הוא התכופף אל עבר הכלבה, רועה גרמנית מזדקנת בשם אילה. היא הביטה בו במבט מלא כאב והרימה מבט שלא מבקש כלום, ואחר כך הסתובבה. תקוותה מזמן התפוגגה. היא הכירה היטב את בני האדם…
בעיר תל אביב, ברחוב צדדי בשכונת יד אליהו, כולם הכירו את הכלבים בשכונה בתור “החבורה של הכלבים”. אבל יאיר, שגר בבניין ברחוב, נהג לתקן: “זה לא חבורה, אלה חמישה כלבים שמנסים לשרוד יחד”.
אילה, הרועה הגרמנית, הייתה המנהיגה. פעם הייתה כלבת בית, כנראה, והבעלים שלה פשוט עזבו אותה יום אחד. היא הייתה זו שמחזיקה את כל השאר, שומרת עליהם, מדריכה ומאחדת את המשפחה הקטנה שחיה ברחוב.
יאיר דאג להם יום יום. בכל בוקר בדרכו למשרד, ובכל ערב כשחזר. כל יום כשניגש אליהם, ראה איך חמשת הזנבותחלקם מקורזלים, אחרים משולשליםמתחילים להסתובב בהתלהבות. השמחה שבעיניהם הייתה כל כך כנה, שהוא היה מרגיש צביטה בלב. הם קפצו עליו, נגעו בידיו עם האף הלח שלהם, ליקקו אותו. בעיניהם הייתה תודה, אמון, תקווה.
ומה יש לכלב לקוות לו, כשיום אחד נזרק לרחוב כדי למות? ובכל זאת הם קיוו, הם האמינו, הם אהבו. לכן יאיר אף פעם לא בא בידיים ריקותהם חיכו לו, ותמיד קיבלו אותו באהבה.
אבל באותו בוקר, רק ארבעה הגיעו לרגליו. הם יללו ונראו מודאגים, בחנו כל הזמן את קצה הרחוב. יאיר קלט מידמשהו לא טוב קרה.
הוא נאנח, צלצל לעבודה והודיע שיאחר.
בקצה הרחוב הארוך, בין שיחים בשכונה שקטה, שכבה אילה. מכונית פגעה בה. כאן יש פנייה חדה, והמכוניות עוברות במהירות בלתי נסבלת. הפעם היא לא הספיקה לזוז.
ארבעת חברותיה יללו וביקשו עזרה, מבטם נשא בעיניים של יאירהאדם היחיד בו האמינו.
הוא התכופף אל אילה. דמעות זלגו מעיניה. היא הסתכלה בו בעיניים אבודות, הסתובבה והסתכלה לרחוב. לא נותרה לה תקווה. בני אדם הכירה יותר מדי טוב. הדבר היחיד שהטריד אותה היה מה יקרה לארבעת הכלבים עליהם היא אחראית.
כואב, אילה? שאל בשקט, ושלף את הטלפון.
הוא סידר יום חופשה, והביא את המכונית. בזהירות הרים את אילה אל המושב האחורי. ארבעה כלבים ליוו אותו, התחככו בידיו, כמו אומרים תודה.
במרפאה הווטרינרית הרופא בחן את אילה, נאנח:
עדיף להרדים אותה. הרבה מאוד שברים. הסיכוי שלה קטן, הטיפול יעלה אלפי שקלים.
אבל יש סיכוי? שאל יאיר.
תמיד יש סיכוי, אמר הרופא. אבל היא תסבול מאוד. יש טעם?
יש, אמר יאיר בביטחון. בשבילי יש. וסיבה נוספתיש לה ארבע חברות שמחכות לה. איך אוכל להסתכל להן בעיניים אם אגיד שלא ניסיתי?
הרופא הביט בו ברצינות והנהן:
מתחילים את הטיפול.
שבוע לאחר מכן יאיר הוציא את אילה מהקליניקה. כל ארבעת הכלבים לא זזו מהבית שלו במשך כל אותה תקופה. היללה בשובו הייתה כל כך קולנית, שגם אילה, הפצועה, ניסתה ללקק את חברותיה.
יאיר הרים אותה אל הבית. אחרי זה יצא אל ארבע הכלבות והסביר. הסביר שמהיום בית זה גם אחריות; שלא הכל מותר כמו שהתרגלו ברחוב.
הכלבים ישבו מולו, עיניהם מלאות הבנה. יאיר חייך לפתע:
נו, מה מחכות? תיכנסו.
ופתחה את השער.
אילה החלימה במהירות מפתיעה. היא ניסתה שוב ושוב לקום ולצאת אל חברותיה, ויאיר שמר עליה שלא תתאמץ יותר מדי. כשחזרה ללכת בביטחון, העניק לה קולר מיוחדזהב עם פעמון קטן.
מאז יאיר יצא בבקרים מוקדם, הולך ברחוב הארוך עם חמש כלבות, ארבע קטנות, מצחיקות, עם זנבות כמו בייגלה, ואילה הגדולה, עם קולר זהב ופעמון.
כל מי שרואה אותן, מזהה שיש להן בית. ואילה, הולכת גאה, מרימה ראש.
מי שלא היה לו קולר עם פעמון לא יבין זאת, אבל כל כלבה יודעת – רק מכובדת הולכת כך.
כך הם הולכים יחדיאיר, שלא עבר לידם אדיש, וחמש כלבות שלמדו לחכות ולקוות, למרות שנפגעו בעבר על ידי בני אדם.
הם הולכים ושמחים. ממה? אולי זה זה לזה, אולי מהשמש של העיר, אולי מזה שאהבה עוד קיימת בעולם.
כשהם מביטים עליך בעיניים, אתה מבין: כל עוד יש עיניים שמאמינות באהבה, עוד לא הכל אבוד.
