה להסתכל על הדגים שבאקווריום, והוא אפילו לא הסתיר את ההבעה המפונקת ״רק אל תעשי רעש שם.״
ואמא? היא רק הסתכלה עליו בעננים. בכלל לא ראתה איך הוא די מדיר אותי החוצה, כאילו מישהו סגר וילון קטן בינו לביני. שם, בלב, חשבתי זה לא יהיה אבא מהסיפורים, זה לא מישהו שידגדג לי בבטן, יקרא ספר לפני לילה, או ירים אותי על האופניים. פשוט לא.
בהתחלה, הוא התחיל לבוא הרבה. כל פעם עם מתנה אבל רק לאמא, אני אפילו שוקולד לא קיבלתי ממנו! ושיחה? בקושי. מה שלא אומרת, לא שומע. מתקרבת מזיז את עצמו, כמו שאיזה חתול לא אוהב שמלטפים אותו.
פעם אחת, נשפך לו תה על החולצה בגלל שדחפתי משהו בטעות, והוא בקול קר אמר: ״נו, באמת, איך את כזאת מפוזרת?״
ואמא? מיד קופצת להתנצל, רצה להביא מגבונים, אבל אני כבר בורחת למטבח, שומעת מהחדר איך הוא לוחש ״היא רועשת ומגושמת, אי אפשר לזוז פה כבר!״
ואמא שלי מנסה לדבר יפה, ״נו, היא ילדה, היא פשוט מחפשת יחס…״ והוא בזרות, ״מי אמר שאני אהיה לה אבא? לא על זה סגרנו.״
אמא שלי, עיוורת מהאהבה הזאת, ראתה בו את הגבר הכי טוב בארץ. חבל.
אחרי החתונה, חצי שנה לאחר מכן, הכל נהיה כבד. גדי נכנס הביתה סופית, והדירה שאני הכרתי מלאה בצחוקים, סיפורים לפני השינה נהייתה שקטה וקרה.
הוא לא צעק, לא העניש אבל כל תנועה, כל מבט, הבנתי שאני מפריעה לו. אם צחקתי מבט קפוא, מביך. שאלתי משהו עונה במילה, חותך אותי. לא רוצה אותי שם.
לילה אחד, כשהעמדתי פנים שישנה, שמעתי אותם מקטננים מהחדר ממול. הוא היה עצבני:
כל פעם שאני רואה אותה, אני משתגע ממש כמו האקס שלך! אין לי אף טיפת סבלנות אליה.
אבל גדי, היא רק ילדה. היא לא אשמה.
בסדר, אז תחשבי טוב או שהיא עפה לסבתא, או שאני פורש. לא סתם ככה, אני לא נשאר פה עם הילדה שלך.
הלב שלי עצר, נשארתי בלי אוויר. זה ממש בי, חשבתי אני הבעיה.
רק שמעתי את אמא נואשת, מסכנה לוחשת: ״טוב, נדבר עם אמא שלי. היא גרה ליד, תמרי תהיה אצלה…״
והוא, משהו בו אהב את זה: ״מעולה. ידעתי שתביני. ואם אני ארצה בן, נביא יחד, נכון?״
הדמעות באו בעצמן, הלכו ושרפו. לא הבנתי איך אמא יכולה להסכים כל-כך בקלות, להקריב אותי בשביל מישהו כזה. כנראה, הוא היה הכל בשבילה.
למחרת, אמא לא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: ״תמר, סבתא מתגעגעת. תישארי אצלה כמה שבועות, נטייל כל יום.״
הנהנתי, בולעת את הדמעות. היה לי ברור הכל כבר נקבע. הלב שלי מרגיש ריק.
כעבור שלושה ימים עברתי לסבתא. היא חיבקה אותי, הביאה עוגת תפוחים, אבל גם ריח של בית לא יכל לסדר לי את הלב. הרגשתי, כאילו זרקו אותי כמו חפץ מיותר. ואמא? בהתחלה עוד באה, אבל לאט-לאט פחות ופחות. כאילו אין לה עוד באמת צורך בי…
רק סבתא, לא עזבה לי את היד לפני השינה: ״הכל יהיה בסדר, נסיכה.״ אבל בתוכי כבר ידעתי שום דבר לא יחזור, ויש בפנים סדק חדש, עמוק, שאולי אף פעם לא יגליד.
***
בהתחלה, אמא עוד באה כמעט כל ערב. חיבוקים, ממתק, ניסתה להצחיק, אבל ראיתי העיניים עצובות, החיוך דקיק. נראה כאילו מישהו כיבה לה את הנשמה והיא זורמת על אוטומט.
״איך אצל סבתא? מה קורה? עוזרת לה?״
״הכל טוב,” ניסיתי לחייך כמו ילדה טובה, לספר על פאי התפוחים. אמא מהנהנת, מבט איפה-שהו בחלון, לא אצלי. ״אני מתגעגעת, אבל תני לנו עוד קצת זמן, בסדר, בובה?״
לאט-לאט, היא הפסיקה לבוא. בהתחלה כל ערב, אחר-כך רק שישי, בסוף התקשרה: ״תמר, פשוט יש לי ולגדי כרטיסים להצגה. מחר אבוא עם גלידה, טוב?״
״סבבה, אמא, בכיף, לכי, תיהני.״
טרקתי את הטלפון, התיישבתי על אדן החלון, ראיתי איך הגשם דופק על הזכוכית והבנתי אמא בחרה בו.
בכיתה, נהייתי שקטה. פעם הייתי מארגנת משחקים, מביאה צחוקים. עכשיו עמדתי מהצד, ראיתי אחרים, שתקתי. כשמישהי שאלה למה אני גרה אצל סבתא גימגמתי, שתקתי.
יום אחד, בערב, פגשתי את אמא ברחוב. היא חיבקה, סיפרה על קניות, על גדי, ואני רק שתיתי כל רסיס מהקול שלה. אז, בינינו, עשיתי את האומץ ״למה את כבר לא באה? למה בחרת בו ולא בי?״
אמא התיישבה מולי, העיניים דומעות: ״קשה לי, תמרי מצד אחד את, מצד שני גדי. כל בחירה כואבת לי, כאילו עקרתי את הלב.”
״אז למה בכלל שלחת אותי?״
היא כמעט בכתה, לחשה ״חשבתי שככה הכי טוב לכולם. אבל טעיתי, אני יודעת…״
רציתי לרוץ אליה, להגיד שלא נורא, אבל הכאב היה חזק ממני.
״אני אבוא יותר, מבטיחה. נחשוב ביחד מה לעשות.״
לא האמנתי, אבל חייכתי. תקופה מסוימת היא באמת באה הרבה, טיולים, קניון, עוגיות. תשמעי, אמרתי לעצמי אולי באמת? ואז חזרה לסורה ״גדי שוב חושב שאנחנו יותר מידי זמן יחד, בואי רק בשבתות, בסדר?״
אמרתי שכן. בפנים הבנתי זה כבר לא אותו בית שלי. הפכו אותי לשבתות, לחלוקה של ימי חול וחופשות. עם סבתא הייתי רגילה, עזרתי, עשיתי מטלות, למדתי להסתדר. אצלו בבית שקטה, לא מפריעה, שלא יכעס.
גדי נשאר מרוחק. אמא כבר לא ידעה אם ליצור שלום בינינו או רק לא להרגיש אשמה.
החודשים עברו. נהייתי קצת חסינה, שיחקתי אותה “סבבה”. הציונים שלי טובים. יש לי חברות, פה ושם. אבל תמיד שמרתי על דיסטנס, פחדתי להיות שוב לא רצויה.
היחידה שאני מרגישה איתה באמת בית, זו סבתא. היא לימדה אותי לאפות, לסרוג, להצחיק אותי גם בלי מילים. הבית הקטן שלנו תמיד הריח וניל וקינמון, ועל החלונות פרחו גרניום וסיגליות.
פעם אחת שאלתי: למה את אף פעם לא כועסת עלי?
סבתא צחקה, ליטפה לי את השיער, ״על מה? את הילדה הכי טובה. אני כל-כך גאה בך.״
ואהבתי אותה אפילו יותר.
יום אחד, אמא באה בבוקר שבת, הפתעה: ״קומי, תמרי, נוסעים לפארק.״
הופתעתי. גדי פתאום רוצה גם לבוא. היה יום מהמם: רכבת הרים, שערות סבתא, מגנטים למקרר. אמרתי אולי, אולי הוא הפך להיות אבא אמיתי סוף סוף? הרגשתי תקווה, שרוצה לפרוץ.
אבל בערב כבר שמעתי אותו אומר לה בסלון ״מרב, זה לא בשבילי, די. שנסתדר, רק בחגים…״
אמא שלי אמרה: ״טוב, כמו שתגיד.״
וזהו. שוב חתכו אותי מהתמונה.
מאז? רק חגים, מדי פעם שבת, ורק אם גדי במצב רוח. אין בי כבר כעס, אין בי דמעות, רק מין תחושת פינוי לב. אין לי מקום במשפחה החדשה שלהם.
למדתי, עם הזמן, להסתדר. בכיתה חברות, פה ושם. סבתא ואני מטפלות בגינה, נוסעות לחוף, בונות ביחד חולמים.
כשמלאו לי שלוש עשרה, אמרתי לסבתא ״סליחה, אבל אני עוזבת את הכעס. עייפתי מכאב.״
היא חיבקה אותי חיבוק שאלוהים ברא ״אהובה שלי, את הכי חזקה בעולם. לא כל אמא היא גיבורה.״
בגיל חמש עשרה כבר ידעתי מי אני, מה אני רוצה מהחיים. עברית, ספרות, יצירה המורות אמרו שיש בי משהו, שיש לי קול שצריך להשמע. התחלתי לכתוב יומנים, סיפורים, תקווה לכל ספרון.
סבתא קראה, לא פזלה לשום מקום, ואמרה: ״תשמרי את זה, אולי יום אחד תכתבי ספר.״
פעם ראשונה מזה זמן, צחקתי עד שכאב הבטן.
בסוף, התקבלתי ללימודי תקשורת באוניברסיטת תל אביב. אמא שיחקה אותה שמחה אחרי שנים.
יום אחד, כשישבנו במטבח אצל סבתא, שאלתי: ״אם היום היית צריכה לבחור? היית עושה שוב אותו דבר?״
אמא הסתכלה על הכוס, שתקה רגע, ואז נשברה: ״לא. היום הייתי בוחרת בך. רוב חיי פחדתי להישאר לבד, פחדתי לוותר על גבר. היום אני מבינה את הכי חשובה.״
רק הנהנתי. זה לא החזיר לי את הילדות, אבל פתאום הבנתי אפשר לסלוח, אפשר לנשום.
אחרי האוניברסיטה מצאתי עבודה בעיתון מקומי. סיפורים על אנשים, על חלומות קטנים. פעם אחת סיפרו לי על פעילות לילדים יתומים בחולון נגנבתי מהילדים, ראיתי איך מסתכלים על העולם. ראיתי את העצב שלהם, את הצורך בחיבוק.
ובאותו ערב, הבנתי כל מה שעברתי הפך אותי למי שאני.
***
כשגדלתי, הכרתי את נועם בחור עם לב שנשפך, קיבל את סבתא כמו מלכה, בלי לעשות הצגות. מיד קפץ לעזור, חיבק והיה שם, באמת.
נולדה לנו אלה. נשבעתי אז, היא תמיד תדע אמא שלה אוהבת אותה סתם כי היא קיימת, לא בגלל אף גבר בעולם. כל ערב סיפור לפני השינה, חיבוק, נשיקה, ״את כל עולמי״.
יום אחד אצל סבתא, אלה רצה בין האלבומים:
סבתא, זו את בצעירותך?
כן, יפה שלי, זה אני ודוד.
ואז אלה שואלת אותי: אמא, גם את היית ילדה פה?
בטח.
גם סבתא אהבה אותך?
הכי בעולם.
אז אני ילדה הכי מאושרת! יש לי גם אמא, גם סבתא, וגם אבא.
החנק עלה לי מהתרגשות. נישקתי אותה וסבתא נכנסה מהמטבח, והעיניים שלה אמרו את נרפאת, את נבנית מחדש.
בערב, אחרי שאלה נרדמה, ישבתי עם אמא. ״החמצתי הרבה, תמרי. פחדתי כל-כך להישאר לבד, שכמעט איבדתי אותך.״
הבטתי בה ״אני יודעת. גם את ילדה שמנסה לשרוד בעולם. עכשיו יש לנו תיקון. אפשר לבנות אהבה אחרת.״
החיים רצו, אלה גדלה, סבתא אפתה, אנחנו שמרנו אחת על שניה. כתבתי עיתונות, אחר כך ספר סיפרתי את הסיפור שלי, שאת רובו את שומעת עכשיו, קיבלת חלק ממנו בלב.
יום אחד, אחרי שסבתא קראה בעיתון “הספר הראשון שלך יצא!” אלה התלהבה: ״אמא, אפשר שגם אני אכתוב ספר?”
בטח, אהבה שלי. תכתבי אמת, תזכרי אותך אוהבים תמיד, הכי פשוט שאפשר.
ושם, ליד החלון, הרגשתי הנה, זה הבית, האהבה שלא תלויה בתנאים. הנה, נרפא הסדק.
הבטתי לשמיים המלאים בכוכבים, הודיתי בלב על סבתא, על אמא, על נעם, על אלה, על הדרך גם אם כאבה, היא עשתה אותי מי שאני. ממש כאן, בבית שלי.
