אני התכופתי אל עבר הכלבה רותם, שפעם הייתה חלק ממשפחה, אבל בשנים האחרונות איבדה אמון בבני אדם. רותם הסתכלה עליי בעיניים מלאות ייאוש והסיטה את מבטה. תקווה כבר מזמן לא הייתה בליבה; היא הכירה היטב את טבע האדם.
אנשים בשכונה בתל אביב קראו פשוט “חבורת הכלבים”, אבל אני, שגר בדירה ברחוב הסמוך, תמיד תיקנתי: “זו לא כנופיה, אלה חמש כלבות שמחזיקות אחת את השנייה כדי לשרוד”.
בראש החבורה עמדה רותם, כלבה מבוגרת, וככל הנראה פעם הייתה של משפחה שאהבה אותה עד שעזבו את העיר ולא סובבו את הראש לאחור. היא זו ששמרה על כולן ביחד, הגנה, הובילה ודאגה שה”חבורה” הקטנה לא תתפורר.
יום יום הייתי מגיע אליהן עם קצת אוכל בוקר בדרכי לעבודה, ערב בעת חזרתי. כל פעם, ברגע שנראה בפניי, חמש זנבות התחילו להסתובב במהירות, מי בצורת בייגלה ומי ישר, כמו מנוע. השמחה בעיניהן הייתה עצומה, והלב שלי היה מתכווץ מהתרגשות. הן קפצו עליי, תחבו אפים רטובים לכף ידי וליקקו אותה. במבטיהן הייתה הכל תודה, אמון ותקווה.
מי שעזב כלבה ברחוב, מה היא כבר יכולה לקוות? ובכל זאת, הן קיוו, אהבו, האמינו. לכן אף פעם לא יצאתי אליהן בידיים ריקות הן חיכו, ותמיד ראו אותי שב.
אבל באותו בוקר, רק ארבע כלבות רצו אל רגליי, יללו ודאגו, מביטות בחשש אל קצה הרחוב. מיד הבנתי שיש בעיה.
נאנחתי עמוק, והתקשרתי לעבודה להודיע שאאחר.
בפינה המרוחקת של הרחוב בשכונת מגורים בדרום העיר, מתחת לשיחי חרוב, שכבה רותם. היא נפגעה ממכונית שדהרה בפנייה, שם נהגים נוטים לנסוע מהר מדי. הפעם זה קרה.
ארבעת הכלבות יללו בעצב, שואלות בעיניהן כי אני הייתי האדם היחיד שסמך עליהן.
התכופתי אל רותם. דמעות זלגו מעיניה. היא הסתכלה עליי בייאוש והסתובבה. לנסות להאמין כבר לא ידעה. בני אדם היא הבינה היטב. הדבר היחיד שהדאיג אותה מה יקרה לארבע הכלבות שעוד הסתמכו עליה.
“זה כואב, אה?” שאלתי בשקט, והוצאתי את הנייד.
לקחתי יום חופש, הבאתי את האוטו והנפתי אותה בזהירות למושב האחורי. ארבעת חברותיה קפצו סביבי, נגעו בי, כאילו מודות.
במרפאה וטרינרית רופא הביט בה ואמר:
“עדיף להרדימה. יש הרבה שברים. סיכויי ההישרדות נמוכים. וגם הטיפול יעלה הרבה כסף, לפחות אלפיים שקלים…”
“יש סיכוי?” שאלתי.
“סיכוי תמיד יש,” ענה הרופא. “אבל היא תסבול מאוד. יש טעם?”
“יש,” עניתי בנחישות. “בשבילי יש. וגם בשבילן הן מחכות לה. איך אני אסביר להן?”
הרופא הסתכל עליי בעיניים חמות ושאל: “אתה בטוח?”
הנהנתי. “מתחילים.”
שבוע אחר כך הגעתי לקחת את רותם מהמרפאה. ארבע הכלבות לא זזו מדלת ביתי כל אותה תקופה. השמחה שלהן כשנפגשנו שוב הייתה כל כך גדולה, שגם רותם, שנפצעה, ניסתה ללקק את חברותיה.
הכנסתי אותה לבית, ואחר כך פניתי אל החבורה: דיברתי על זה שמהיום יש בית זו אחריות, מאוד שונה מהחיים ברחוב.
הן ישבו מולי והקשיבו בשקט. עצרתי, חייכתי ואמרתי: “אז מה אתן מחכות? תיכנסו.”
פתחתי את השער.
רותם התאוששה במהירות מפתיעה. כל הזמן רצתה לקום ולהצטרף אל חברותיה, ואני הקפדתי שלא תתאמץ. כשהשברים התאחו והיא הצליחה לעמוד בביטחון, חבשתי לה קולר מוזהב עם פעמון קטן.
כיום אני יוצא מוקדם בבוקר, הולך ברחוב השקט, מוביל חמש כלבות ברצועות: ארבע קטנות עם זנבות עגולים, ורותם הגדולה עם הקולר הזהוב והפעמון.
ואתם לא תאמינו איך הן מסתכלות סביב. עכשיו יש להן בית. לרותם יש קולר והיא הולכת בראש מורם.
אתם לא תבינו, כי לכם אף פעם לא היה קולר מזהב עם פעמון. לכלבה זה ברור ככה הולכת מי שמכבדים.
כך אנחנו הולכים אני, האיש שלא התעלם, וחמש הכלבות שלא הפסיקו לקוות ולאהוב, גם אחרי בגידה אנושית.
הן הולכות ומוּתרות. מה בדיוק איני יודע. אולי אחת את השנייה. אולי לשמש שזורחת. אולי פשוט לאהבה שנשארה בעולם.
ומביט בעיניהן, אני יודע: כל עוד יש עיניים כאלה, שום דבר לא אבוד.
