בואי אליי, אני בבית חולים בבקשה.
לא עברו שתי שניות מאז קורין שלחה לי את ההודעה, וכבר מצאתי את עצמי גורר סוודר נעים של הבית מתחת לגקט ונועל נעליים במהירות, אפילו בלי להציץ רגע במראה. כל מה שהיה בראשי הוא החיוג מקורין חברה קרובה מהצבא והבקשה הקצרה, שנחתה עלי לפני חצי שעה והשאירה אותי עם דפיקות לב.
לא ניסיתי להבין מה קרה פשוט פעלתי על אוטומט. אספתי מפתח מהמדף, את הטלפון והארנק ורצתי החוצה, כאילו כל שנייה תכריע בין תקווה לאובדן.
הדרך לשערי צדק נמתחה כמו נצח. כל רמזור מול העיניים היה אדום, כל אוטובוס נדנד עם נוסעיו באיטיות יגעת, והולכי הרגל חצו כאילו היום סובב סביבם לא סביב מצוקות אחרות. הבטן שלי לא הפסיקה להתהפך, וכל רגע הסתכלתי על המסך בתקווה למסר נוסף שלא יגיע.
עמדתי מעט זמן מול דלת החדר שלה. כשנכנסתי ראיתי את קורין שרועה על המיטה, עיניה בוהות בתקרה כאילו מחפשות שם תשובות. השיער שתמיד היה קלוע בקפידה התפזר, מסביר את חוסר הוודאות בחדר, ועיגולים כהים עיטרו את עיניה מעל פנים חיוורות. הייתי צריך לנשום עמוק כדי שלא לבכות.
התיישבתי בשקט על יד המיטה, כמעט מבלי להפריע:
קורינלה… מה קרה?
היא סובבה אליי את הראש. המבט שלה היה יבש אבל בתוכו התערבבה כאב שכמעט אי אפשר להכיל, וזה חתך אותי כמו סכין.
הוא הלך. היא לחשה, ומיד נצמדו אגרופיה לבד הסדין. כאילו אלה אחרוני החוטים שיכלו לחבר את עולמה.
מי? רועי? שאלתי ישר וחזק מדי, ותפסתי את ידה מיד, אקט כמעט אינסטינקטיבי להציל מה שאפשר.
היא הנהנה. דמעה אחת זככתה לה על הלחי דמעה של ייאוש עמוק ולא ניגבה. נראה שכוחותיה לעיסוקים יום-יומיים כבר אזלו.
חרש ניסיתי להרגיע. שום מילה לא עלתה על לשוני. דווקא הוא, שנלחם כל השנים, שדיבר איתה על ילדים… לא האמנתי.
השתררה שתיקה. מאחורינו התחברו קולות השעון הגדול שעל הקיר לרקע של חדרי בית חולים שטופי ניאון, והיא קברה פניה בידיה, עייפה עייפות של עשור.
למרות הזמן שעבר ואולי מדויק יותר לומר: בגלל כל מה שקרה בתוכה התגבשה השלמה מרה.
ולמה? שאלתי בריכוך, כמעט לוחשת. הייתי חייב להבין בשביל לדעת איך לדבר.
קורין גיחכה בקושי. יותר כאב מאשר הומור:
הילדים, לחשה. הוא אמר שכבר נגמר לו. לא עוד לילות לבנים, לא עוד בכי וסיר לחץ בלי סוף. לא עוד לדאוג בלי לנשום לרגע. תבין, דניאל הוא תמיד דחף להמשיך, נלחם איתי, תקווה אחרי תקווה. לא ויתרנו בכל הבדיקות, הפריות, הריונות שהסתיימו פתאום וכל הדמעות. חשבתי ששרדנו הכל יחד שאין דבר שבור אותנו.
היא שתקה רגע ונעצה מבט בחלון, שם הירח חצה את נווה יעקב של הלילה.
שתים עשרה שנים, לחשה. שמונה טיפולי הפריה… והגענו הנה. בעבור מה?
*************************
התחלנו כמו בסרט רומנטי. קורין ורועי לב תל אביב, מסיבת סוף קורס. כל העיר דיברה, הקפה ברחוב שיינקין הציף ניחוחות קיץ, ורועי ראה אותה כשפרצה לחדר וצחקה בקול, משאירה שובל של חופש. הוא ניגש, יצאה שיחה שנזרמה לבד: טיולים, סרטים, עולם ומלואו. הסתובבנו לילה שלם ברחובות תל אביב בלי סוף, וכשעלתה השמש, רצינו שזה יימשך.
שלושה חודשים אחרי כבר גרו יחד סמוך לבאזל. ספרים, ריח שמפו שלה על הכרית שלו, כפכפים בזוגות. אחרי חצי שנה חתונה קטנה בבית הכנסת הגדול, חגיגה על הגג עם חברים ומשפחה.
במהרה הגיעה השנה. ישבו שניהם במרפסת ודיברו על ילדים.
“רוצה חבורה,” הוא חייך אליה, “נקים קבוצת כדורגל.”
היא צחקה והבטיחה שכל משפחת גרינברג תעזור לגדל.
שנתיים פרגנו לביחד: קורין כמעצבת אופנה, רועי התקדם בחברת תוכנה ביוקנעם. נסיעות לאילת, טיולי שבת ליפו, חופשות בצפון. כשהיו מוכנים, התחילו לנסות להיכנס להריון.
והחיים? לא תמיד עונים לציפיות.
הלכו לרופאים, עברו את כל הבדיקות הנדרשות. עוד טיפול, עוד תור לרמת החייל. “אל תתייאשו, זה לוקח זמן,” אמרו להם. אבל זה לא קרה. הפלה ראשונה, הפלה שנייה, כאב שקט.
למדו שכנראה הדרך למשפחה לא תהיה מהירה או פשוטה. אובדן הריון התערבל ביחד עם בדיקות דם, נושאים אישיים שדוברו מול רופאים. רועי נשאר לצידה, תה בכל ערב, עוגיות שקדים, יד על חיבה.
המשיכו לטיפולים, שכבות של תקווה ואכזבה שנערמות כמעט בלי אוויר. חסרי תשובה, המשיכו להילחם.
ההחלטה ללכת להפריה חוץ גופית הייתה כואבת, אבל נתנה פתח. ניסוי אחרי ניסוי שש היו שליליים, כל תקווה קרסה בסופה.
ביום שבו הגיעו לתשובה חיובית, פחדו להאמין. בדיקת אולטרסאונד, רועי לוחץ לה את היד ולא עוזב. והרופא לוחש: “שניים… לבבות קטנים”.
לא היה גבול לאושר. שניהם בכו רגע של חסד אחרי שנים של ייאוש.
אבל…
והנה, בבית בירושלים, בין שמיכות ומוצצים, כשהכל לכאורה נרגע, מעולם לא דמיינו דווקא את רועי מתקשה לעמוד בזה.
באחד הערבים נכנס מאוחר הביתה. היא חשבה שיחייך, יתכופף אל העריסה. הוא רק עמד מול הדלת. משקל העולם על הגב.
“אני עוזב.”
היא לא הבינה. הכול היה על מקומו. פשטות של סדר, דממה נשברת ברגע.
מה? שאלה בעדינות. לא יכלה להאמין.
אני לא יכול יותר, לחש. הבתי, החלומות, החדרים… זה כבד לי מדי.
הניחה את התינוקות במיטות. פסעה אליו:
“אתה פשוט הולך?”
הוא הנהן. צריך זמן לחשוב, מלמל. אני לא בטוח שאחזור.
הוא עזב, ועדיין לא עיכלה שזה באמת קורה. קורין נותרה לבד עם השנים העלומות וההווה הכואב.
הלילה עטף את הבית, הלב התמלא ריקנות עמוקה. לראשונה, בלי מסכות של שמחה, בכתה ללא הגבלה. היא אמא, הדמעות שלה שקטות ורציניות, ודווקא עכשיו, כשהכל התנפץ, מצאה בחיבוק ילדיה כוחות לעתיד.
****************************
ימים לאחר מכן, בחדר בהדסה עין כרם, ישבה בחלוק לבן, מביטה אל שלג אשר נחת באפור שולי העיר. נזכרה שוב ושוב ברגע הנטישה חזרה על כל תקופת הנסיונות, הכאבים, כדי לא לשקוע בייאוש.
אני לא מבינה איך וויתר ככה, אמרה לי כשרדפתי אחריה לפתח הדלת. עברנו כל כך הרבה.
ישבתי לידה, לא נדרשתי למילים. ככה זה בארץ לא חייבים לדבר, המבט עושה את העבודה. אחזתי בכתפה, מתחייב לעמוד לצידה עד שתצבור שוב כוחות.
היא מצידיה לחשה, אני לא יודעת איך אצליח, אבל אהיה חייבת בשבילם.
בפשטות, בלי גאווה או דרמה רק עקשנות כואבת של אמא ישראלית.
****************************
כשיומיים אחר כך נכנסה אמו של רועי ללא הקשה, היא הניחה שקית עם קלמנטינות על השולחן ובחנה את החדר כמו מפקחת.
נו, פנתה בקרירות. את יודעת שזה היה צפוי. רועי… לא קל לו. הרעש בלתי נסבל בשבילו.
לא רציתי אפילו להתערב. נשמתי עמוקו, ראיתי את קורין מתרוממת מהמיטה ביד חלשה אבל עיניים יציבות.
הוא לא רוצה לחנך, אבל יסייע מבחינה כלכלית. הוסיפה בשקט כאילו מחלקת דין.
מה הכוונה? שאלה קורין בענייניות.
הדירה היא תשאר לילדים, זה במקום מזונות. המשיכה. אבל תיזהרי, אל תתחילי במלחמות, שלא תאבדי גם את זה.
המילים הפכו איום: אם תמרי תאבדי הכל.
אלבינה לא אמרה דבר, אלא רק הסתכלה דרך החלון אליו ירד דמדום יהודי נוסף. היא חשה שהנה פרק מובחן של חיים מגיע לסיום לפני ואחרי והכל נפער בתהום.
הרימה שוב את הטלפון, התקשרה אליי.
דניאל, תבוא. אני לא מתכוונת להיכנע עברתי מספיק בשביל לבנות את הבית שלי. אסחוב לבד, אסתדר הוא לא יפחיד אותי. הילדים שלי איתי ולא אתן להם להיקח.
הגעתי ושתקתי. רק הנחתי יד תומכת. לא צריך סיסמאות כאן בישראל מחבקים וממשיכים.
ידעתי וקורין ידעה: חיים כאן זה כמו קרב. הלילות הבאים יהיו קשים, ההחלטות יישאו משקל. אבל הילדים הללו, שזכו לה בזכות כל טיפת עוז ושעה מתוחה, הם ההישג המיוחד ביותר.
הבנתי שאנחנו חיים בלי רשות לחלש, אבל אם יש ילדים מגלים מהי עוצמה אמיתית.
זאת הדרך שלי זאת המשפחה שלנו והחיים ממשיכים, לא משנה מה יקרה.
