בעלי איחר להלוויה של אבא שלי. באותו יום ראיתי איפה באמת היה.
הוא התקשר רבע שעה לפני הטקס, אמר שנתקע בפקק, שזה “יום נורא”, ש”מיד מגיע”. עמדתי אז מחוץ לבית הכנסת הגדול בתל אביב, עטופה במעיל שחור, ידיים קפואות מהדקות את התיק, והנהנתילמרות שידעתי שאי אפשר לראות אותי.
האנשים נכנסו לאט פנימה. מישהי הגישה לי ממחטה, אחר הניח יד על כתפי. כולם היו שם. רק הואלא.
הארון כבר עמד ליד הבימה. הסתכלתי עליו וניסיתי לא לחשוב על כך שאבא שלי שאל תמיד אם בעלי יגיע בזמן, אם “עוד משהו יקרה”. הבטחתי לו שזה יקרה; שהוא מאחר לעבודה, לארוחות ערב, לימי הולדת, אבל לא למשהו כזה.
הטקס התחיל בלעדיו. הטלפון בכיס רטט פעם, ואז שוב. לא עניתי.
אחרי ההלוויה, צילום רגילקבוצת אנשים, פרחים, שמיים אפורים. בערב ראיתי את התמונה ברשת. ואז, במקרה, ממש ליד, ראיתי תמונה אחרת. מצולמת באותו יום, באותה שעה. במקום שאין לו שום קשר לבית העלמין.
עמדתי כמה רגעים מול מסך הטלפון, עד שהבנתי מה אני רואה. התמונה הייתה מוארת, מלאה צחוק, בלונים צבעוניים ושולחן עם אוכל. מישהי תייגה את המקום, הוסיפה שעה, כמה לבבות בתיאור. הכול היה קליל, שמח, מנוגד למה שעבר עלי באותו יום.
ברקע, קצת מהצד, ראיתי את פניו. מחייכות, רגועותפנים שלא ראיתי הרבה זמן. עומד לידה. אישה שלא הכרתי אז, אבל משהו בי מיד ידע. ידה על כתפו, יותר מדי קרובה כדי להיות “מעבודה” או “חברה של חברים”.
השעה בתמונה הייתה בדיוק כשהייתי בחוץ, נושמת אוויר, מקשיבה לו מסביר בטלפון ש”עוד מעט מגיע”, ש”פונה כבר”, ש”זה עניין של כמה דקות”.
אני לא זוכרת את הדרך הביתה. רק את הדממה בדירה, את תמונתו של אבא על השידה, ואת השאלה שחזרה שוב ושוב: איך אפשר כל כך לטעות בחישוב הזמן.
כשיונתן סוף סוף הגיע, הכול כבר נגמר. ההלוויה, האזכרה, ההלם הראשון. הוא נכנס בשקט, כאילו רצה שלא אראה אותו. חולצה שלא ראיתי מעולם, ריח בשמים זרים ואלכוהול.
סליחה התחיל בדלת. באמת לא רציתי…
לא נתתי לו להשלים. הנחתי את הטלפון על השולחן ודחפתי אליו. הסתכל. בהתחלה בלי להבין, ואז ביתר תשומת לב. החיוך נעלם.
זה לא מה שאת חושבת מיהר לומר. זה רק יום הולדת של חברים. עצרתי לרגע, רציתי להספיק…
לא הספקת חתכתי אותו. להלוויה של אבא שלי.
התיישב בכבדות על הכיסא. העביר יד בשיער, כמו תמיד בלחץ. החל לדבר, הסביר על תכנון גרוע, שלא חשב שיהיו פקקים, שחשב שיש זמן. שלא רצה לפגוע בי, לא היום, לא אף פעם.
הקשבתיאבל כל מילה שלו נשמעה זר. כאילו הוא מספר את הסיפור של מישהו אחר. בראש שלי, שוב ושוב, דמות אבא מתקנת את העניבה לפני היציאה, אומר לי “הכול יהיה בסדר, אפשר לסדר הכול”. התברר שדווקא לא.
תצא אמרתי לבסוף.
מה זאת אומרת? הסתכל עלי בתדהמה. אבל אפשר לדבר.
דיברנו עניתי בשקט. עכשיו תצא.
ארז בחופזה. כמה דברים בתיק, מטען, חולצה. עמד בדלת, חיכה שאעצור אותו. לא עצרתי. בימים שאחר כך התקשר. שלח הודעות. התנצל, הסביר, הבטיח, נשבע שזה היה טעות, שלא יאכזב אותי שוב. אמר שהבין.
נפגשנו פעם נוספת. ישב מולי עייף, כמעט זקן בכמה ימים בלבד. דיבר שרוצה לחזור. שיתקן הכול. שאוהב אותי. הסתכלתי עליו וחשתי רק דבר אחדעייפות. לא כעס. לא שנאה. רק עייפות עמוקה ממישהו שבחר יום הולדת של אחרים במקום האבל הפרטי שלי.
