אבחנה בגידה
יום ראשון, ח’ באדר
נראה שהקשר שלכם כבר מאוד רציני, אמרה אסתר בן-דוד בתקיפות, לא מסתירה את הציפיות בעיניה, כשהביטה באסנת. אז מתי אתם מתכננים חתונה?
עוד לא נראה לי שזה הזמן, ענתה אסנת בחיוך נבוך, משתדלת לבחור מילים זהירות כדי לא להיעלב את אמא של איתן. אנחנו הרי גרים יחד רק חודש. כדאי להמתין, ללמוד אחד את השנייה ביום יום… מי יודע אם לא נתחיל לריב על שטויות?
אסתר הרימה גבה, אך לא ויתרה על דרישתה. תאמת, אסנת מצאה חן בעיניה הרבה יותר מהחברה הקודמת של איתן, עדן, שהייתה יהירה ולא נעימה. טוב שהוא לא המשיך איתה.
ואיך איתמר מגיב? שאלה אסתר, מחליפה נושא. מבטה נשאר חודר. הוא כבר ילד גדול, אבל עדיין…
מחשבה חמה חלפה בלבה של אסנת, נזכרת איך הכירה את איתמר, הבן של איתן. חששה מאוד בהתחלה: איך נער יקבל דמות חדשה בבית? אולי יראה בה איום לאמו?
הוא ממש מקסים, ענתה בכנות, וחיוכה נהיה טבעי. פחדתי שיתנכר או יהיה חשדן, אבל הכל התנהל נהדר! איתמר ילד פתוח וחמוד מאוד.
היא נזכרה כיצד יום אחד, איתמר חזר מבית הספר וניסה את העוגה שהכינה, ומיד אמר שעכשיו תמיד יהיה בבית אוכל טעים.
יותר מזה, הוסיפה בחיוך, הוא שמח שעכשיו מישהי עם כשרון במטבח מכינה אוכל, ולא אבא שלו. הוא גם מבקש ללמוד ממני מדי פעם מתכונים.
איתן ישב להקשיב ונד בראשו, מחייך בשקט. נראה שהיה מרוצה שהקשר ביניהם התהדק.
הוא כבר ביקש אח קטן? קרצה אסתר ברמז עבה.
איתן התכווץ והביט לעבר אמו במבט “למה שוב את מתחילה?”. היא אף פעם לא התביישה להעלות נושאים רגישים, כאילו לא מבינה שהם עשויים להכאיב.
מה רע בזה? חייכה אסתר, בקול עליז, כמו מדובר בזוטות. איתמר מת על ילדים, כל הזמן משחק עם האחיינים. ואת בסך הכל בת שלושים וחמש מספיק זמן לשניים-שלושה נכדים.
בטן אסנת התכווצה. היא לא רצתה לדון בנושא אישי מול אמו של איתן, אבל ניסתה להישאר שלווה.
אני חוששת שזה לא אפשרי, ענתה בשקט, מוודאת שקולה אחיד. הרופאים אוסרים עליי להרות.
שתיקה נפלה לרגע. פניה של אסתר קפאו, החיוך נעלם. הרגישה קור וניכור שלא היו קודם.
בעיות נשיות? שאלה בעדינות מזויפת שעטפה בנימה מתנשאת. אבל הרפואה כל הזמן מתקדמת, לא? מה שפעם היה בלתי אפשרי, היום ניתן לטיפול.
אסנת נשמה עמוק. רצתה לסיים את השיחה בזה, אך נמנעה. היא חיפשה בעיניו של איתן קצת תמיכה, אך הוא שידר “תגידי מה שצריך”.
במקרה שלי זה לא יעזור, השיבה. מדובר בסיכון כבד לעיניים. כבר מגיל שמונה-עשרה אני חיה עם אבחון שדורש ממני לא להיכנס להיריון. אחוזי הסיכון לא מאפשרים אחרת. אין טעם להביא ילד שלא אוכל לראות.
אסתר הייתה בהלם, נראה שלא הבינה את הקשר בין ראייה להיריון.
מה זה קשור? שאלה, לא לגמרי מאמינה.
אסנת הסבירה: יש לי כמעט תשעים אחוז סיכוי לאבד את הראייה. העומס על הגוף אסור בכלל מבחינתי. לא שווה לסכן הכל.
המבוכה בחדר הייתה ברורה. אסתר כבר לא ניסתה לשוחח בחום, וזרקה מבטים קרים לכיוונה, כאומרת: זו לא הכלה שרציתי לבני. כנראה דמיינה כלה חזקה ובריאה, שתביא מהר נכדים.
לא הרגשתי אשמה או רצון להתנצל. אני ואסנת כבר דיברנו המון על זה, שקענו בחיפוש מידע, התייעצנו עם רופאים. בסופו של יום, הסיכונים אינם הגיוניים, ותמיד אפשר לשקול אימוץ או אם פונדקאית. זה כבר לא דבר נדיר בישראל.
כשיצאנו מהבית שנינו הרגשנו הקלה. אוויר הערב ירד עלינו. אחזתי בידה של אסנת, היא לחצה את ידי. אפילו בלי מילים, היה ברור ששום דבר לא ישנה את הבחירה שלנו להישאר יחד, גם אם אמא שלי חולמת חלומות אחרים.
**************************
שלושה חודשים לאחר מכן
התחלתי להרגיש לא טוב, רגיל כזה עבודה, אולי שפעת קלה. אבל אז לא עבר, ואפילו הלך והחמיר עייפות, בקרים של בחילות, ריחות שמציקים.
ניסינו לטפל לבד: תרופות נגד הצטננות, שתייה, לישון יותר. כלום. אסנת הייתה חסרת אנרגיה, חזרה מהעבודה מותשת, ולא ידעה מה לא בסדר.
יום אחד, בשיחה עם אמא שלה, היא סיפרה לה בזהירות.
אסנת, שאלה אמא, את בטוחה שאת לא בהריון?
אסנת גיחכה. בטוחה לחלוטין. לא שכחתי אף גלולה, הכל לפי ההוראות.
אמא לא שכנעה אותה. תקני בדיקה. רק לשקט נפשי.
היא הנהנה, יצאה למינימרקט מתחת לבית, קנתה שתי בדיקות יקרות יותר, רצתה להיות בטוחה, וחזרה לדירה. הכינה את הכל בדיוק על פי ההוראות מחכה. שתי פסיות הופיעו. נבהלה.
זה לא הגיוני! צעקה. עשיתי כל מה שצריך.
קול צלצול פתאומי בדלת קטע אותה. היא הבינה שכנראה איתמר. הוא שכח מפתח, שוב.
מהר עטפה את הבדיקות, זרקה לאשפה, ורצה לפתוח. הוא נכנס, מוריד נעליים, עם התיק על הגב, מתנצל ששכח, והיא הלכה ישר להכין לו אוכל. עוד לא ידעה שאחת מהבדיקות התגלגלה ונפלה על הרצפה, חשופה.
******************
איתן, אני נוסעת שבוע לאמא שלי, היא לא כל כך מרגישה טוב, אמרה אסנת, והתחמקה מהעיניים שלי. לא אהבתי השקרים האלה בינינו, אבל גם לא רציתי להכריח אותה לדבר.
אולי את צריכה עזרה? שאלתי מיד. שאבוא איתך לרמלה? אעזור קצת?
הכל בסדר, תודה. אני אסתדר. אם אצטרך אתקשר, ענתה וסידרה מזוודה קטנה. הרגישה לחוצה נשאר פחות משעה לאוטובוס, ואמא שלה תחכה לה בתחנה.
תשמרי על עצמך, בסדר? תתקשרי כל ערב.
בטח, היא חיבקה אותי קצר ולחצה לצאת.
הדרך לרכבת כבר עברה כמו ערפל. אני הרגשתי שמשהו מעיק עליה, אבל לא העזתי לשאול יותר. היא ידעה שאחרי שתחליט, תספר.
למחרת נכנסה לרופא מומחה בקליניקה פרטית. הייתה בדיקה, אולטרסאונד, דמים והתשובה: הריון, כשישה שבועות. היא הייתה מופתעת, למרות שעמוק בפנים כבר חשדה.
לקחתי גלולות! איך זה קרה? שאלה בפאניקה.
הרופאה נשארה עניינית: אולי התרופה לא עבדה, אולי נטלת אנטיביוטיקה, או שפשוט לא הייתה השפעה. קורה, גם אם נדיר.
הבינה מיד: בשבילך, שאלה הרופאה, להמשיך או להפסיק?
זה בלתי אפשרי, ענתה, פניה הקשות משתדלות להחזיק מעמד. תשע מתוך עשר, אאבד את הראייה. אי אפשר להסתכן.
הרופאה הסכימה איתה, שלחה אותה לבדיקות נוספות, וביקשה שתחזור למחר לטיפול מסודר.
אסנת נשמה עמוק, ויצאה מהמרפאה בשתיקה.
***************************
אסנת! קולי ברוצוּת נבהל נורא, כשהתקשרתי אליה. למה לא סיפרת לי?
על מה? ענתה בנימוס קר, כאילו לא הבינה.
שאת בהריון! אמרתי בהתרגשות. מצאתי בדיקה עם שתי פסיות. כבר קבעתי לך תור לרופא מדהים, אלך איתך!
אל תמהר לשמוח, קטעה אותי. יש כמעט אפס סיכוי, הגלולות היו לפי הספר. אולי סתם טעות.
השקט השתלט. ואז, בקול מתנצל, אמרתי:
אני חייב להודות, אמא שלי הגיעה לפני כמה ימים, שמה עין על הקופסא של הגלולות שלך ואמרה שהרופאים מגזימים, שבהרבה מקרים דווקא כן מצליחים להביא ילדים, שאם מאמינים יהיה בסדר. קיבלתי השראה ל”הראות לרופאים”.
היא הקשיבה בשקט ובהלם.
מה אתה, ניסית להחליף לי את התרופות?! שאלה בטון מסוכן.
לא, באמת שלא, מיהרתי. רק… כשקופסא נפלה, מילאתי אותה מחדש בוויטמינים. אמא שלי שיכנעה שצריך להעז…
ידעתי שגזרתי עלינו סוף. אסנת לא ענתה, רק ביקשה:
נפגש בגן סאקר, בצהריים, עם אחי. תבין למה.
**************************
יום שישי, יב באדר
הקדמתי לגן חצי שעה, הבאתי לה זר שושנים לבנות. היא הגיעה, הפנים רחוקות, איתן ידה של אחיה אורן. לא קיבלה את הפרחים, רק הוציאה דף ומסרה לי אותו.
מה זה? שאלתי מבולבל.
זה סיכום רופא. המתינה שאקרא, והמשיכה הפסקתי את ההיריון. אתה הכנסת את הבריאות והאמון שלי למסלול מסוכן בשביל הרצון שלך ושל אמא שלך. מחר אחזור לאסוף את הדברים שלי, ואורן יהיה איתי. סוף.
התחננתי, ניסיתי להסביר, התנצלתי. אחיה חסם בגופו שלא אתקרב אליה.
דיברת עם רופאים בכלל? שאלה בשקט, קול חנוק. ידעת מה זה אומר להיות עיוורת? אתה לא חושב שזו זכותי להחליט על גופי?
לא ידעתי לענות. הלב שלי נשבר.
בג״ידה, סיכמה, והתרחקה.
נשארתי עם הוורדים המיותמים ביד, לראשונה מבין באמת, מה איבדתי. לא רק ילד, אישה. כנראה יש גבול למה שאפשר לתקן. הדבר המעודד היחיד שלמדתי שביחסים אמון הוא הבסיס, ואסור לאף אחד, גם בשם הרצון הכי עמוק, לטשטש אותו.
חיים שלמים, מונחים על גלולת אמון בודדה.
