האושר שבדברים הקטנים
באותו ערב אביבי, התקבצו ב”טעימות”, מסעדה תל אביבית נחשבת עם זגוגיות רחבות ונוף אל איילון, בוגרי החוג לתרבות באוניברסיטת תל אביב. עשר שנים חלפו מאז עמדו נרגשים באולם יגאל אלון, קיבלו את התעודות, רקדו בין חלומות, חששות, ומחשבות. עכשיו, לבם פועם בדיוק כמו אז במתח וציפייה מי השתנה, למי יש קריירה מבטיחה, האם עוד נשאר משהו מהילדות התל אביבית ההיא.
חלקם באו במיוחד מחיפה או מבאר שבע, אחרים לידם בני זוג, בת זוג, יש כאלה שבחרו להגיע לבד אך עם עיניים נוצצות והומור פתוח. באחד החדרים הרחוקים מהרחוב, ליה, חברתה הטובה של תמר, סייעה לה ללבוש שמלת שיפון כחולה כהה, מקפידה לקפל כל תפר במדויק. בד החמיא לפניה של תמר, גלים עדינים ריפרפו בכל תנועה.
“את חייבת להודות, תמר, אני בהלם שאת בכלל באה”, ליה קימטה את גבותיה, בזמן שסגרה את הכפתור האחרון. “לקנות כאן זיכרונות, זה לא בדיוק מה שמחמם אצלך את הלב. שלא לדבר על רון, עם כל הפלרטוטים המעצבנים שלו אז את יודעת שהוא עוד יגיע.”
תמר סידרה בלחש קווצת שיער ערמוני שצנחה לה על הלחי וחייכה, ניצוץ של הרפתקה נדלק בעיניה היא רצתה כל כך לראות את כולם מחדש, להרגיש טעם של סטודנטיות. ורון? על מה כבר לחשוב? עשר שנים עברו הוא בוודאי השתנה בעצמו!
“למה לא באמת?” היא ליטפה את בד השמלה, המגע הרגיע אותה. “זה מעניין לראות מי כולם הפכו להיות. ויונתן שלי דחף אותי ממש בא לו להכיר את החברים שלי מהלימודים.”
ליה גיחכה, התקרבה לארון והוציאה זוג עקבים כחולים, מקושטים פניני זכוכית קטנטנות, והביטה בהם כאילו בודקת אם הם מתאימים לשמלה. מבטה שב לתמר.
“יונתן שלך פשוט בחור של פעם. פנינה אמיתית ממושב גת.”
תמר צחקה בעדינות, נעלה את הנעליים והגב התיישר מאליו, קיבלה קצת גובה, הרבה ביטחון.
“הוא פשוט טוב לב,” היא אמרה, עיניה מלאות הודיה. “הוא באמת אוהב אותי, מהלב. כמו שמעטים יודעים לאהוב.”
“טוב, יאללה בואי. אחרת נפספס את כל הסיפורים השווים.”
הן פסעו לעבר האולם, פוגשות עוד ועוד פנים מתרגשות מהעבר. בפנים, תמר לא יכלה להדחיק את ההתרגשות. שנים שלא פגשה את רוב המחזור. אולי אחד נהפך לבמאי נודע, האחר פתחה גלריה ביפו, מישהי מספסל חשבון הפכה לאימא לארבעה ואולי גם יש בין כולם מישהו שנשאר אותו ליצן מההרצאות, או אותה מופנמת שהשתעבדה למחברת ולספרים.
ברגע הבחינה תמר בחברתה מימי הפקולטה מוריה, שעמדה ליד הבר ליד מראה עתיקה במסגרת עץ, מנפנפת בהתלהבות. שמלתה המוזהבת הבריקה, ןהחיוך ענק לא היה ספק כמה שמחה נפגשה.
“הנה את!” קראה מוריה וחיבקה את תמר עד שלא יכלה לנשום. “את מוכנה? לא תאמיני מה קורה פה, קשה להשתלט על הכול!”
היא מרפה במקצת, אבל לא מרפה מהבעה שמא תיעלם לרגע. ואז, בניד ראש מסתורי, היא לוחשת לעבר הכניסה:
“תסתכלי מי הגיע”
תמר הסתובבה וראתה את רון. הוא נכנס כאילו הקיר הראשי שייך לו, חליפת יוקרה שחורה גזורה למופת, השעון מאיר על פרק ידו, מסוג השעונים שאפשר לקנות רק בדיזנגוף סנטר במבצע של עשרת אלפים שקל. לידו, יעל הצמודה גבוהה, בלונדינית, עם שמלה של מעצבת ישראלית צעירה הבד נח על גווה ומנצנץ מכל זווית.
רון פוזל רגע לאולם, וכשמבטו פוגש את עיניה של תמר, הכול עוצר. חיוך קל חולף בפיו לפני שהוא פוסע אליהן בנינוחות קרה.
“תמר,” קולו רגוע, כמעט שגרתי, מבטו סמוי מהתרגשויות האולם שבליבו. “נעים לראות אותך שוב.”
“רון,” חייכה, וכאילו הייתה ביניהם ילדות שלא נגמרת, חשה ניצוץ חמקמק של קימוץ-לב מעורב בסקרנות ודריכות. “גם אני שמחה, מה שלומך?”
הוא חייך בזלזול קל, מייצב את דש החליפה ועליו מונוגרמה כסופה זעירה.
“הכול מצוין. מנהל שותף חברה, יעל דוגמנית, דירה בשדרות רוטשילד בגדול, הכל מסודר.”
יעל מהנהנת קצת, חיוך דק על שפתיה, מבטה משדר קרירות. תמר חשה את ההסתכלות, הלועגת כמעט, של אדם שראה קצת יותר מידי.
“שמח בשבילך,” הפטירה בכנות, מסרבת להיגרר לקרב מבטים. “מרגש לדעת שאתה במקום שטוב לך.”
רון צמצם עיניו בניסיון לקלוט מה בעומק החיוך שלה.
“ומה איתך? עוד בבית הספר למוזיקה הקטן ההוא?”
“כן,” פניה התרחבו בחום. “אני מלמדת, אוהבת מאוד. הילדים נהדרים, המורה למוזיקה הכי טוב שיש, ובדיוק סיימנו הפקה של ‘מפצח האגוזים’ חודשים חזרות, מדידות, שירה ברגע שהם עולים לבמה כל העמל שווה הכול.”
תמר דיברה בתשוקה כה כנה שרון שתק לרגע, לא מצא מה לומר.
“ויונתן שלך ככה קוראים לו, נכון?” קמל מבטו. “הוא עדיין מאמן?”
“כן. מאמן באגודת הספורט, קבוצות ילדים. הם מאוהבים בו לגמרי, מדביקים כל תנועה, והוא איתם באורך רוח, אף פעם לא מרים קול.”
מהקול שלה בקעה גאווה חמה, רון רכן קלות קדימה, מופתע מהפשטות והשביעות-רצון.
“נו, ובכל זאת, לחיות ממשכורת של מורה ומאמן זה לא קל”
משהו נסגר בליבה לא פגיעה, יותר זיכרון של אותו מבחן נסתר. אבל החיוך שלה נותר כבעבר מחמם, מסביר פנים, כדי לא לתת לו את ההנאה שבתגובה.
“אתה יודע, רון, אנחנו פשוט מאושרים. יונתן הכי טוב לב שפגשתי, הוא שותף מלא בכל עייפות הוא קם להכין לי קפה, בשבתות הופך בשבילי חביתה, וגם כשאני קצת חולה מכין תה, שולט על השמיכות, נשאר לידי.”
רון שתק. הוא ציפה למשהו אחר, להודאה, לסדק קטן, אבל לא הייתה שום חרטה. רק אמת שלווה.
“כלומר, אין שום רגע שאת מתחרטת? שלא רצית אולי משהו אחר?”
תמר הביטה בעיניו, משדרת לפשטות.
“לא, מעולם לא,” השיבה בביטחון מלא.
היא לא סיפרה שיונתן מחכה לה בכל ערב בתחנה ליד הבית, שאליהם, לדירה הצנועה ברחוב בן יהודה, היא חוזרת לצלילים של צחוק ובדיחות, ושגם בימים הפשוטים ביותר הם מוצאים סיבה ללטף יד. האהבה שלהם לא בהצהרות, לא במתנות מופרכות, אלא בריטואלים הקטנים, הנחבאים: שטיפת כלים יחד, טיול שבת, ספר קריאה ישן.
רון רצה לומר משהו. להשיט שאלה שתחזיר לו את השליטה. אבל ברגע הזה יונתן הגיע. פשוט במשקפיים, ג’ינס וחולצה מהודקת. עיניו חמות, חיוך ענק כזה שלא צריך להכביר במילים.
“שוב שלום,” אמר, לופת את תמר במותניה, “אפשר לגנוב אותה לכמה רגעים?”
רון אסף את ידיו לקצה החליפה ולחץ קלות. קנאה? מפח נפש? משהו בתוכה עמם. “בטח,” הוא לחש בגאוות גוף נעלבת.
יונתן הוביל את תמר לשולחן אחר, והיא חשה איך הנחת חוזרת. הוא קלט בלי מילים מתי דורשים אוויר, להתרחק מהומה ישנה. כשהגיעו, יונתן לקח את ידה, ללחיצה חמה: ‘אני כאן, אפשר לנשום.’
ורון, שעמד מנגד התבונן, בולע את הרגע. ראה אותה פורצת בצחוק, את האור המיוחד שבעיניה. עשר שנים חווה שוב ושוב את המשחק הזה שירגיש שאם רק יתאמן וישתדל, תמר תאהב אותו. קנה לה זר סחלבים, הודעות פיוטיות, בחר קפה לא שגרתי. והיא רק חייכה ואמרה: “הלב שלי שייך למישהו אחר.”
ומפה, עכשיו, מול כל הצלילים רון עמד מהצד, בחליפה של עשרים אלף שקל, לצד אשתו היפה. היו לו הכול: כסף, מעמד, הכל. ובתוך זה ריק אחד גדול. כמו קופסה יפה בלי דבר בתוכה.
“מיכל, את באה?” שאלה אשתו, מניחה יד משופעת טבעות קרות על זרועו.
“כן, כן,” רון השיב, אבל קולו ריק. בחלון הרואה את השתקפות פניו עיניים יפות, חיוך מושלם, אבל הריק שגלוי מבפנים צף החוצה.
*********************
כל המסעדה התרוננה מעולמות של זיכרון מי בארוחת בוקר אולמות לימוד, מי סיפר על קמפינג בכנרת, על מופע סטודנטים שצולם בערוץ המקומי. אחרים הראו תמונות מהילדים בטלפונים, סיפרו על כנס באירופה, על סטארטאפ חדש שפותח.
רון עמד והשתדל להתמזג בשיחה, אם כי שוב ושוב חזר בעיניו אחר תמר. במיוחד בזמן שצפה בתמונה הגדולה בשקט, בסבלנות איך היא רוקדת עם יונתן, איך הם לוחשים סודות, איך היא מחייכת את החיוך הזה שממיס.
“למה לא אני?” מלמל בדרכו הביתה. “יכולתי לדעת לה כל מה שיש למה לא אני?”
ובשעה שידיו נגעו בבד המושלם של החליפה שעלה כמו משכורת של חצי שנה פתאום הכול נראה לו ריק לגמרי.
כשנגמר הערב ונפרדו כולם, ראה רון את יונתן מייפה את הצעיף על צווארה של תמר, יד קלה ומגנה, ותמר מניחה לְרַוֵּחַ ראש על כתפו. כשצחקה, הכול נדמה רגוע ושלם בעולם שסובב אותם. הוא הרגיש את ההחמצה חודרת לעצמותיו.
ולבסוף, במראה של דלת הכניסה, ראה רון את עצמו: חזק, מושלם, אך מלא חלל ריק שאין לו מרפא.
*********************
תמר ויונתן הלכו בצעדי ערב נינוחים בין הכרמים ברחוב אלנבי, אורות מלאכותיים מהפנסים מלטפים אותם, מאירים אבני המדרכה זהובות. רוח קלה שיחקה בשיערותיה של תמר, והיא הודתה ברגע הזה על הבית הזה. כל הלחץ של הערב נמס לתוך ההליכה פשוטה, אל תוך הלב.
“הכול בסדר?” יונתן לחץ על ידה ברכות.
“הכול מעולה,” ענתה, מביטה אליו, עיניה נוצצות מהשתקפות האור.
“הוא לא עוזב, רון הזה,” אמר בלחש. “ניסה בכל דרך להזכיר לך דרכו.”
“שיתן לו,” תמר חייכה, בלי שמץ של כעס. “הבעיה היא שלו לא שלי. מזמן בחרתי אמת פשוטה רגעי אושר בבית, בין הדלתות, ולא איזה תדמית או ציוץ.”
יונתן עמד בבת אחת, סבב אותה אליו, עבר בעדינות על לחיה. מגעו שאב ממנה את כל איהוודאות, השכיח כל צפיפות.
“אוהב אותך,” לחש, “לא אכפת לי מכלום חוץ ממך. מאיתנו.”
היא נצמדה אליו, נושמת אותו. והשקט שוב חזר: היא והוא, האחד לשני זה כל הסיפור.
*********************
רון חזר הביתה, הדירה ברחוב אחד העם אפלולית ושקטה. אשתו כבר ישנה, נשימות סדירות ומסודרות, מכוסה בבד קר משי יקר. הוא לא העיר אותה. הלך לסלון, הדליק מנורה קטנה, מזג וויסקי לכוס העתיקה שלו אבל לא שתה.
על השולחן, במסגרת פשוטה, תמונה ישנה של בוגרי החוג: תמר במרכז, צוחקת במלואה, והוא, לצידה, מבט מושך שמעולם לא קיבל תשובה.
“שוב לא בחרת בי,” לחש לתוך העורף שלו עצמו, ביודעו שאף הצלחה, אף סמל, לא יכולים למלא את החסרון של האושר הקטן, הפשוט, שאינו בא לידי ביטוי באף תמורה או תשלום אלא במה שאי אפשר להראות ברשת החברתית, או כביכול לרשום בקורות חיים.
הוא הניח את התמונה בחזרה, הביט החוצה אל הרחוב התל אביבי המואר, עיניו עייפות, רוחו כבדה, יודע שהוא עצמו כבר לעולם לא יוכל להיות מלא כמו החיוך הפשוט של תמר.
ולבסוף, הפעם סוף-סוף הבין באמת: האושר הוא שרשרת של רגעים קטנים, של קפה בבוקר, ודלת שנפתחת כל יום מחדש בבית.
