אויבים מושבעים
ניר רק שכב להתנמנם מעט, כשהנביחות הפראיות של כלבו פרצו מבעד לחלון הפתוח כמו סערה בלילה קיץ תל־אביבי. בדרך כלל שׁוּלוֹ הוא עצור וממעט בנביחות, אבל היום משהו השתבש נובח בלי סוף, חזק, כאילו מנסה להפחיד רוחות רפאים.
ניר כבר כמה פעמים יצא לחצר, אבל שום דבר חריג לא ראה שם.
חשב לעצמו, אולי כלבים של השכנים חלפו ברחוב, ושולו הרגיש צורך להגן על גבולו.
בעצם, שולו כזה סלע איתן, קשה לו לסבול זרים ליד המקום שבו שומר. לא פלא שבכל פעם שניר יוצא החוצה, כבר אין שם נפש חיה.
נביחותיו של שולו כאלו שבאמת עשויות להבריח כל יצור חי מהרחוב. זה כנראה מה שגרם לכלבי השכנים לברוח מהר.
הם הרי לא ידעו שה”מפלצת השעירה”, כמו שניר מכנה אותו לפעמים, סגור במלונה. ניר תמיד משאירה אותו שם בימים ליתר ביטחון.
בלילה, הוא משחרר אותו לחופשי “אחריותכם, חברים”.
פעם ניסו שלושה גנבים מהקיבוץ השכן לפרוץ לחצר של ניר.
בסופו של דבר אחד איבד את המכנסיים שנתקעו בגדר, השני השאיר נעל מתחת לצמחיה, השלישי טיפס על עץ חרוב בגינה ונשאר שם חסר אונים.
אפילו היה צריך להזעיק את מכבי האש שיחלצו אותו, כי הוא ממש לא הצליח לרדת לבד. שולו עשה להם את המוות הם לא ישכחו את זה כל החיים.
ומה שחשוב שולו אף פעם לא נובח בלי סיבה. אבל היום כאילו יצא משליטה.
“שולו, תפסיק כבר לנבוח!” קרא אליו ניר, קם מהמיטה וניגש לחלון.
הכלב השתתק, אך כעבור כמה שניות חזר לנבוח בנחישות.
נאלץ ניר לצאת שוב לחצר, לברר מה עיצבן כל כך את הרועה הענק שלו.
כמו שחשב בחצר לא היה אף אחד. שולו השתתק כשניר הופיע.
“מה אתה עושה פה קונצרט, אה?” חייך אליו ניר וניגש למלונה.
שולו רעד מאושר, הביט בניר במבט מתנצל.
הוא הבין שלא נתן לו לנוח, אבל באמת יש לו סיבה.
כעת שולו העיף מבט חריף לעבר השער, ונבח בכל הכוח.
ניר פנה מהר לשער, ובזווית עינו קלט משהו אפור קטן חולף במהירות של גשם ראשון על כביש מתל־אביב לראשון. יצא במהירות לכביש וראה…
…חתול רגיל, כזה שגדל בצל פנסי הרחוב.
המבט של החתול הזה… חצוף, בטוח בעצמו, עם זנב מורם כאילו הוא בעל הבית.
“מה אתה עושה פה, ידידי?” חייך ניר. “באדם מדבר לחתול עדיף שלא תסתובב פה, שולו לא סובל חתולים. ואם יתפוס אותך”
החתול סובב את האף בקלילות, וניר היה בטוח אפילו שצחק עליו.
“יתפוס אותי? הוא בקושי יוצא מהמלונה, אני כבר מעבר לגדר לפני שהוא בכלל קלט אותי. הכלב שלך, צריך פחות להאכיל אותו, הוא נהיה שמן.”
ניר לאהב את הדרך שבה החתול הזה שתק, אבל חילק הערות.
“קדימה, עוף!” סימן ניר בידו לחתול, חזר לחצר וסגר את השער.
אתם חושבים שהחתול הלך? ברור שלא. להפך, הוא התחיל להופיע בכל יום.
הוא מסתובב כאילו הוא בעל הבית, מתיישב ליד המלונה, חי את חייו, ושולו רק נובח עליו נואשות.
ניר ניסה לגרש את החתול כל פעם שראה אותו, אבל ברגע שחזר פנימה החתול הופיע שוב.
אין מה לעשות, ניר לא מצליח להתמודד עם החתול הזה.
החתול, אחרי הניצחון הקטן שלו, הרגיש כמו “מלך החצר”.
ביום אחד אפילו גנב חתיכת שניצל מצלחת הכלב הצלחת הייתה בתוך המלונה. שולו שכב בצד, מותש ממאמץ לנבוח והחתול ניצל את ההזדמנות.
ואז אפילו לעס את השניצל מול עיני שולו.
ניר ראה את זה ומבפנים הרגיש תסכול אדיר.
“אה, ככה אתה עושה… לחש בזעף. חכה, אני אעשה לך חיים קשים, עוד תצטער שפגעת בכלב שלי.”
ניר החליט בשלב הבא, לא ינעול את שולו במלונה ביום.
כלומר, ייגע את הדלת, אבל יאפשר לכלב לדחוף אותה ולצאת אם ירגיש צורך.
שולו שיביא סדר לחצר, חשב ניר לעצמו.
החתול עייף אותו, את שולו, אפילו את ניר עצמו אין מנוחה בכלל.
אבל באותו יום, כשניר ושולו המתינו לאורח הלא־רצוי, החתול האפור לא בא.
אולי הרגיש משהו, אולי קרה לו משהו… לא ברור.
ניר בנה תכנית נבזית אבל החתול לא הופיע, לא בא אפילו אחרי עוד יום ועוד יום.
שולו הביט בניר במבט משתאה, וניר רק משך כתפיים.
“אולי טוב שהחתול לא בא יותר”, חייך ניר. “שקט, רגוע.”
אבל בעצם ניר התגעגע לחתול המטריד, מוזר ככל שישמע.
וגם שולו התרגל לנבוח על אויבו המושבע התרגל להתרגז ולהתלונן.
ועכשיו? שעמום…
אחרי כמה ימים, שולו התחיל לבקש מניר לבדוק אם החתול נמצא באזור.
איך מבקש? במבט. שולו מתקרב לניר, מביט בו בשקט וניר מבין הכל.
“אתה חושש שמשהו קרה לחתול שלנו?” שאל ניר בחשש. “עם אופי כזה, קל להסתבך בוא נלך לשער לבדוק.”
ניר פתח את השער, יצא לכביש, התקרב למכוניתו והתבונן סביב.
שולו בעקבותיו, מסובב את ראשו, מחפש, מרחרח את האוויר בתקווה לאתר ריח מוכר ומרגיז של החתול.
אבל זה לא קל.
ריח זבל מהחצר של השכן משתלט על הכל.
ניר הלך תחילה מצד אחד של הרחוב, אחר כך לצד השני. חזר לשער, רצה כבר להחזיר את שולו לחצר.
אבל בדיוק כשאחז בשער קפא במקומו, הביט לצד שמאל.
משהו מוזר התרחש צרחה עזה של חתול מתערבבת עם נביחות זועמות.
ובדיוק אז, חתול אפור בריצה פראית על כביש מאובק, מדדה על רגל אחת.
אחריו רץ כלב לא כלב מן הפריפריה, אלא גזעי. דוברמן מחיפה.
ניר הכיר את הכלב משפחה מהעיר מביאה אותו בקיץ ובחורף כשהם מגיעים.
כנראה החתול ניסה לשגע את ה”דוברמן העירוני” כמו שעשה לשולו, אבל התסריט השתבש.
נראה שהדוברמן נשך אותו, יש כתמים חומים על הפרווה.
ניר נשאר בצד, צופה שוכח לרגע משולו.
שולו, בלי רשות, פתאום יוצא לעבר החתול.
“שולו! לאן אתה הולך?!” צעק ניר, מדמיין את הדוברמן טורף את החתול, ומשולו מתעצבן עוד יותר.
שולו התעלם מהקריאות, רץ ישר לעבר החתול.
החתול, כמובן, ראה עמד באמצע הכביש בגמישות שרק בחתולים יש.
הבין שהוא במצב קריטי אם לא על חוט, על שערה.
ומה שקרה אחר כך? אתם יודעים.
שולו עצר ליד החתול, ריחרח אותו, ואז…
…בשאגה כמו אריה או דוב ביער איילון, הסתער דווקא על הדוברמן.
רדף אותו עד סוף הרחוב. טוב שהדוברמן זריז הסתובב מהר וברח עם זנב בין הרגליים.
אחר כך החתול ניצל את הרגע וברח.
ניר עקב אחרי שולו, ולא שם לב שהחוליגן האפור נעלם.
בערב, כשיצא להאכיל את שולו, כמעט נפל לו הקערה מהיד החתול היה שם.
חי, שלם, עם מבט מלא תודה.
הוא הניח את הראש על ירך שולו והתחיל לחרחר.
שולו הביט בניר במבט כזה שיש בו חיוך:
“סליחה, אבל הצלתיו, עכשיו אני אחראי עליו לתמיד”, קרא המבט.
וזה לא היה בצחוק.
שולו אכן הפך לשומר האישי של החתול.
אפילו איפשר לו לאכול מהקערה מחווה נדירה לכלב כזה עקשן.
באופן מוזר, החתול הצליח לפשר את שולו. הם הפכו מחוליגנים לאחים.
ואם חשבתם שזו סוף הסיפור טעות בידכם.
ניר והחתול נסעו לתל־אביב לווטרינר.
פצע ברגל חמור, צריך טיפול. הווטרינר תפר ותחב, והחתול נשאר עם ניר.
ניר טיפל בו, שולו השקיף עליו מדאגה אתמול עוד היו אויבים, והיום חברים.
יום אחד הופיעה ליד השער אישה צעירה ויפה.
שולו רצה לנבוח, אך הבין שעדיף לא להפחיד, אז נבח בעדינות.
ניר שמע, יצא וקיבל את האורחת.
“ש שלום,” גמגם ניר, “את מחפשת אותי?”
האישה שאלה אם ראה חתול אפור ברחוב.
“או שאולי נכנס אליך לחצר? הוא נורא עקשן, ניסיתי לסגור אותו בבית, אבל נועם שלי פשוט בורח כל הזמן. בעיר הוא היה רגוע, עכשיו באתי עם אמא אחרי אירוע מוחי, ומאז נועם לא מפסיק להסתובב. בדרך כלל חוזר הביתה, אבל עכשיו נעלם אני כבר דואגת.”
“יש לי הרגשה שאני יודע איפה נועם,” חייך ניר. “בואי לחצר, אל תפחדי משולו, הוא ידידותי.”
“אל הכלב שלך?! למה?”
“תגלי עוד רגע.”
האישה היססה, אבל מבטו של ניר היה כן, אז החלטה לסמוך.
והנה היא מתקרבת לשולו ורואה את נועם שוכב לצידו, קשור ברגל וירך.
“נועם! איך מה קרה לך?” נבהלה, ופתאום פנתה לניר “הכלב שלך נשך אותו?”
“לא, ממש לא,” נבוך ניר. “להפך, אנחנו הצילנו אותו.”
“מאיפה בדיוק?”
“אם יש לך זמן, אספר איך הכל קרה. תאמיני לי, זה יהיה מרתק.”
ניר סיפר הכול לאשה קוראים לה תמרה (הכירו תוך כדי השיחה), היא צחקה הרבה.
“נו, זה לא יאמן נועם שלי שיגע אותך, ואתה הצלת אותו.”
“כי אנחנו, שולו ואני, אנשים טובים”, חייך ניר. “לגוף ולנפש. עכשיו הוא ממש מתוק, לא מעצבן אותנו.”
“הוא תמיד היה כזה אולי זה האוויר הלא מוכר, ואולי אני לא הספקתי להקדיש לו תשומת לב, אני מטפלת באמא, לומדים ללכת שוב לא קל.”
“את יותר ממוזמנת לבוא עם נועם,” אמר ניר במבוכה.
“אני אחשוב על זה,” קרצה תמרה.
חצי שנה לאחר מכן החצר הופכת לאולם שמחות. חתונה של ניר ותמרה. שולו ונועם שם, כמובן. אפילו הדוברמן מתל־אביב, שנשך את נועם, הגיע.
הוא מיד זיהה את החתול, הסתכל בעין, אבל שולו שלח מבט והדוברמן שינה כיוון.
זו רק ההתחלה של הסיפורברגע שהמוזיקה החלה, תמרה וניר רקדו יחד בסמטאות החצר, שולו רץ סביבם בהתרגשות, ונועם, החתול האפור סוף סוף רגוע הצטרף בנפנוף זנב. ילדי השכונה זרקו פרחי חרצית על החתן והכלה, והשמש שקעה בשקט שליו, צבעה את הכל בצבעי זהב.
כולם צחקו: אפילו השכנים שצקצקו שנים, עמדו מחוץ לשער, מביטים פנימה וחייכים למראה האהבה שפרחה דווקא במקום שבו פסקו פעם נביחות רועשות ומיאו לוחמני.
שולו, שומר החצר, נבח למחואות כפיים, ונועם, שמצא בית וחבר חדש עלה על ברכי תמרה, והשקיף על כולם, מלך אמיתי.
וכך, אויבים מושבעים הפכו לבעלי הברית, ושקט שלם ירד על החצר; מנוחה שנולדה דווקא מהסערה.
כי לפעמים, כדי למצוא שלווה אמיתית, צריך קודם להילחם ואז ללמוד להיפתח.
וכולם, באותו ערב, ידעו: גם בחצר הכי סוערת, יכולה להישמע מנגינה חדשה.
