זר זר
אני זוכרת את אותו ערב בתל אביב, דלת הדירה נטרקת בעקבותיו של שחר. ברגע שהוא ירד במדרגות, הסתובבתי נרגשת לאמא שלי מרים כשעיניי נוצצות.
נו, מה דעתך עליו? מצא חן בעינייך? תודי שהוא פשוט מדהים! איתו אני באמת אהיה בטוחה.
עמדתי באמצע הסלון בדירה ברחוב דיזנגוף, סנטר נמוך אך מבט נלהב, כבר רואה את עצמי ככלה. בקולי הייתה לא רק תקווה, אלא כאילו הייתי בטוחה שגם אמא תתרשם ממנו.
מרים, בשקט של ערב, ישבה בכורסה ודפדפה ב”לאשה”. היא הרימה עיניים אליי, משכה כתף אחת בעדינות:
זה כבר בחירה שלך, נועה. בחור נאה, אדיב ומכוון מטרה. אם המשכורת שלו באמת כפי שסיפר יש לו פוטנציאל. אבל ההחלטה היא שלך.
החיוך שעלה לי על הפנים האיר את החדר, רקדתי לרגע:
ידעתי שתהיי איתי!
הבטתי מיד לגבי אביגדור, בן זוגה של אמא, שישב לידי עם הטלפון. קיפל לאט עיתון, חייך חיוך דק וחיכה שאמשיך.
ומה דעתך, אביגדור? מעניין לשמוע גם את זווית הגבר.
אביגדור חייך בעוקצנות, נשען אחורה. הביטוי “זווית של גבר” נשמע לו כמעט כמו צחוק. הוא הכיר אותי טוב מדי, ידע שהמעניינות שלי בדעות זרים רק כשזה מחזק את דעתי.
שחר הזה שלך מתנשא, אגואיסט ורודף חומר, אמר בשלווה ברורה, לא מסיט את המבט ממני. את מציירת אותו מושלם ומתעלמת מהשברים. אם תיקשרי אליו בעוד שנה תבכי.
השתררה שתיקה, רק תיקתוק שעון של שבת הדהד. אביגדור לא ריכך מלים; הוא רצה שאתמודד עם האמת, גם אם צורבת.
התקפתי. פניי הוצפו סומק, והמבט הלהוט שלי ניצת שוב אותו הברק שמופיע בי כל פעם שמערערים את בחירותיי. קשה היה לי לסבול התנגדות, בעיקר מבן אדם שבאלו הרגעים נחשב בעיניי לגלגול נוסף של בן זוג של אמא בלבד.
בטח, כי אתה הרי פסיכולוג דגול! אני אמרתי במהירות, זרועותיי מצטלבות בקוצר רוח. קולי רעד מהתרגשות. כנראה שרק אתה יודע איך אני צריכה לחיות ואת מי לאהוב!
אביגדור לא התרגש. הוא הכיר אותי ולמד שמריבות הן רק רכיב אופייני של אופיי. הוא נשאר רגוע והגיב:
כן, כנראה שאני מבין יותר ממך. את ילדה, גם אחרי גיל עשרים. לפי מי שאת מתחברת אליו, אין לך יד ורגל באנשים באמת. אל תקפצי ראש.
וזה היה נכון. נסיון החיים הוכיח זאת: החברות שלי ברחו מהבעיות, אכזבו או ניצלו. קל לי להתחבר, קשה לי לראות מעבר לעטיפה.
רק חברה אמיתית אחת תמיד נותרה לצידי וגם היא, כמה אירוני, הסכימה עם אביגדור. היא ניסתה לרמוז לי בנועם שמשהו בשחר מטריד, אבל אני סירבתי להקשיב. עבורי, שחר היה התגשמות החלום: חזק, בטוח, מצליח. התעלמתי מהכל פרט לזה.
אני לא מבינה? אתה רציני? צעקתי, הפעם ביטוי של פגיעה. למה בכלל שאלתי אותך? מי אתה בכלל? עוד חבר של אמא, שעוד מעט בטח תתחלף! אתה זר! אין לך זכות לשלוט עליי!
הפכתי נסערת, פחדתי שעוד מעט אבכה. הרגשתי צורך עז להגן על עצמי, על חירות הבחירה שלי.
אביגדור הוריד מבט, אסף מחשבותיו, ואז הישיר עיניו. קולו כבר לא היה תקיף, אלא מלא עייפות:
גידלתי אותך מאז היית בת חמש, אמר בשקט, כל מילה מהדהדת. עזרתי בשיעורים, טיולים, שיתפתי בניסיון חיים. והיום אני כבר זר בעינייך? אז למה קראת לי אבא כל השנים?
קולו כמעט רעד. הרגשתי איך המילים חותכות גם אותי. קפאתי, ורציתי שוב להגיב בחריפות, אך הפעם שתקתי. העיניים שלי נדדו אל עבר פינה מוכרת בסלון.
כי אמא דרשה, פלטתי לבסוף בלחישה. ברגע עלה מול עיניי אבא הביולוגי, האדיש המרוחק, שתמיד היה אורח בחיי. הוא אולי לא משהו, אבל הוא אבא שלי. אתה עבורי זר.
המילים היו חדות, גסות, אבל מיד אחרי שיצאו מהפה, הדהדו בי חרטה בוערת. ידעתי שהתמונה הרבה יותר מורכבת. אביגדור היה לי אבא בכל המעשים, גם אם לא בחוק. תמיד היה שם, תמיד תמך.
אבל באותו הרגע הכעס גבר. סירבתי להודות שיש אמת בדבריו. וגם, עם השנים, הפכתי רגישה לזכותו להכתיב לי את חיי. מאחוריי הצטברו מתחים רבים, ועכשיו הכל פרץ החוצה.
מאז נעוריי, המחלוקות בבית תכפו. התחיל מאיסורים קטנים: “אל תחזרי מאוחר”, “החברה הזו בעייתית”, “קודם שיעורים”. דרישות התעצמו. אביגדור הקפיד לדעת איפה אני, עם מי, דרש שאשקיע בלימודים.
אני ראיתי בזה לחץ, הסתערות על העצמאות שלי. התקשיתי לקבל זאת מאדם שאינו דמי, אפילו שבלב ידעתי שהוא באמת אכפתי.
אמא מרים פעלה אחרת. דאגה בדרכה, בלי להטיל סייגים קשים. היא אם שתומכת מרחוק, נמנעת מלהתערב עמוקות בחיי. על כך אהבתי אותה בייחודיותה: נתנה לי חירות להיות אני.
בסוף אותו ויכוח, העיניים של אביגדור כבו. פניו החווירו, כתפיו שָפלות, קולו חרישי:
זר, הא?…
לא כעס היה שם, אלא כאב עמוק ופשוט. כל השנים שחשב שאני אבא, שויתר על אהבה בגלל אחריות והוא עבורי לא כלום.
מרים דפדפה בעיתון באדישות, ולא ניסתה להדוף או להגן:
מה אתה מופתע? באמת, אולי היא צודקת קצת. הרי לא ביקשת לאמץ אותה פורמלית. אתה לא אבא שלה לפי מדינת ישראל, אז אל תתפלא…
המילים, קרות ואדישות, כמו סטירה. אביגדור הביט באמא שלי, לראשונה באמת מופתע מהקרירות.
טוב מאוד. אם אני זר ואבא כל כך גרוע, אז אין טעם להמשיך כך, אמר בקול נחוש תוך שהוא קם על רגליו. רעד קטן אחז בו, אבל מיד התייצב. אני מגיש בקשה לגירושין. אתן לכן עשרים וארבע שעות לארוז. זו דירה שלי.
תחילה איש מאיתנו לא זז. אחר-כך, הוא פשוט נעלם לחדר השינה השני, טרק את הדלת בגימור של סלידה.
מרים כבר רגילה להכיל קונפליקטים שכאלה. היא דפקה על הדלת:
נו אביגדור, עזוב שטויות. ילדה בסה”כ נסחפה. צריך לפרק משפחה על אי-הבנה? חמש עשרה שנה יחד, זה לא מעט…
אבל מאחורי הדלת היה שקט. ידעתי שזה נגמר.
***********************
הגט התנהל במהירות שלא סביר לתאר: שבועות בודדים בבית הדין הרבני ביפו, הסכם חתום, הרכוש מחולק לפי חוקי מדינת ישראל. אמא ואני נאלצנו לעבור לדירה ישנה בשכונת התקווה. היה שם לובי מתקלף, תריסים חורקים, השכנים צעקו לתוך הלילה מתחת החלון.
לי היה קשה במיוחד. התרגלתי לדירה מרווחת עם חדר גדול וריהוט מודרני, פתאום מצאתי את עצמי בחדר קטן עם מיטה עקומה, וילונות דהויים. בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה זמני, אבל מהר כל היתרונות נמסו.
ברחתי מהמציאות מחשבות על שחר. דמיינתי שהוא יהיה המפתח לחיים נוחים כפי שהכרתי. לא התלבטתי הרבה והתחתנתי איתו בטקס אזרחי מרשים בצניעותו. חשבתי שהנה, משפחה חדשה הכל מתחיל מחדש.
אלא שתוך שנה גיליתי שטעיתי. אחרי החתונה שחר השתנה. המחמאות נעלמו, המתנות פחתו, והוא התחיל לחשב כל אגורה. הזכיר לי שוב ושוב שמוכרחה למצוא עבודה גם כשעדיין למדתי באוניברסיטה הפתוחה. חיים יחד, לכל אחד יש חלק בעול, נהג לומר.
הריבים התרבו, בעיקר על כסף, אחר כך גם על סדרי עדיפויות, תוכניות לעתיד. ביטחוני התערער. קיוויתי שילד יחבר ביננו. פתחתי בשיחה על ילד ושחר שלל מיד: המשכורות לא מספיקות. לא עכשיו. הלחץ הלך והחמיר. לבסוף ילדתי ילדה, וחרטתי.
הפכתי עייפה ומרוקנת. אחרי חודשים, החלטתי לעזוב. חיכיתי לשחר שייצא, ארזתי את הבסיסי עוד כמה בגדים, מסמכים, כמה ספרי לימוד. רעדתי אבל חשתי הקלה משוחררת: אולי עכשיו תתחיל דרך חדשה.
עשיתי דרכי שוב לדירה הישנה עם אמא, הפעם עם בת קטנה ותיקה מתקפלת. בימים הראשונים מרים עוד ניסתה להכיל הקשיבה, שמרה כמה דקות כשצריך. מהר מאוד נגמר לה הכוח:
נועה, זה לא מסתדר. אני לא יכולה לחיות ברעש כזה. תמצאי לך דירה, אמרה בנחרצות.
אמא, ואיפה אשיג כסף? רק עכשיו מצאתי עבודה הכל און ליין, והשכר נמוך.
זו כבר לא צרה שלי. גידלתי, חינכתי, נתתי בית, הודיעה והניחה כמה שטרות שקלים אחרונים על השולחן.
חיפשתי מוצא לא להעמיס על אמא, לא על גן פרטי שלא יכולתי להרשות בכלל. מכרה ליוויני פה ושם בזוג עיניים טובות, שיחה טובה, אבל בלי עזרה מעשית. לבסוף, עלה בי רעיון ישן אולי אביגדור, שבאמת דאג לי פעם, יעזור לי?
לבושה טוב, הנחתי את הילדה בעגלה הקטנה, התייצבתי מול דירתו בגבעתיים. הוא פתח בדלת, חולצה ישנה עליו, כוס תה בידו. ראיתי עד כמה השתנה פניו עייפות יותר, שיערו הלבין.
באתי רק להכיר לך את הנכדה שלך, לחשתי בעדינות.
הוא הביט בילדה, ולא זז. עיניו היו קשות, מאובנות.
ולמה הגעת? אמר בקפידה, משלב ידיים על החזה. הרי אמרת שאני זר. היא זרה לי בדיוק כמוך. מה את מבקשת?
נדהמתי. רציתי לומר משהו, להתנצל, להודות בצער, אך הוא קטע אותי:
אם היית מתנצלת אז, אולי היה על מה לדבר. עכשיו כבר מאוחר. אל תטרחי עוד, סגר מול פניי את הדלת.
חזרתי לרחוב, עגלה לפנים, דמעות נוזלות בפנים. ידעתי רק על עצמי ניתן לסמוך. אפילו מרים, אפילו אביגדור זה לא משנה.
בין הפנס לאור, עצמתי עיניים לפני שמצאתי שוב אומץ.
למחרת דאגתי לפרסם בכל קבוצת פייסבוק אפשרית מחפשת חדר. פניתי למאגר סיוע של עיריית תל אביב חילקו לי טפסים. ביקשתי מקדמה משני מזמיני עבודות, אחד הסכים. תוך שבוע עברתי לדירת חדר באבן גבירול. ריהוט פשוט, מיטה לילדה, שולחן לעצמי.
היו ימים שנשברתי, אבל הילדה כל בוקר חייכה. למדתי להסתפק במה שיש, להתחכם בשקל, לוותר על מותרות. עם הזמן בניתי לעצמי מעגל לקוחות, תקציב קפדני, מצאתי בייביסיטר זולה לשעתיים בוקר.
פעם אחת, בדרך חזרה מהגן הציבורי, ראיתי את אביגדור יושב ומדפדף בידיעות אחרונות מתחת לאור הפנס. עברתי לידו, הוא לא הסתכל, או העמיד פניו כלא מבחין.
המשכתי הלאה.
זה לא שינה לי. למדתי שאפשר להמשיך לבד. לא מושלם, לא קל, אבל התקדמתי. עכשיו ידעתי גם כשנדמה שכל הדלתות סגורות, תמיד יש דרך, בעיקר כשאני לא עושה את זה רק עבור עצמי.
