סתם מישהו זר
נעה יכלה בקושי לחכות עד שארוסה ייצא מהדירה. ברגע שנסגרה הדלת אחריו, פנתה אל אמא עיניה נוצצות מהתרגשות.
נו, אז מה את אומרת עליו? הוא מצא חן בעינייך? תודי שהוא מדהים! איתו אני תמיד אהיה מוגנת!
עמדתי שם, באמצע הסלון, הראש קצת מורם כאילו אני כבר מדמיינת את עצמי בתפקיד אשתו. בקולה של נעה נשמעה לא רק תקווה אלא כמעט ודאות שאמא תסכים איתה בהתלהבות.
דליה, אמא שלה, ישבה לה בכורסה ועלעלה במגזין בנינוחות. היא הרימה את עיניה מהדפים, בקושי משכה בכתפיה כשהשיבה:
את תחליטי. על פניו בחור נאה, מנומס, שאפתן. ואם אכן הכנסתיו כמו שהוא תיאר בהחלט מועמד טוב. אבל ההחלטה שלך בלבד.
פניה של נעה מיד הוצפו חיוך מבריק, כאילו נדלקה בתוכה נורת שמחה. אפילו קפצה מעט בהתלהבות:
ידעתי שתתמכי בי!
ואז פנתה אל אבי החורג, יגאל, שישב ליד עם הטלפון. הוא סגר את המסמכים, הסתכל עליה באיפוק, מחכה להמשך.
ומה דעתך? שאלה בחיפזון. מעניין אותי הדעה של גבר.
יגאל גיחך לעצמו, נשען יותר אחורה בכורסה. הצירוף הדעה של גבר נשמע לו מגוחך, הוא הכיר את נעה היטב ידע שמעניין אותה מה שחופף למה שהיא חשבה מראש.
הוא שחצן, מרוכז בעצמו ודי חומרי, החבר שלך נדב, אמר באיפוק, לא מסתיר את דעתו את משלה את עצמך וחוסמת עיניים מלראות את הפגמים שברורים מאוד. אם תבחרי בו תתחרטי אחרי כמה שנים.
הדברים שלו כאילו נחתו על החדר. נהיה שקט, רק תקתוק השעון על הקיר קטע את ההפוגה. יגאל לא ריכך את המילים חשב שהיא חייבת לשמוע את האמת, גם אם היא צורבת.
פניה של נעה מאדימות בן רגע, המבט הידוע הבוער בעיניה זה שנדלק בכל פעם שמישהו מטיל ספק בהחלטה שלה. היא שנאה כשמעיזים לערער על בחירותיה, קל וחומר ממישהו שדעתו לא נחשבת בעיניה בכלל.
טוב, אין כמוך פסיכולוג, אמרה בביטול, ידיים שלובות על החזה, קולה רועד מעצבים. אתה תמיד הכי חכם, נכון? רק אתה יודע מה טוב בשבילי ולמי לאהוב?!
יגאל, כבר רגיל להתפרצויות האלה, נותר רגוע וענה בלי להתרגש:
מבין יותר ממך, כן. את עדיין נערה גם אם חגגת עשרים. מבינה פחות מדי באנשים, מספיק להיזכר רק עם מי את מסתובבת. אל תעשי שטויות.
ויגאל לא טעה. לנעה הייתה היסטוריה של חברויות כושלות: חברים שניצלו אותה, שקרו לה, נעלמו כשרע או כשנדרשה תמיכה. היא ידעה להכיר אנשים בקלות, אך נדיר היה שתבחין מה מסתתר מאחורי החיוכים וההבטחות היפות.
בין כולן, רק חברה אחת באמת נשארה קרובה אליה זו שתמכה בדעתו של יגאל. היא ניסתה, ברמזים עדינים, להסב את תשומת ליבה לנורות האדומות בהתנהגות של נדב, אך נעה סירבה לשמוע. היא ראתה בו את כל מה שחלמה עליו חזק, בטוח, מצליח ולא הסכימה לשמוע אחרת.
לא מבינה אנשים?! זה מה שאתה חושב? בשביל מה בכלל שאלתי?! מי אתה בכלל?! סתם עוד גבר שאמא הביאה הביתה, ונשאר פה יותר מדי זמן! אתה לא שלי! אין לך זכות להכתיב לי מי ומה!
המילים נורו החוצה בלי מחשבה, מושפעות מתחושת פגיעות ורצון עז להגן על הבחירה שלה.
יגאל שתק רגע, משך מבט למטה ואז הסתכל לה בעיניים בקור רוח. בלי שמץ כעס, רק עייפות ועצב:
אני גידלתי אותך מגיל חמש, קולו שקט, בטוח, כל מילה נופלת במשקל. הכנתי איתך שיעורי בית, לקחתי אותך לגינה, הדרכתי ולימדתי. עכשיו את כבר לא רוצה לקרוא לי אבא? שנים קראת לי ככה.
נגיסה קלה ברגש עברה לו בקול, אך הוא גבר על עצמו. היה ניכר שעולה בו קושי לא אהב לדוש בעבר, כעת היה הכרחי.
נעה קפאה לשניה. רצתה להתפרץ שוב אבל נמנעה. עיניה ברחו לצדדים, מחפשות מוצא בין פריטי הבית המוכרים.
כי אמא ביקשה! פלטה לבסוף, שפתיים קפוצות. הבזיק זיכרון של אביה הביולוגי נוכח בחייה במעט, ולא ממש דואג לה. הוא אולי לא אמין, אולי לא באמת רצה אותי, אבל הוא אבא שלי. אתה? אתה בסך הכל מישהו זר בשבילי.
המילים נשמעו מחוספסות, היא מיד הרגישה משהו מתכווץ לה בלב. ידעה שהאמת שונה, לפחות חלקית. יגאל היה לה אבא אמיתי, גם בלי התואר. תמיד היה שם דאג, לימד, תמך.
אבל עכשיו, במקום להודות באמת, הפגיעה מהביקורת גברה. שנים של תחושות תסכול התפרצו, והיא לא יכלה לשלוט בזה. עם הזמן הרגישה שהוא מתערב לה מדי, לא מרפה. שוב ושוב, ריב אחר ריב אל תחזרי מאוחר, החברים שלך מפוקפקים, קודם שיעורים ואז תעשי מה שבא לך. ההרגשה שחונקים אותה גברה. כל פעם התלוננה לחברה, והיא הרגיעה: כולם ככה, זה אבא דואג, זה הכול כי הוא אוהב. אבל נעה לא קיבלה את זה. יגאל פשוט לא היה לה אבא אמיתי.
אמא, דליה, היתה הפוכה. דואגת, כן, אבל פחות מתערבת, פחות חופרת ושואלת. היא לא בדקה מחברות, לא התעניינה כל הזמן לאן ומתי תחזור. ונעה העריכה את הנינוחות הזאת, אהבה את הרוך הזה. בדיוק בגלל זה קיוותה שאמא תיתן לה גיבוי.
כעת, ברגע המריבה, יגאל נשאר קפוא. פניו החווירו, כתפיו שמוטות, מבטו שאיבד ביטחון. הוא אמר בשקט:
סתם מישהו זר, כן?
לא הייתה שם כעס, רק כאב עמוק עד עצם. הוא ראה את עצמו אביה, נתן את כולו, דווקא בגללה לא עזב את דליה גם כשביניהם כבר כמעט לא היה דבר. היא הייתה לו כמו בת והוא רצה עבור נעה מה שלא קיבל כילד.
כן, זר! צעקה נעה, אך מיד עיניה סקרו אותו בדאגה. הבחינה עד כמה התרוקן, עד כמה נפלה רוחו. רעד קל עברה בה פתאום לא הייתה בטוחה בעצמה כמו קודם.
דליה, שישבה ושתקה במהלך כל הקטע, סוף סוף הגיבה. קולה יבש, כמעט כמו מקריאה דף הוראות:
למה אתה מופתע? באופן מסוים היא צודקת. היית צריך למסד את הקשר, להפוך לאפוטרופוס. לא עשית את זה, אז אל תיעלב.
המילים של דליה היו קשה ליגאל, כמו סטירה. הוא הפנה אליה מבט, לא מאמין לשוויון הנפש בעיניים שלה. שום חמלה, שום ריכוך.
טוב. אם אני בשבילכן זר וכך רעותי, אין כבר טעם לחיות יחד. הוא קם בכבדות, רגליו קרסו אך הזדקף, שומר על קור רוח. אני אגיש תביעת גירושין. לכן יש יום לאסוף דברים. הבית הזה שלי.
אפילו נעה נבהלה מהעוצמה השקטה הזו. רצתה לומר משהו, אך לא מצאה מילים. יגאל נכנס לחדר האורחים ונעל אחריו את הדלת. טריקת המנעול סגרה פרק.
נותרתי לבד. נכנסתי להתבודד. הדירה ריקה, המחשבות רצות. לא רוצה לראות אף אחת לא את דליה ולא את נעה. כל השנים האלו שניסיתי להיות אבא, סוף כזה? בסוף נותרתי בשבילן עוד אחד. סתם מישהו זר.
דליה ניסתה להרגיע, דיברה מבעד לדלת: נו, יגאל, בוא נשכח מזה. היא התעצבנה, זה עובר נוותר עכשיו על משפחה שלימה בשביל מילה מיותרת? חמש עשרה שנים יחד
אך בחדר, עטוף בחושך, הבנתי שהאהבה לדליה גוועה מזמן. נשארתי בגללה רק בשביל הבת שלה. עכשיו, זה נגמר.
************************
הגירושין עברו בשקט, בלי ויכוחים ארוכים. תוך שבועות נחתמו מסמכים, הרכוש חולק לפי חוק. דליה עברה לדירתה הקודמת באחת משכונות פתח תקווה מקום ישן, לא ממש נעים: קירות מתקלפים, רעש לא נגמר מהרחוב.
נעה שנאה את מה שמצאה שם. אחרי שנים בבית עם חדר פרטי גדול, מיטה, מראה ושידה, קיבלה חדר שינה צר, מיטה עקומה, וילון צהוב ישן. בימים הראשונים ניסתה לשכנע את עצמה שהכול זמני, אבל המציאות הייתה קשה חוסר מקום, רעש, חוסר נוחות.
הנחמה היחידה שנותרה הייתה נדב דמות הגבר שרצתה שיציל אותה, יחזיר לה את הנוחות שלפני כן. תוך זמן קצר, התחתנה איתו, לא מתוך אהבה אלא מתוך בריחה מהמצוקה. הטקס היה צנוע בלשכת נישואין, עם ארוחה קטנה רק לבני המשפחה.
אבל שנה אחרי החתונה, נעה התחילה להבין שיגאל צדק. נדב השתנה: ההערכות נעלמו, מתנות הפתעה לא היו עוד. הוא הפך קמצן יותר, ולעיתים נכון לדרוש ממנה לצאת לעבוד למרות שהיא עדיין סטודנטית. זו משפחה לוקחים אחריות במשותף, היה אומר.
האווירה בבית החמירה. המריבות היו על כסף, חלוקת תפקידים, עתיד. נעה שכנעה את עצמה שרק ילד יציל אותו ויחזיר את האהבה. אבל ברגע שהעלתה את הנושא, נדב התנגד בתוקף. לא עכשיו! קודם עומדים על הרגליים. נעה ילדה בכל זאת בת, והצטערה בזה במהרה.
הקושי היומיומי הכביד. חודשים התבשלו בייאוש ובוקר אחד, כשנדב היה בעבודה, ארזה תיק קטן, לקחה מסמכים, חפצים הכרחיים, אספה את בתה בעגלה ויצאה. בתוך הבהלה הרגישה מעט הקלה: סוף־סוף עושה מה שהיה צריך כבר מזמן.
מאין ברירה, חזרה לאמא לאותו חדר קטנטן, אותם וילונות צהובים. דליה בעיקר שתקה, לפעמים נשארה עם הנכדה כדי שנעה תספיק לבשל. תוך ימים הסבלנות שלה נגמרה.
ערב אחד, כשהבת בכתה, דליה הניחה את הספל על השולחן ופנתה ישר:
נעה, אי אפשר ככה יותר. את חייבת למצוא דירה. אין לי כוח לרעש, אני צריכה שקט. אני אעזור קצת כלכלית, אבל זהו.
אמא, לאן אלך? אין לי אפשרות לשכור. בקושי יש לי עבודה, אני עובדת מהבית במחיר מצחיק.
לא בעיה שלי. דליה קפצה. גידלתי אותך, השקעתי. את עכשיו בוגרת, החיים שלך בידייך. לא באתי להיות בייביסיטר גם לנכדה.
נעה שמעה את המילים ובלעה. ידעה שלא תקבל כאן חמלה אולי מקלט זמני, אבל לא תמיכה של ממש.
לאן אלך עם תינוקת בת שמונה חודשים?
תסתדרי. אני אתן כמה שטרות, אבל אין עזרה קבועה.
דליה הוציאה מהארנק מאתיים שקלים, הניחה על השולחן, הסתובבה.
מה נותר לנעה? עבודות פרילנס זעירות, טיפול בבתה הקטנה, חסכון קפדני. מוסד יום אין אף גן לא מקבל תינוקות כל כך קטנטנות. הסבתא מסרבת אין לי כוחות, והרגלים שלי חשובים לי.
הימים חלפו. נעה קמה עם שחר, האכילה את בתה, שיחקה איתה, עבדה על לפטופ. לעיתים הצליחה להכניס כמה שקלים, לרוב זמן ומשאבים לא הספיקו. תמיד חסר כסף, אף שויתרה על הכול: אוכל, טיפולים, בגדים.
ואז, נזכרה ביגאל. האיש היחיד שבאמת היה שם עבורה. אולי יבין, אולי יראה את נכדתו וייחרד ליבו?
נעה הכינה בעגלה את התינוקת מסודרת, לבשה לה את הבגד היפה שלה, לקחה שתי שמיכות רזרבה, ויצאה לבית של יגאל. דמיינה שיענה בחיבוק, ייקח על הידיים, יציע עזרה.
הדלת נפתחה, יגאל נראה עייף, טרנינג, כוס תה ביד. כשראה את נעה עם ילדה, פניו לא השתנו לא חיוך, לא הפתעה.
שלום, אמרה קצת מובכת. רק רציתי להכיר לך את הנכדה שלך
הגישה את הילדה אליו, שזו חגגה במבט תמים וחייכה.
יגאל הניח את הכוס, הביט בבתו מבטו נשאר קר ומרוחק. לא התקרב, לא הושיט יד.
הבנתי, אמר בקור ומה את רוצה ממני? למה באת? הרי אני בשבילך רק מישהו זר. חצי מחייך, שילב ידיים. בקולו לא היה כעס, רק עייפות.
נעה קפאה. כל מה שדמיינה, התנפץ. המחזה שיחזרה שוב ושוב לא התגשם. השפילה ראש, והצליחה בקושי ללחוש:
טעיתי. זה היה פרץ רגשות. בשבילי תמיד היית הכי קרוב אחרי אמא אני
הכי קרוב, ובכל זאת נעלמת מהחיים שלי. אם היית מתנצלת אז, מתאמצת אפילו, אולי הייתי סולח. עכשיו? אחרי שנים? לא. אני לא עוזר.
הוא נסוג אחורה, הרים יד, סיים את השיחה. נעה עמדה שם, מחזיקה בעגלה, מנסה למצוא מילים ביקשת עזרה, לפחות תשובה חמה. הבינה שגשרי העבר נשרפו.
הסתובבה, גררה את העגלה לדלת, צעדים כבדים, מבטה לא מניח לפריטים המוכרים. רק מחשבה אחת חזרה שוב ושוב: הכול היה יכול להיות אחרת
כשהדלת נסגרה מאחוריה, יגאל נשאר לעמוד, אחר כך התיישב בסלון ובהה מהחלון זמן רב.
נעה נשארה בידיים ריקות. צעדה ברחוב, דוחפת את העגלה, בפנים ריקנות אדירה ותחושת אשמה צורבת שנים דחפה ממנה את האיש היחיד שאכפת לו ממנה, וכשהגיעה השעה שזקוקה לו, הוא, בצדק, לא נענה.
התינוקת קימטה מצח, השמיעה יבבה, נעה סידרה לה את השמיכה. במעשה הפשוט חזרה למציאות. נשמה עמוק, יישרה גב, הסתכלה קדימה. עכשיו, כל מה שנשאר לה לטפל בילדה שלה. איך? לא ידעה, אבל הבינה אין על מי לסמוך אלא על עצמה.
עמדתי לפינת הרחוב, ניגבתי את הדמעות, כיסיתי את התינוקת, ושוב הלכתי. הרחוב היה שקט, ערב ירושלמי נעים, פנסים נדלקים, כמה רכבים עוברי אורח. התקדמתי פשוט, העיקר לא להפסיק ללכת.
המחשבות התרוצצו: צריך למצוא חדר, מאיפה אשיג כסף לשכירות, לבקש מקדמה מהלקוחה, אולי אשכור איתה דירה? ניסיתי לא להיכנע לבהלה. עכשיו אני לבד בלי אמא, בלי יגאל, בלי נדב. רק אני והבת שלי.
כשנרגעה תינוקת, הביטתי בה, חיוך קל נסב על פניה בתום. ברגע הזה משהו התייצב בי. הפחד לא עבר, אבל נכנסה בי החלטיות: אני אעשה הכול שלא יחסר לה כלום. אמצא פתרון. בוודאות.
יום למחרת ישבתי מול המחשב, תכנית בראש: קודם פניתי לשני לקוחות קבועות וביקשתי מקדמה. אחת הסכימה לשלוח בעוד שלושה ימים, אחת עוד שבוע. פרסמתי מודעה לחיפוש חדר קטן בכל מקום פנוי לא מרכז, אפילו עם מעט נוחות, העיקר גג מעל הראש. נרשמתי גם במרכז רווחה סמוך למקום בו התמקמתי, לקבלת עזרה.
בתוך שבוע עברתי עם בתי לחדר קטן בגבעת-שמואל. ישן, קירות מתקלפים, ריהוט דל אבל היה חם, היה שקט, הייתה מיטה לתינוקת ושולחן עבודה לי.
החודשים הראשונים היו קשים. ימים של מים ולחם. לפעמים לא ידעתי מאיפה אשלם שכירות. אבל כל פעם, מבט יחיד בילדה הקטנה שלי הוסיף לי כוחות.
עם הזמן נהיה קל יותר. השגתי לקוחות קבועים, התייעלתי בניהול כספים, מצאתי בייביסיטר זולה לשעתיים. בסופי שבוע לקחתי את בתי לגינה מאכילות יונים, אוספות עלים. למדתי להעריך שמחה קטנה: תה חם, צחוק, הצעד הראשון שלה.
פעם, בדרך לגינה, ראיתי את יגאל יושב על ספסל, קורא עיתון. עצרתי רגע, המשכתי ללכת. הוא לא ראה אותי או אולי העמיד פנים.
זה כבר לא היה חשוב. אינני זקוקה עוד ליחס או עזרה שלו. הסתדרתי לא בשלמות, אבל לבד. הבנתי: גם כשהכול נראה אבוד, תמיד קיימת דרך להמשיך. במיוחד כשיש בשביל מי.
