האושר נמצא בפרטים הקטנים
כל זה קרה, או אולי לא קרה, בלילה תל-אביבי רטוב מכתמי פנסי רחוב ומצולות המחשבות. באולם המסעדה “הבימה”, קצת כמו ספינת פאר ששטה בתוך עננים בלתי נראים, התקבצו בוגרי חוג לתיאטרון מהאוניברסיטה. עשר שנים חלפו מאז אחזו בתעודות מתרגשים, מתלבטים, בולעים את הרוק מול העתיד. עכשיו הם נפגשים שוב מצחקקים, מהססים, מפנים עיניים זו לזו ובודקים אם העולם שינה את צורת פניהם.
מן החלון במטבח הגבול בין מציאות לחלום אריאלה, חברתה הטובה של נעמה, עזרה לה לסגור כפתור בשמלת תכלת דקה. הבד רטט על גופה במגע הרוח שחלפה מהחלון, ושוב נראו הצללים על הקיר זזים בזמן לא אחיד.
“תגידי, נעמה, את בטוחה שאת רוצה ללכת?” שאלה אריאלה, גוללת בידה נעל עקב עם פנינים. “עם כל הסיפורים שהיו שם… והוא בטח יגיע, עוז ההוא, עם החיזורים הלא נגמרים…”
נעמה חייכה. מתחת לתלתלים החומים שלה, עיניה האירו ציפייה. זיכרונות שנים עטפו אותה ימי סטודיו, שיחות בין ההצגות, הלילות הארוכים עד הבוקר. ועוז? זה היה כל-כך רחוק, אולי כבר מוכתם בריח של מגירת מחשבות ישנות. היא העבירה יד על השמלה, ונדמה היה שבד השיפון מרגיע אותה באופן שלעולם לא אפשר להסביר במילים.
“למה לא? זה נחמד לראות את כולם בריחוק כל-כך קרוב”, לחשה. “ואורי בכלל דרש שנלך הוא רוצה לראות מי החברים שלי מהלימודים”.
אריאלה חייכה והנידה בראשה. היא שלפה מהקופסה את הנעליים, נופפה בהם כמו שרביט קסמים. “אורי שלך פלא. זהב”.
נעמה לבשה את הנעליים. פתאום הייתה גבוהה מהעולם, אישה הרפתקה.
“וטוב לי,” הוסיפה. “הוא טוב אלי באמת טוב”.
“יאללה, בואי, שנאחר ותפספסי את כל הסיפורים השווים.”
הן יצאו למסדרון. פרצופים צפים במרחב כמו פנסי נייר, וגופה של נעמה הצטמרר בעליזות סוריאליסטית האם זו היא או היא הגירסה שלה בחלום שהולכת עכשיו למסיבת בוגרים בתל אביב?
ליד מראה ענקית במסגרת עץ זית עמוק, עמדה הדס שמלתה בצבעים של גלים יום-נתניה, עיניה קרנו אושר כמו ילדה בל”ג בעומר. היא חיבקה את נעמה כאילו לא ראתה אותה שנים רבות, שנים שאולי עברו רק בדמיון.
“היי, סוף-סוף הגעת!” קראה הדס, פורעת את רעמת השיער ומנופפת כאילו מזמינה אותה לחלום לצלול פנימה. “ראו, כל העולם פה. זה כמו יריד בלי מוצא”.
המוזיקה החלה, חצי פאנק חצי מנגינת חסידים מטושטשת, והזמן במקביל זלג וקפא. בדלת הופיע עוז כמו סמל תל-אביבי של הצלחה: חליפה אפורה מחויטת, שפתיים מהודקות, מבט עמוק כמו הסנטר של שינקין בלילה. לצדו אישה גבוהה, שמלתה נוצצת כאילו תפרו אותה מכוכבי שבתאי, והילוכה מדודה בין העננים.
הזמן התעוות, הדהד חצי שנייה, וחיוך קל הופיע אצל עוז, לפני שצעד לעבר נעמה.
“נעמה”, אמר, קולו עדין כאילו קסם, ובכל זאת מתוח, כמו מיתר גיטרה שנמתח מדי.
“עוז”. נעמה חייכה חיוך אמיתי, ובפנים נגהו תחושה דקה של סקרנות מהולה בחשש נעים. “איך אתה, באמת?”
הוא יישר את הז’קט, בראש מונח בקלות, סימנים של “תסתכלו זה אמיתי”. נצנוץ בשם רקום שהציץ בקצה השרוול. “הכול טוב. מנהל בחברה, גר במגדל ברחוב איינשטיין, האישה דוגמנית… חיים שלא חלמתי אפילו במערכונים של חבורת תיאטרון”.
זוגתו רק הביטה מבט שבע, צפה, כאילו שוכבת בסירת זכוכית על פני מנורת שמן.
“יופי”, ענתה נעמה. “באמת שמחה בשבילך”.
עוז ניסה לחדור את השלווה שבה, כמו ילד שמחפש בתיבה קסומה אוצר שלא קיים.
“ואת עדיין במרכז למוזיקה?” קולו כמו קצה מהוסס בין לעג לסקרנות.
“כן”. נעמה האירה לשנייה. “אני מאוהבת בזה. ילדים, הצגות לא מזמן ביימנו את ‘מפצח האגוזים’, חזרות אינסופיות, התרגשות ושיתוף פעולה. כל ערב, כשאני רואה אותם על הבמה… זה שווה הכול”.
אפילו עוז, שנדמה היה שכבר ראה דברים גדולים, קפא בתימהון מול ההתלהבות שלה.
“אורי שלך עדיין מדריך בג’ודו?” עוז שיחק בשם בפיו כאילו טעם פרי חמוץ.
“כן, וגם הוא מאושר”, ענתה נעמה בשקט. “כל הילדים שם מעריצים אותו כמו גיבור על. כשהם מתבלבלים, הוא רק מחייך, מראה סבלנות, וממשיך ללמד”.
הביטחון בקולה מילא את החלל. נעמה לא הוסיפה מילה מיותרת. רק נתנה לגל אושר שקט להתפשט בחדר ולהאיר את הפינות החשוכות.
“נו, טוב… אני מניח שלא פשוט ככה עם… השכר”.
דגדוג ישן עלה בה, אבל נעמה חייכה חיוך שעוטף, לא מתריס.
“אנחנו מאושרים”, אמרה. “ובינינו, אורי האדם הכי טוב שפגשתי. כל שישי הוא קונה לי שושנים, מכין לי שקשוקה, ואם אני חולה, הוא לא עוזב את המיטה עד שאני נרדמת”.
עוז נעשה קטן לרגע, קולו עובר לקרקעית: “לא חשבת שאולי יכלת לבחור… מישהו אחר?”
היא פגשה את מבטו, מנדה בראש בשלמות מופלאה. “לא. לא הצטערתי לרגע”.
באותו רגע הופיע אורי פשוט, בג’ינס וחולצה פתוחה בצווארון, עם העיניים האלה שמלאות בית חם. “סליחה”, אמר וחייך. “אפשר רגע את אשתי?”
עוז הידק אגרוף. ונעמה נלקחה בקלות, אל שולחן צד ליד חלון, ששם הרחוב הוא רק כתם מטושטש בעולם שמתעתע בממשות שלו. אורי ליטף את כף ידה, ומילותיו נשטפו בתנועות האור.
עוז נשאר נטוע, שניים אחזוהו תקווה שהחמיץ וזיכרון שרוקד בקצה שפתיו. עיניו עקבו אחרי נעמה, שצחקה עם אורי, זו צחוק מלא, חופשי, של מי שלא עסוק כלל בנראות אלא רק בחוויה שביחד.
המראה הזה חורר את עוז. הפלשבקים: המסרונים, הפרחים שהזמין מהחנות הכי מפוארת בצפון תל אביב, ההזמנות לבתי קפה שהשמיעו ג’אז במרפסת. נעמה תמיד הודתה, אבל גם חייכה ואמרה: “סליחה, עוז. לא אני”. והוא היה בטוח יום אחד תתבגר, תראה מה פיספסה.
אבל היא לא הצטערה. והנה, הוא עומד עם חליפה יקרה, אשתו יפהפיה, צמוד למעמד וכל הטייטלים. ובכל זאת הוא ריק. ריק כמו אולם קונצרטים אחרי ההדרן האחרון.
*********************
בלילה, המסיבה גאתה ורקדה. אנשים העלו זיכרונות מהלילות בלי שינה, שיתפו בתמונות של הילדים באינסטגרם, סיפרו על חופשות באילת. רק עוז נשאר שקט משתדל לחייך, להישאב לשיחות, אבל עיניו חוזרות שוב ושוב לנעמה. הוא ראה את אורי לוחש לה באוזן, היא עונה בצחוק נעים, עיניה נוצצות כמו טיפות גשם בזריחה. הוא תהה שוב למה לא הצליח להיות האחד בשבילה?
לקראת סוף הערב, כשהשאר כבר חולמים על הבוקר, אורי עטף את נעמה בצעיף. היא נשענה עליו, טבעית כל-כך, כאילו זה קורה בכל בוקר מחדש. עוז עדיין הביט מבעד לזכוכית פניו מסודרות, השיער בוהק, אבל העיניים כהות, חלולות מריח נובמבר.
*********************
בחוץ, בעיר מודפסות סכמות אור. נעמה ואורי חוצים את הרחוב פסי לילה בסגול-צהוב, הצללים שלהם ארוכים כמו געגועים. נעמה מצמידה ראש לכתף של אורי, מרגישה את הדופק של ידו בידה.
“הכול בסדר?” ידו מחבקת אותה.
“מעולה”, היא לוחשת, משתקפת באור החשמל. “באמת טוב לי”.
פניו שקטות כשהוא שואל על עוז. היא רק משיבה בשקט: “הוא לא השלים עם זה שטוב לי. גם אם העולם היה עושה סלטות אני עדיפה אותך, את הקפה ביחד, את השקט של שבת”.
אורי עוצר ומלטף את פניה, מבטו עוטף אותה כמו סוודר ישן שמרגיש בדיוק נכון. “אני אוהב אותך”, הוא אומר, כל מילה יוצאת מהלב כמו מטבע לשקל ששקע עמוק בארנק קטן. “רק את חשובה לי”.
העיר נעלמת. נותרו רק שניהם, משתכשכים ברכבת לילה שלא תעצור לעולם.
*********************
עוז הגיע הביתה המגדל נראה כמו תפאורה בתאטרון רפאים. בפינה תמונה ישנה הוא ונעמה בין עורבים ותמונות סיום תואר. היא צוחקת, והוא, בחליפה דהויה, בולע את הלשון. הוא נוגע בתמונה, מחפש משהו שנעלם.
“למה?”, לוחש לפריימה באור חלש. התשובה אינה מגיעה, רק נצנוץ קל באור הניאון. הוא קם, נוגע שוב ושוב והלילה התל-אביבי מושך אותו לישון, ריח של אדמה ובדידות. הכלב שאולי לא היה ולא נברא מדדה ומניח את ראשו עליו. אולי יהיה בסדר מחר.
בחוץ פעמוני חשמל מצלצלים, ועוז עוצם עיניים. בידו הוא לוחש מספר טלפון ישן, אולי של נעמה, אולי של מישהו שהוא כבר לא זוכר. הלילה עירום, והוא שוקע בשינה פרועה.
וכך, בחלום, מוצא שוב שנוגע לאושר כך או כך הוא תמיד בפרטים הקטנים.
