הוא מתקרב לעבר הכלבה, רועה גרמנית. היא מביטה בו בעיניים מלאות ייאוש ומסובבת את ראשה. תקווה כבר מזמן אינה חלק מחייה; היא מכירה את בני האדם היטב מדי…
בשכונה הזאת ברחובות תל אביב קוראים להם פשוט “חבורת הכלבים”. אבל ראובן, שגר בבית ברחוב הזה, תמיד מתקן: “זו לא חבורה של פראים, אלה חמישה כלבים שמנסים לשרוד יחד”.
הכלבה הרועה, סביר להניח שבעבר הייתה ביתית, מובילה את החבורה. כנראה שהבעלים שלה עזבו אותה מאחור כשהיו צריכים לעבור, בלי לחשוב פעמיים. היא שמרה על כל באר שבע, דאגה להם, לא נתנה להם להתפזר. היא הייתה החוט המחבר של משפחת הרחוב הקטנה.
ראובן דואג להם בכל יום, בבוקר בדרכו לעבודה בבנק, בערב כשהוא חוזר. בכל פעם שהוא מגיע, חמישה זנבות מתנפנפים באוויר; יש שמסתובבים בטבעות, אחרים נמשכים לאדמה, אבל כולם מתלהבים ומסתובבים כאילו הם מסוקים קטנים. השמחה שלהם כל כך טהורה, שהיא מרעידה את הלב. הם מזנקים, נוגעים בידיים שלו באף רטוב, מלקקים את כפות ידיו. בעיניים שלהם יש הכול: תודה, אמון, תקווה.
מה יש לכלב שעזבו ברחוב לקוות? ובכל זאת הם מקווים, מאמינים, אוהבים. לכן ראובן אף פעם לא מגיע אליהם בידיים ריקות. הם מחכים לו, והוא תמיד בא.
אבל הבוקר, רק ארבעה רצו אליו. הם יללו בשקט ונראו מודאגים, מתבוננים בכיוון קצה הרחוב. ראובן הרגיש מיד שמשהו לא בסדר.
הוא טרק נשימה עמוקה, שלף את הטלפון והודיע לעבודה שיאחר.
בקצה רחוב דיזנגוף, במתחם מגורים שקט, שוכבת הכלבה הרועה מתחת לסבך שיחים. מכונית פגעה בה; שם יש פנייה חדה, ונהגים נוהגים לדהור במהירות מבלי להאט. הפעם זה נגמר רע.
ארבעת הכלבים מביטים בו בעיניים מלאות תחנונים; הוא היחיד בו הם בוטחים.
ראובן מתקרב אל הכלבה. דמעות זולגות מעיניה. היא מביטה בו בעיניים כבויות ומסובבת את ראשה. תקווה איננה עוד, אנשים היא כבר מכירה היטב. מה שמטריד אותה הוא גורל הארבעה שהיא אחראית להם.
“לך ככה… כואב?” הוא שואל בשקט, ושוב שולף את הטלפון.
אחרי שסגר עם העבודה, הוא מוציא את הרכב, ומעביר את הכלבה בזהירות למושב האחורי. ארבעת חבריה קופצים סביבו, מתלטפים לידיו ומנסים להודות לו.
במרפאה הווטרינרית, רופא בשם ד”ר ירון בוחן את הרועה ונאנח:
“עדיף להרדים אותה. יש יותר מדי שברים, הסיכוי שלה לשרוד קטן מאוד, והטיפול יעלה לפחות כמה מאות שקלים.”
“יש סיכוי?” מתעקש ראובן.
“יש תמיד,” אומר ד”ר ירון. “אבל היא תסבול. האם יש טעם?”
“יש,” נענה ראובן בהחלטיות. “עבורי זה חשוב. וגם עבורה. חוץ מזהיש ארבעה שמחכים לה. איך אוכל להסתכל להם בעיניים?”
הרופא מסתכל עליו ארוכות, מהנהן ואומר: “אז נתחיל לטפל.”
שבוע אחר כך, ראובן אוסף את הכלבה מהמרפאה. כל הזמן הזה, ארבעת הכלבים ישבו ליד דלת ביתו, מחכים. הצהלות והשמחה כשהכלבה חוזרת כל כך גדולה, שהיא אפילו מנסה ללקק אותם למרות היותה פצועה.
ראובן מרים אותה לבית, ואז יוצא החוצה אל השאר ומדבר איתם, מספר להם ש-בית זה אחריות. ומעכשיו, הרבה דברים שהיו עושים ברחוב, אסורים.
הכלבים יושבים לפניו, מקשיבים, ואז הוא נעצר מחייך ואומר: “נו, מה אתם מחכים? תיכנסו.” ופותח את השער.
הרועה מחלימה במהירות מפתיעה, מנסה שוב ושוב לצאת ולהתחבר עם חבריה, וראובן משגיח היטב שלא תתאמץ יותר מדי. כשהשברים מתאחים והיא עומדת בביטחון, ראובן שם עליה קולר מיוחדקולר מוזהב עם פעמון קטן.
עכשיו הוא יוצא מוקדם מהבית, הולך ברחוב הארוך עם חמישה כלבים: ארבעה קטנים, משעשעים עם זנבות מתולתלים, ואת הרועה הגדולה, עם הקולר המוזהב והפעמון.
ואם הייתם רואים איך הם מסתכלים סביבעכשיו יש להם בית. ולה, יש קולר מיוחד. הרועה הולכת עם ראש זקוף וגאה.
אולי לא תבינואף פעם לא היה לכם קולר כזה עם פעמון. אבל לכל כלב ברור: רק מי שמכובדת זוכה ללכת ככה.
כך הם הולכיםראובן שלא התעלם, וחמישה כלבים שלא שכחו לקוות ולאהוב, אפילו אחרי בגידה של בני אדם.
הם ממשיכים בדרכם, שמחים. למה בדיוק, אי אפשר לדעת. אולי זה אחד לשני, אולי לשמש של היום. ואולי פשוט כי עדיין יש בעולם הזה אהבה.
כשאתה מסתכל בעיניים שלהם, ברורכל עוד יש עיניים כאלה, עדיין לא הכל אבוד.
