שברי חברות
רון חזרה הביתה אחרי יום קשה במיוחד. היא פתחה את הדלת וחלצה את הנעליים לאט־לאט, בתנועות כמעט רובוטיות. לא שמדובר בעייפות פיזית, יותר כזו של הנשמה. בכניסה שררה דממה מפתיעה רק טלוויזיה רחוקה מלמלה מהמטבח, כמו איזו סבתא נרגנת. רון עצרה רגע, אוספת כוחות לפני הצעד הבא. המעבר מהמולת היום אל המדמנה הביתית היה קשה היום מהרגיל.
לבסוף דידתה אל המטבח. שם ישב יואב, בעלה, מול קערת מרק מעדני עוף במילוי ניחוחות פטרוזיליה, אוכל בנחת עם עין אחת על המסך שבו כיכבו החדשות. כשנכנסה רון, יואב מיד הרים ראש.
הא, היום חזרת מוקדם. הכל בסדר? שאל בכנות שלא פוגשים בכל יום.
רון צנחה על הכיסא, מחבקת את עצמה כאילו קר לה (שלא תחשבו היה חורף חזק, המזגן עבד יופי). כבר ממבט היה אפשר להבין, משהו חריג קרה פה.
ממש לא, ענתה בשקט, בוהה בנקודה אקראית בקיר. היא… אני רק עכשיו חזרתי מגילי. נראה לי שאנחנו כבר לא חברות.
יואב הניח את הכף. כל הפרצוף שלו התחדד ישר, מוכן להקשיב. לא לחץ, לא הקשה. רק האזנה איכותית, כמו שרק בני זוג באים מאהבה אמיתית יודעים לתת.
מה קרה? שאל, הטיה קלה בראש, דואג באמת.
רון נשפה את כל היום שלה בניסיון אחד וגייסה אומץ.
זה בכלל בגלל בעלה, גדי. תאר לך, הוא בגד בה. ומה גילי עשתה? במקום לכעוס עליו רצה אל הבחורה, קראה לה כל שם אפשרי מהארון, אמרה שהיא ידעה שהוא נשוי, שהיא לא תמימה. קולה רעד, אבל המשיכה: ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שהבעיה אצלו, שלא הבחורה אשמה אבל היא לא הסכימה לשמוע. צעקה שאני לא עומדת לצידה, שאני מגנה על ההיא… הבנת, יואב? עלי!
יואב סובב את הכף כמו יור ועד בית ומיד שאל:
ומה עם הבחורה, היא באמת ידעה שהוא נשוי?
רון פלטה נפנוף יד, כמעט שפכה את הכוס.
חלילה! הוא סיפר לה שהוא גרוש מזמן, לא הראה טבעת, לא כלום. ניסיתי להסביר לגילי שזה אבסורד להאשים אותה על מה שגדי שיקר. שוב רעד בקולה. גילי יצאה עלי: את מגינה עליה כי גם את לא טלית שכולה תכלת!
יואב קימט גבות. זה כבר היה מוגזם אפילו למדד העקיצות הישראלי.
טוב, באמת חסרת תקנה, אמר. ומה היה המשך?
המשך גרוע, מלמלה רון, עם חיוך עקום שבקושי הסתיר את הפגיעה. גילי הלכה לספר לכל החבר’ה המשותפים שאני פתאום מגוננת מדי על הבחורה ההיא. מאיפה זה בא? היא אמרה, “אולי בגלל שגם לרון יש מה להסתיר?”. קלטת? אני, שמסתכנת פה בגלל האמת, בסוף יוצאת הרעה! החבורה מאמינה לה, כל השכונה לוחשת מאחורי הגב.
שתיקה כבדה השתררה. הטלוויזיה המשיכה ללהג את החדשות, אבל בבית השתרר שקט שמרגישים עד העצמות. רון קיפלה שוליים של המפה באובססיה, אולי תרפיה כזאת מקומית לנפגעות רכילות.
הכי כואב לי שרק רציתי לעזור, המשיכה חלש, בוהה בחצר המוצפת אור פנס חיוור מהבניין ממול. ניסיתי לכוון את הכעס למי שבאמת אשם. בסוף היא הציגה אותי כאילו עשיתי לה סיכול ממוקד עכשיו לא נעים לצאת מהבית: כולם מסתכלים, לוחשים, שקטים כשאני מופיעה. זה פוגע, יותר ממה שאפשר להודות.
יואב קם, ניגש אליה, חיבק את הכתפיים. העיקר שאת יודעת שהאמת איתך, אמר בשקט מלא בטחון ישראלי במיטבו.
יודעת, אמרה רון, מסובבת מבט מהחלון. אבל זה לא ממש מרגיע. חברות של שנים, ופתאום שוברים אותך על שטות.
***
בימים הבאים רון הפכה לאורחת קבועה בבית: יוצאת רק כשהמכולת באמת דופקת בדלת. המחשבה להיתקל במישהו מהחבר’ה על המדרכה או בשוק גרמה לה ללחץ, כאילו יצאה מפריים בסדרה דוקומנטרית על בושה ציבורית. ניסתה להעסיק את עצמה בסידור מדפים (ספרי ילדים מול ספרי בישול זה יופי של אתגר), ניקיונות ברמה שאפילו פיקוד העורף עומד מנגד, אפילו בישול מוקפד במרקמים של מאסטר־שף. אבל בין לבין, שוב חשבה על גילי והחברים שהיו איך החיים מתהפכים ברגע, כל קלות־הדעת עכשיו זיכרון רחוק.
היא הרבתה לפנטז על טיסה רחוקה או לפחות קו הרכבת מהמערב לפריפריה, פשוט להיעלם למקום בו אף אחד לא יודע כלום. שקט, אוויר, מרחב פתוח ודיבור מינימלי עם שכנים לא חטטניים.
בוקר אחד יואב הציע: תגידי, אולי נעבור דירה? אפילו סתם לשכונה אחרת בירושלים. נתאוורר.
רון הרימה גבה. הפתיע אותה והדליק משהו קטן בלב: תקווה קטנה, אולי גם אפשרות להציל קצת שקט פנימי.
נראה לך שזה ישפר? שאלה, מהססת.
בטוח, אמר יואב בהחלטיות של מומחה לדיור. פה זה עומס, יותר מדי אנשים מכירים אותך ומאמינים לשטויות. כל מפגש מזכיר לך את זה. ואם נעבור, תקבלי הפוגה, אוויר לנשום, בלי העבר שרודף.
רון הביטה בכוס התה שלה וניסתה לדמיין דירה חדשה, רחובות לא מוכרים, אפס שמועות וזרים נחמדים מהסטנדרט המקומי. פחדה מהלא־נודע, אבל גם פחדה להיתקע עוד דקה בזירה הזאת.
טוב, הסכימה לבסוף. ננסה.
יואב חייך לא חגיגית מדי, שחלילה לא תיחשב לבריחה. נתחיל לחפש, אולי ייצא לנו דירה עם חצר. אוויר נקי, מקום לכלב ולטיולים.
ביקורי מדליות רילוקיישן לא היו פה: כל דירה שנראתה סבבה בתמונה, בשטח התגלתה כחור עם נוף לחניון, והשכונה הסמוכה רעשה כמו תחנה מרכזית בחג שני. התהליך התארך, אבל הם ידעו אין למה למהר, חשוב לבחור נכון.
בתוך כל זה, רון המשיכה לחשוב על גילי: לא נעלמה לגמרי ההרגשה שהחברות לא הייתה מוצקה כמו שהיא קיוותה. לפעמים עיינה באלבומי תמונות ישנים, ונתקלה בתמונה מהים, צחוק מתגלגל, שיער מתנפנף, עיניים נוצצות. היו זמנים פשוטים, חלומות, עתיד גדול. עכשיו זה נשמע כאילו מישהו אחר חווה אותם.
אולי הייתי צריכה לנסות עוד פעם לדבר? דמיינה טלפון לגילי, קפה קטן, שיחה בלי צעקות ודרמות. ואז נזכרה באירוע האחרון: מילים קשות, טונים צורמים, עלבונות. לא, לא הפעם.
כעבור חודש מצאו דירה סימפטית בשכונה שקטה, עם ירוק בחלון, ילדים בחצר, ואפס קשקושי רכילות. הם פרקו ארגזים, סידרו שולחן, יואב צחק שכרגע הם יודעים להזמין מהמרק עד המסור לחשמלאי, כי הכול כתוב על הקרטונים.
כשרון עברה בין החדרים (בסך הכול שניים), עמדה רגע ליד החלון: ילדים שיחקו, אנשים לא נראו חשדניים, לילה בלי טלפונים ובלי מה היא אמרה עלי. תחושת הקלה חריגה שטפה אותה אולי פה תוכל להרכיב את השברים לאט־לאט בלי שיסבירו לה מה נכון.
***
בערב אחד, רגע לפני איזה מקור ראשון מיובש, רון התקשרה לגדי, בעלה של גילי. למה עשתה את זה? אולי מתוך צורך פנימי לסדר צדק, אולי לגמור עניין. נפגשו בבית קפה בשוליים של תל אביב, אף אחד מהמעגל החברתי לא ייתקל בהם במקרה.
מה עניינים, פתח גדי בחשש, כאילו הגיע להסקת מסקנות בוועדת חקירה.
רון נאנחה, עשתה גימות תה קצרות.
שמע, אני יודעת שאתם בהתדרדרות לקראת גירושין. גילי מסדרת “הוכחות” שאתה אשם בכל, רוצה להוציא ממך הכל בטענה שהיא קורבן תמים. אבל יש לה גם שלדים בארון (אתה זוכר את הנסיעה לאילת, נכון…?) הציגה מעטפה דקה.
גדי הביט בה מופתע, התלבט אם לצחוק או לבכות.
מה את מצפה ממני?
רק שיהיה לך סיכוי הוגן, אמרה. שלא הכל יהיה ניצחון ברשת שלה. הנה חומרים, תעזור לעצמך, המגרש ביושר.
הוא לקח את המעטפה, שם בכיס, שתק.
תודה, מלמל. לא הייתי בטוח שתעיזי, אבל מעריך.
כבר לא אכפת לי. נמאס לי מהשקרים. שתהיה תחרות הוגנת, זה הכול.
רון סיימה את התה, קמה לשלום ויצאה מהקפה לתל אביב הלילית. הרוח ליטפה, משהו נח בדעתה: גמרה פרק.
אחרי הפגישה מחקה את המספר של גילי, הסירה אותה מהפייסבוק באחד (עם סוג של שחרור וטיפת עצב), והמשיכה בחיים.
הדירה החדשה הפכה בית בהדרגה. רון מצאה מהר עבודה מרחוק פרויקט נעים וגמיש בלי דרמות, יואב מצא משרד חדש ומעשי, אפילו יותר קרוב לשווארמה טובה.
הם טיילו בשכונה, התערבבו בין השכנים, דיברו במינון נכון של “איפה הבן לומד”, קנו קפה במאפייה וידעו שאת כתובת הריבית רק העירייה שואלת. לאט־לאט הכול הפך להיות ברקע, והתחושה שאפשר לחיות בלי שעתנז חברתי הפכה ביניהם לטבע שני.
***
לילה אחד, רון ראתה הודעה מליזה (זוכרת אותי? הקולגה שלך מהשירות לקוחות) משהו על גילי. ישראל קטנה, כמו תמיד.
“לדעת מה יצא מהסיפור? גילי רצתה להוציא מגדי הכול, שכרה עו״ד בשקל גבוה, בנתה על בית וספה. רק שגדי הגיש לבית הדין התכתבויות שלה עם איזה בחור מחיפה, והיא בסוף יצאה עם רנו יד שנייה ובלי כבוד”.
רון הניחה את הטלפון, תחושה של סגירת מעגל ריחפה. לא מנצחת, וגם לא מפסידה פשוט מי שעשתה מה שצריך.
על מה את חושבת? שאל יואב.
על זה שבסוף, עם כל הניסיונות לצאת גיבורה על חשבוני, האמת עלתה לבסוף. זה מספק, אפילו אם זה לקח זמן…
העיקר שאת בסדר, חייך ולגם מהתה ונלך מחר לאותו פארק החדש עם הברווזים? אולי סוף־סוף תנוח הנפש.
רון חייכה. הכל באמת הסתדר, פשוט כך.
בערב יצאה לטייל. הלילה בתל אביב קליל, אוויר מעט קריר וריח פריחה באוויר. עברה בגינה הקטנה, ראתה אבות לוקחים ילדים, קשישה עם כלב קטן ודיי רגועה. שגרתיות כזו, ישראלית, שמרגיעה אחרי כל סערה.
אני כבר לא חייבת לספור מבטים, לא explaining, לא מתקני שפה ציבורית. אני פשוט אני, עם תקווה חדשה, בלי שברי עבר.
ופתאום זה היה מספיק.
***
חצי שנה חלפה. רון עמדה במרפסת על הבוקר, סיר עמוס בריח קפה של עלית, קצת תפוזים, קצת רמלוד. יואב כבר ער, ולראשונה מזה חודשים היא ישבה ללמוד איך לצייר באקווארל. פעם בשבועיים שיעורים, מדי פעם מתקשה, אבל נהנית מכל רגע.
החיים המשיכו ברוגע, ולא היו עוד דרמות אדירות. מדי פעם חבר ישן שולח הודעה, שיר חדש של עידן רייכל ברדיו או בדיחה משפחתית בקבוצת ווטסאפ. אבל עכשיו, פה, עם השקט, רון ידעה: היא סוף־סוף מרשה לעצמה להתחיל מחדש, בלי להסתכל אחורה.
כן, כמה משעשע שבסוף כל סערה, מה שאנחנו הכי צריכים, זה קצת שקט, קפה טוב, ובעל שמוכן לשמוע הכל גם בפעם האלף.
