יום חמישי, 09.05
אני ממהר בחזרה הביתה, וכל הדרך הראש שלי מתמלא בזיכרון של אותו בוקר מרגש, כשנועה אשתי בישרה לי שהיא בהריון. שלוש שנים של ציפייה, תקווה ותפילה, ופתאום נס. רציתי להפתיע אותה ולהראות לה עד כמה זה משמעותי עבורי, אז הכנתי ארוחת ערב מפנקת מלאה בפירות טריים, צבעוניים ובריאים, מקווה שתשמח כשתראה את השולחן הערוך.
לאורך הדרך עצרתי בחנות תכשיטים בדרום תל אביב, ובחרתי עבורה זוג עגילים עדינים מתוך מחשבה שיהיה לה נעים לקבל אותם, אולי יעלה בהם חיוך קטן על פניה. כשהגעתי הביתה, הרגשתי שמשהו לא כשורה. נועה הייתה חיוורת ושקטה מהרגיל, כמעט שלא דיברה ורצתה להיכנס ישר למיטה. ניסיתי להציע לה להזמין רופא או לבדוק אם צריך לגשת למיון איכילוב, אבל היא הבטיחה שהכול בסדר ורק ביקשה ממני לתת לה כמה רגעים לעצמה.
בערב ניסיתי שוב לשוחח, אך השיחה נותרה שטחית והשקט בינה לביני הורגש מאוד. האוכל שעמלתי עליו נשאר על השולחן, אף אחד לא נגע בו. הזמן חלף, וההמתנה הארוכה הסתיימה כשסימני הלידה הופיעו סוף סוף. בבית החולים אמרה לנו האחות בטון קורן: “מזל טוב, יש לכם בן!” חשבתי שגמרנו עם הדאגות, אבל בתוך שעה הכול התהפך.
כשהלכתי אחרי המיילדת למרפאה של הרופא, קיבלתי חדשות ששברו אותי. הוא אמר שהמצב של הילד טוב בסך הכול, אבל יש לו מגבלה ברגליים שעלולה להקשות עליו ללכת בעתיד. מה שאירוני באמת היה לגלות שנועה כבר קיבלה החלטה היא רצתה למסור את הילד לאימוץ. ניסיתי לשכנע אותה שיחד נוכל להתמודד, התחננתי לפניה ואל אמא שלה, אבל לא היה עם מי לדבר. לא נותרה לי ברירה. הסכמתי להיות אבא במשרה מלאה ולגדל את הילד לבד.
אספתי את החפצים של נועה מהדירה שלנו בגבעתיים, דאגתי לאבטח את הבית, רכשתי מיטת תינוק ועגלת תינוק בחנות ברחוב ביאליק, והתחלתי לחפש ידע על האבחנה שקיבלנו. רציתי להבין מה מחכה לנו ואיך אפשר לעזור לבן שלי, שבחרתי לקרוא לו מתן.
במהלך החיפושים נודע לי שבתוך הקהילה שלנו יש אישה עם ניסיון אישי בטיפול בילדים כמוהו. דמיינתי לעצמי סבתא קשישה, אבל מה שציפה לי בדירתה ברמת גן היה אחר לגמרי צעירה חייכנית בשם דלית. היא הקשיבה לסיפור שלי, והסכימה לעזור לי ולמתן, בתנאי שנעבור לגור אצלה כדי שיוכל לקבל טיפול מקיף.
חצי שנה חלפה, ומלאכת הקידום השתלמה מתן כבר זחל ברחבי הבית, וליבי נפתח ברוך בלתי צפוי. נקשרתי לדלית והקשר הפך במהרה לאהבה. חשבתי שאולי עוד מוקדם, אבל לא רציתי לעזוב. חלקתי איתה בגלוי את רגשותיי והיא השיבה בחום. החלטנו להתחתן. עכשיו מתן קיבל אמא שאוהבת אותו בכל ליבה, ואני זכיתי לאישה שמבינה אותי באמת.
שנתיים לאחר מכן מצאנו את עצמנו שוב בבית החולים בילינסון, הפעם חוגגים את הולדת בתנו המשותפת. באותו מסדרון, דרכנו הצטלבו במפתיע עם נועה. עיני נועה נתקלו במתן הילד שרץ במסדרון ושיחק עם אחותו וראיתי בהבעתה גאווה נרגשת, שמורה רק לאמא שמזהה את בנה בכל מקום.
