בעלי איחר להלוויה של אבא שלי. אותו הבוקר הוא התקשר רבע שעה לפני הטקס, ואמר תוך נשימה קצרה שהוא תקוע בפקק בכבישים של תל אביב, שזה “יום נורא”, שהוא “כבר בדרך”.
עמדתי אז מול בית הכנסת, במעיל שחור, עם ידיים קרות שמחזיקות תיק קטן. הנהנתי, למרות שידעתי שהוא לא באמת רואה אותי.
האנשים נכנסו באיטיות פנימה. מישהי מסרה לי ממחטה, מישהו נגע בכתפי. כולם הגיעו, רק הוא נעדר.
הארון כבר היה ליד הבימה. הבטתי עליו, מנסה לא לחשוב איך אבא כל הזמן שאל אם בעלי יגיע בזמן, אם “שוב משהו יעכב אותו”. הבטחתי שדווקא הפעם הוא לא יאחר. שהוא יכול לאחר לעבודה, לארוחות, לימי הולדת, אבל לא לאירוע כזה.
הטקס התחיל בלעדיו. הטלפון שבכיס רטט פעם אחת, ואז שוב. לא עניתי.
אחרי שכולם פנו ליציאה, מישהי צילמה תמונה. רגילה לגמרי חבורה של אנשים, פרחים, שמיים אפרוריים. בערב ראיתי אותה ברשת. ובמקרה, ממש לצד זה, מצאתי תמונה אחרת. שצולמה באותו היום. באותה שעה. במקום רחוק מאוד מהחלקה בבית העלמין.
עמדתי רגע מול מסך הטלפון, עד שהבנתי מה אני רואה. התמונה הייתה בהירה, מלאה צחוק, בלונים צבעוניים ושולחן עמוס באוכל. מישהי סימנה את המקום, צירפה שעה, כמה לבבות. הכל נראה קליל, שמח, זר ליום שעברתי.
ברקע, קצת בצד, ראיתי את פניו. מחייכות, משוחררות, כמו שלא ראיתי שנים. הוא עומד לידה. אישה, שלמרות שלא הכרתי את שמה, הרגשתי מיד שהיא לא “עמיתה מעבודה” או “מכירה מקרוב”. ידה נחה על כתפו, כאילו היא שייכת לשם.
השעה בתמונה הייתה בדיוק אותה שעה שבה עמדתי מחוץ לבית הכנסת, והקשבתי לו מסביר לי בטלפון שהוא “כבר מגיע”, שהוא “עוד רגע פונה ימינה”, שזה “שאלת דקות”.
אני לא זוכרת איך חזרתי הביתה. רק את הדממה בדירה, תמונה של אבא על השידה ואת השאלה הזו, שחזרה כמו הד מתוך שינה: איך אפשר לטעות כל כך בחישוב הזמן.
כשנעם, בעלי, סופסוף הופיע, הכל כבר נגמר. הלוויה, הארוחה, ההלם הראשוני. נכנס בשקט, כאילו קיווה שלא אשים לב. לבש חולצה שלא ראיתי לפני כן. ריח unfamiliar של בושם ואלכוהול נידף ממנו.
“סליחה”, הוא התחיל עוד בכניסה. “באמת לא רציתי”
לא נתתי לו לסיים. הנחתי את הטלפון על שולחן המזנון ודחפתי אותו אליו. הוא הביט. קודם בלי להבין, ואז בקשב עמוק יותר. החיוך נעלם.
“זה לא כמו שאת חושבת”, אמר, מהר מדי. “רק יום הולדת של ידידים. עצרתי לרגע, רציתי להספיק…”
“לא הספקת”, קטעתי אותו. “להלוויה של אבא שלי.”
התיישב בכבדות על הכיסא, סילק שיער מפניו כמו שהוא עושה כשהוא עצבני. דיבר על תכנון לקוי, על פקקים שלא צפה, חשב שיש זמן. אמר שלא רצה לפגוע בי. לא היום, לא אף פעם.
הקשבתי לו, אבל כל מילה נשמעה לי זרה. כמו סיפור שנמסר על מישהו אחר. בראשי ראיתי את אבא מהדק עניבה, אומר לי לא לדאוג, כי “אפשר לסדר הכל”. באותו היום התברר שלא הכל אפשרי.
“צא”, אמרתי לבסוף.
“איך צא?” הביט בי המום. “אנחנו יכולים לדבר.”
“דיברנו”, עניתי בשקט. “עכשיו תצא.”
אסף בחופזה כמה דברים לתיק, מטען, חולצה. עמד בפתח, חיכה שאעצור אותו. לא עשיתי זאת. בימים הבאים התקשר. שלח הודעות. התנצל, הסביר, הבטיח, נשבע שזה היה טעות, שלא יאכזב יותר, שהוא הבין.
נפגשנו עוד פעם אחת. ישב מול התה, תשוש כאילו הזדקן בשבוע. אמר שרוצה לחזור. שיתקן הכל. שאוהב אותי. הסתכלתי עליו והרגשתי רק דבר אחד: עייפות. לא כעס. לא שנאה. עייפות עמוקה מהאדם שבחר להיות עם מישהי אחרת ביום בו אני שרויה באבל.
