החיים נמשכים
איפה אתה? באמת נראה לך שזה רגע טוב לנטוש אותי?!
מוריה עמדה מול החלון, בוהה החוצה כשגשם תל אביבי מטפטף עצלני על השמשה, יוצר מסלולים מפותלים שמזכירים עבודת אמנות של פעוט עם אגו. ביד הייתה לה כוס תה ירוק שכבר מזמן הפכה לפושרת ברמת שתו זה רק אם אתם קיבוצניקים, אבל היא ממש לא שמה לב. הזמן נמתח כמו מסטיק שנשכח בתיק ביום חמסין, כל שנייה נדחקה באיטיות שלא תאמן.
במוחה צלצלו בעקשנות דבריו של ישי מהבוקר: אנחנו צריכים לדבר. המשפט הזה נפל עליה כרוח קרה מהמזגן באוגוסט, עוטף את הלב בתחושה לא מזהירה בכלל. היא ניסתה לשכנע את עצמה שאולי הוא רוצה לדבר על עבודה או איזו חופשה, אבל עמוק בלב כבר ידעה תיכף קורה פה שבר.
כשהדלת נפתחה וישיב נכנס, מוריה קלטה מיד יש פה עסק לא פתור. הוא בקושי הסתכל עליה, כאילו אם יפגוש את המבט שלה כל היקום יתפרק. הוריד את הג׳קט וזרק אותו בנונשלנטיות אופיינית לספסל בכניסה, התיישב והשתתק. הדממה הפכה לכוכבת הסצנה.
אבל זה רחוק מהמקום ממנו הם התחילו. ארבע שנים קודם לכן, ישי היה רץ אליה כל ערב, חיבוק חזק, נשיקה בשיער, וחיוך שואל נו, איך עבר היום?. הם יכלו לשבת במטבח שעות על שיחות חולין שהופכות לפילוסופיה של החיים. טיפחו תוכניות עתיד: חופשות בחו״ל, דיונים דרמטיים על איזה וילון יתאים לסלון ואפילו קבעו ששאם יהיו להם כלב יקראו לו רוי, כי כל לברדור בישראל כנראה נושא את השם הזה בגאווה. ישי היה קם בבוקר ומכין לה תה נענע, והיא מחזירה במאפינס לימון-פסיפלורה שככל הנראה הגורמה הבינלאומי עוד לא טעם. הכל היה פשוט, טבעי.
עכשיו הוא ישב מולה כפוף, נראה זר, זר כמו הנסיך הקטן בפרק שהוא פגש את שוקו מהגן הציבורי. למוריה נשבר הסבלנות.
טוב, מה? הטיחה את הכוס על השולחן, לא עדין בכלל. אל תשב פה בשקט, זה ממש מטריד לדעת שאולי אתה מתכנן לארוז לי פתקים לתוך ארון!
ישי נשף החוצה, כאילו דקה לפני שצריך לגשת לטסט ברכב. עיניו נתקעו מחוץ לחלון, כאילו בדיוק עברה שם הצגת רחוב עוצמתית. לבסוף הפנה את ראשו:
אני לא אוהב אותך יותר.
סליחה מה? גמגמה מוריה, מנסה להילחם ברעד הקול. ישי נעל את המבט שלו על מסגרת תמונה בכניסה התמונה מהחופשה באכזיב, קצת בועלים לחוף, שניהם רגועים, שמחים, מחובקים כאילו אין סגר בעולם.
מצטער. חשבתי על זה הרבה, נלחמתי לעצמי בראש, מחה בגב כף ידו על הפנים, נלחם בעייפות. אבל זה המצב. פשוט נגמר. לא נהנה איתך, לא מרגש, לא מחפש לשמוע מה שלומך הכל התפוגג.
משהו בתוכה התנתק. הנשימה הפכה מקוטעת. היא התיישבה לאט, אצבעותיה מתכווצות.
מתי זה קרה? תהתה, בקול זר כאילו דוברת פתאום בשידור רדיו גלגלצ.
לא ביום מסוים, לגם ישי. לא היה שם מקום לספק הבחור שלם עם עצמו לגמרי. פשוט לא יכול יותר להעמיד פנים.
מוריה לפתה את קצה השולחן לבן מפרקים, הזיכרונות מנווטים בתודעה: ערבים מול האח, הוא מקריא לה ספרים, היא מנסה לסרוג צעיף שהתחיל נהדר ונגמר בגול עצמי. לילות בקולנוע, ריבים על טעמי פופקורן, החזקת ידיים בטיולים ברחבי העיר. הכל חוזר, הכל נמוג. הפעם בצבעי חילזון אפור סגרירי שכזה.
ולמה לא סיפרת לפני?! היא מלמלה, נודדת באצבעותיה על מפה שנראתה לפתע משמעותית ביותר.
לא רציתי לפגוע בך, אבל גם לשקר לא יכולתי.
יש מישהי? שאלה, בכנות אפילו לא ידעה אם היא רוצה לשמוע ״כן״ או ״לא״.
מה, מאיפה הבאת… לא! הוא ממש חטף בראש. פשוט זה אתה, זה אני, זה אנחנו שכבר לא.
מוריה הנהנה. אז, כנראה, זה באמת לא היא אלא הוא. היא קמה, ניגשה לחלון כדי לשדר קצת גאווה לפני שתתחיל לבכות ברוסית.
תודה שאמרת את האמת, לחשה, עדיין לא מסתובבת לפחות זה.
אני מתנצל. באמת.
הכול בסדר, ניסתה להקרין חסינות, מחייכת חיוך צולע. אתה יכול ללכת.
הדלת נסגרה ברעש עץ מובס, והדירה פתאום כל-כך שקטה שאפשר היה לשמוע את העציצים נבולים. מוריה פתחה את הארון הגדול והחלה לקפל את בגדי ישי חולצות שסידרה אחרי כל כביסה, ספרים עם הקדשות מהכרמל, תמונות של חיוכים שהפכו להשאלה. כל אלה הרגישו עתה כמו שייכים לתסריט אחר.
מאוחר יותר, על הספה עם תה חם רק הפעם מהביל וטרי! היא פתאום צחקה. מעין צחוק שנגמר בבכי, עם דמעות שמשולבות בציניות מתוקה; מסוג הצחוקים שמרגישים כמו טיפול אצל פסיכולוג ב-80 ש”ח.
למחרת קמה מחוזקת והחליטה: היום, לא רואה אף פרק נוסף של סדרות דיכי! יוצאת לנשום טבע. הלכה לפארק הירקון, המקום שבו אפשר לרגע לשכוח שמדובר בתל אביב ולעוף על אוויר ירוק טרי. הגשם כבר נגמר והשמש התחלה להציץ. המדרכות נצצו, הברווזים חזרו לסיבוב קבוע סביב האגם, והכול נשטף ברוגע לא ישראלי בכלל.
מוריה הוציאה את הנייד ורצתה לצלם קשת שחצתה את השמים ואז מישהי מוכרת מתקרבת אליה.
מוריה? קראה האישה, עוצרת רגע. אני חגית, אמא של ישי.
נו באמת, זה כל מה שהיה חסר לה כרגע; המילפית הלא רשמית שהיא אף פעם לא הייתה בטוחה אם היא בעניין שלה או פשוט לא טובה בשליחת הודעות וואטסאפ ידידותיות. זכרה כמה נתקלה בקיר קרח כשניסתה בעבר אותנטיות חיוכים מאופקים, תודה יבש, חיוג בחגים בליווי דממה מביכה.
שלום, חגית, ענתה באלגנטיות לחוצה.
אפשר לשבת איתך רגע? חגית הצביעה על ספסל פנוי. שמעתי שאתם כבר לא יחד. ישי סיפר לי אתמול.
שקט כי מה כבר יש לומר.
אני לא חשבתי להתערב, אבל תדעי משהו: אף פעם לא התנגדתי לך כמו שישי חשב, המשיכה חגית, פונה אל מוריה. כל הסיפור הזה שהאמא מתנגדת? זה היה בשבילו. הוא פשוט רצה דמות מחסום, עד שיפתחו לו הדלתות לחו״ל, ואת פשוט יצאת לו טוב לתסריט.
לחו״ל?! עיניה של מוריה התרחבו. אפילו אחרי כל זה, הפתעות לא נגמרות?
כן. ישי תכנן לעבור, אבל העסק שלו רצה להתבסס עוד קצת. הוא חיכה, ואת נשארת, הסבירה חגית ביובש, בלי שמץ אשמה.
הכול התהפך. כל השנים האלה, הבחור תכנן להיעלם והיא חשבה שזה אהבה גדולה ותמים. פתאום כל מיני נסיעות עסקים וחיוכים מחוקים נראו כמו פאזל דיי קל לחשיפת הרמאות.
למה את מספרת לי? שאלה בשקט.
כי את מגיעה לאמת, חגית נגעה לה ביד כמחווה מפתיעה של חום. הייתי צריכה לספר קודם, אבל קיוויתי שהוא יתבגר. טעיתי.
משב רוח חדש עשה סדר בלב. לא עוד להתנצל לשמו, לא עוד לברר תירוצים. היא קמה, נשמה עמוק, חייכה לראשונה בלי מאמץ:
תודה שהיית אמיתית. בסוף זה אפילו הקל עליי.
אז, מה עכשיו? שאלה חגית אחרי רגע.
מוריה הביטה לשמים. קרני שמש מציצות בין העלים. בתוך ההמון אנשים צחקו, המשיכו. וברגע הזה סוף סוף הבינה: גם היא ממשיכה.
לחיות, חייכה, הפעם באמת. פשוט, לחיות.
והם המשיכו לדבר, ולאט לאט כל הקרח של הפגישה נמס. התברר שהשתיים חולקות חיבה דומה לספרים ישראליים ישנים, וקינמון בקפה, ולפעמים אפילו מספרות את אותן בדיחות אבא מביכות. אם לא מכירים אותן, אפשר היה לטעות שחזרו מסדנת העצמה נשית יחד.
כשהגיע הזמן להיפרד, מוריה אפילו חשה חום קל בלב מהשיחה. חגית הידקה את ידה ביד מוריה, לחשה משהו מעודד, ומוריה הלכה הביתה צעידה קלילה מתמיד.
פתאום היא ראתה הכול אחרת ברווזים בחורשה, עמודי תאורה עמוסי שלכת, פרחים בעומק הלב. העיר שרה לה עם אלף אורות, מוזיקה מרצדת בין קירות.
בדירה, שלפה את התמונות והחביאה אחת-אחת. פתחה חלון לרווחה וחמש שניות אחרי, הווילונות כבר עשו פרפורמנס של בלרינה בקליפ עברי. מחברת משימות ישנה ציפתה לה על השולחן, עמודים ריקים עם ראשי פרקים שרק יתחילו להיכתב.
מוריה שאפה אוויר, והתחילה לרשום:
״1. להתחיל קורס ציור צבעי מים, הגיע הזמן!
2. לסוע לירושלים בסופ”ש, להציץ בגלריות.
3. ללמוד להכין קפה מושלם קצף כמו בענן.
4. פגישה עם מאיה. חפירות, צחוקים, שאר הרכילות.
5. לקנות נעליים חדשות. כאלה שמרביצים קפיצה.״
עם כל שורה שנוספה לרשימה, הפרפרים בבטן דגדגו דווקא בזווית הנכונה. לא יותר להתיישר לפי אחרים מוריה סוף סוף הרשתה לעצמה לכוון פנס לבמה שלה.
בערב, הכינה ארוחת ערב קלילה (סלט ובטטות בתנור הקלאסיקה!), שמה פלייליסט עם שירים מהתקופה ההיא, ופלא המוזיקה נשמעת שוב טוב. פתאום באמצע איפה הילד מצאה את עצמה רוקדת בסלון, בפעמונים של שמחה.
פעם היו היא וישי עושים סלואו במטבח היום, היא רוקדת כמו מלכת הדיסקוטק של קריית אונו. התנועה חופשית, בלי חשש לדרוך על רגל של אף אחד, הצחוק משתחרר מהבטן כאילו כל המועקה ברחה לדירה של השכנים.
האור העירוני נדלק בחוץ, כל פנס נותן אישור לשגרה חדשה, חיים שממשיכים אולי אפילו יותר טוב.
********
בוקר אחרי. מוריה מתעוררת דווקא מוקדם. פותחת יומן בטלפון, בודקת מתי יש לה חופש. דמעות? לרחמים עצמיים כבר אין פה מקום יש חיים לטרוף!
בקושי מחפשת תירוצים ומצלצלת למאיה החברה הטובה מהצבא, שתמיד חוללה קסמים של צחוק בצמד.
מאיה, מה שלומך? הקול שלה קליל, כמעט לא מכירה אותו. רוצה לקפוץ לקפה? חייבת להתעדכן על החיים.
בטח, נענית מיד בהתלהבות. איפה?
בארומה ליד הפארק? הנוסטלגיה עושה חשק לקשקש על שם שוקו.
יאללה, שעה גג אני שם!
בעת שהתארגנה, חשבה כמה שונה ההרגשה. ארבע שנים חיה לפי הקצב של ישי: סדר יום שלו, האנרגיה שלו, הרצונות שלו. שכחה בכלל איך זה להחליט לפי הלב של עצמה.
ועכשיו? יש תחושת חופש מסירות של כובד. אפשר סוף סוף לנשום.
בבית הקפה, שוב חיבוק, שוב הצחוק מתפשט חופשי. מגישות קפה, עוגות, אווירה של סיפורים מהעבר.
את נראית שונה, מאיה מתפעלת.
אני גם מרגישה אחרת, הודתה מוריה, לא מתייחסת למבטי הקביעות. ישי הודיע שהוא כבר לא אוהב אותי. ואז הסתבר שהוא תכנן לחתוך לחו״ל ועד עכשיו שיקר.
וואה, איזה קלאסה, מאיה מגיבה, לא מאבדת חוש הומור.
אבל תודה לאל, חייכה מוריה. עכשיו סוף סוף משוחררת. שנים הייתי מישהי בשבילו בישולים, סרטים, צחוקים לא מצחיקים. מעכשיו אני שותה מה שבא לי, הולכת לאן שבא לי, פוגשת אותך בלי לבדוק אם זה מפריע לו.
טוב לשמוע, מאיה פונה אליה בכנות מתוקה. הגיע הזמן!
הן דיברו בלי הפסקה. על תוכניות קטנות, שאיפות ישנות, ורשימת חלומות שהתפספסו בין מטלות יומיום. מאיה סיפרה על עבודה חדשה, חלומות על טיול בגליל ואפילו בדיחות על מועצת העיר.
לבסוף התחבקו, סוג של ברכת ברוכה השבה לחיים.
טוב לראות את המוריה האמיתית חוזרת, לחשה מאיה.
גם לי, תכלס אפילו לא ידעתי כמה התגעגעתי לעצמי.
בדרך חזור, האוויר היה קליל. ניחוחות של סתיו בתל אביב; ריח לחות ואפשרויות חדשות צף באוויר. העיר מתמלאת אורות קטנים, כל חלון הוא קריאה להמשך.
בדירה, שקט. בלי טלוויזיה אלא אסתטיקה ביתית: קערת תפוחים אדומים, מפה צבעונית שקנתה פעם ביפו (מדי חגיגית לפי ישי, אגב). היא פרשה אותה על שולחן האוכל, התבשלה עם האור והשלווה.
הביטה החוצה הרבה כוכבים קטנים בין האלומות של העיר. הכול מבטיח שמחר מתחיל עידן חדש, סוף סוף לפי תנאים שלה. היא מוכנה, ומתחילה… עכשיו.
