הבחורה עם התמונה האחת
נדמה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים, בזמנים אחרים, כשעוד הייתי צעירה ולפני שהחיים נתנו לי את עומק הלב ששמור למי שמקשיב יותר מאשר מדבר.
ביומי הראשון שם, ראיתי אותה. היא ישבה במיטה הסמוכה לקיר, קול סדק בידיה, עיניה שקועות. סביב תמיד היה רעשאחת התווכחה לידי חלוקת ארוחות הבוקר, מישהי השתעלה בקצה החדר, הרדיו בחלון בישר שוב תחזית גשומה. והיא, כאילו איננה, טובעת בשקט מתוך שלושים המיטות שבאולם הגדול הזה.
הנחתי את קופסת הספרים על הרצפה וניגשתי לאיילת, המנהלת של המקלט.
מי היא? לחשתי.
איילת הייתה שקועה במיון הסדינים על העגלה, שפתיה מזיזות שמות וספירות. שלושים ושמונה, רכזת ותיקה, עייפה כבר משעות הצהריים.
הדס. אצלנו כבר יותר משלושה חודשים. בקושי מוציאה מילה, לא עם אף אחת.
בכלל לא?
בכלל. אוכלת, ישנה, מתקלחת. וכל היום יושבת ככה. עם הדבר הקטן הזה. בהתחלה חשבתי שזו תמונה של ירושלים. לא. תצלום.
ויש לה מסמכים?
כלום. לא תעודת זהות, לא קופת חולים, לא תעודת פנסיונרית. ניסינו לסייע לשחזר, סירבה. לא הסתכלה אפילו לעיניים. רק הנידה ראש.
התקרבתי אל הדס. היא החזיקה משהו קטן, בקושי חופן. בפינות קצוות שחוקים ממים, כתמים ישנים. הביטה בזה כמו שמביטים מחוץ לחלון רכבת בסוף הלילה, כשרואים רק את ההשתקפות שלך בחושך.
הייתי אז בת עשרים ושש, סטודנטית לעבודה סוציאלית בלימודי ערב. שלוש פעמים בשבוע הגעתי ל”חוף חם” מקלט לנשים חסרות בית בקומה עליונה של בניין ישן בשכונת התקווה שבתל אביב. ריח כלור ודייסה מבושלת בכל פינה. מהחלונות רואים חניון של סופרמרקט, כשבלילה האור הצהוב של השלט פורץ לחדרים, ונשים מתקשות להירדם.
האנשים כאן הם ללא כתובת. כששואלים אותם, התשובה היא רִיק.
ולא הגעתי לכאן בשביל נקודות זכות בלימודים, באמת שלא. אולי זה היה בגלל סבתא שלי. שלוש שנים חיה לבד ברחוב פינס בתל אביב. בימי ראשון התקשרתי אליה. עשר דקות, לפעמים רבע שעה. האמנתי שלהספיק מספיק. האמנתי שהיא מסתדרת. כשהגעתי ללוויה, השכנה, יעל, לחצה את ידי וחזרה שוב: “היא ירדה כל יום להאזין לקולות במדרגות. חיכתה שייכנס מישהו. אני עשיתי מה שיכולתי, אבל אני לא את.”
ומאז נשבעתי לעצמי לא לפספס. אף פעם.
פרסתי את הספרים בפינת הישיבה: בלשים, רומנים, כמה אוספים של שירה. מה שמקלטים קוראים באמת. את אחד הספרים הפרדתי בצד “קול מעבר לדלת,” ספר ישן מאת דניאל איתן. היה עליו מדבקה: “20 ש”ח.” אפילו לא טרחתי לקרוא את הכריכה, הנחתי ליד הבלשים.
הדס לא קמה אל הספרים. כמו האחרות, הן בחרו כשהחדר התרוקן. בערב, שלוש ספרים נעלמו מהערימה. “קול מעבר לדלת” נשאר במקומו. אף אחת לא רצתה.
גם למחרת, עדיין נשאר.
***
שבוע עבר עד שהבאתי תה.
לא לארוחה, לא לחלוקה עם הכלים החד-פעמיים והסוכריות השקופות. מזגתי שני ספל תה מתוך התרמוס שליעם נענע, בדיוק כמו שסבתא שלי הייתה מכינהוישבתי לידה. הנחתי להס את הספל על השידה לידה.
היא לא הביטה בי. שתיתי בשקט את שלי. עשרה רגעים. בסוף קמתי והלכתי. הספל שלה עמד שם, מלא.
גם יום אחרי אותו הדבר. שני ספלי תה, ריח נענע, שקט. ביום השלישי היא לקחה את הספל. בלי הוקרה, בלי תנועת ראש. אחזה בספל בידיה כמו שמחזיקים משהו ששומר על חום הלב בפנים, לא חום התה.
ראיתי את ידיה. אצבעות ארוכות, מפרקים בולטים, ציפורניים קצרות וקו ישר של גזירה. מסודרות, נקיות. גם במקלט, בין שלושים מיטות, היא שמרה על ציפורניים מסודרות.
איילת הזהירה אותי אל תצפי לכלום. יש אלו שלא חוזרים. בורחים אל עולם פנימי, שאין ממנו שביל חזרה. “העירייה תיקח אחריות, בסוף תועבר לדיור קבע,” נענתה. “מניסיון, פה זה נגמר בשקט.”
אבל אני הבחנתי בדבר שאיילת כנראה כבר לא ראתה או הפסיקה אכפת לה.
הדס כל בוקר סידרה את המיטה שלה בקפידה. משכה את הסדין כמו במטכ”ל, בלי אף קמט. המעיל האפור, מהבד העבה, תלוי על הכיסא כשהכיס מתוקן בתפרים מדויקים. הכול מסודר, בחלקים שווים, כמו מישהי שכל חייה הורגלו למשמעת. עין שרואה. לב שמדקדק. זה לא מישהי שוויתרה.
ביום העשירי הנחתי ליד התה את הספר”קול מעבר לדלת”.
ספר טוב, אמרתי. קראתי אותו בגיל חמש עשרה.
הדס הביטה בפינה. שריר זע בלחיה, אצבעותיה לגששו לספר, ליטפו בעדינות את השם המובהק. לקחה. בערב, בזמן שעזבתי, הצצתי לאחורהדס שוכבת וקוראת. התצלום מונח לראשה על הכריתכמו זקוקה לשניהם: את העבר לצידה וסיפור בין ידיה.
בחוץ נשמתי עמוק. היה לי חם יותר ממקודם.
עברו שבועיים.
הגעתי, כמו תמיד, עם תה. ישבתי לידה. שתקתי, או דיברתי על דברים פשוטיםמזג אוויר, ספרים שעלו למדף, שהקפה החדש ממול מוכר קרואסון דובדבנים. פרטים קטנים, לא אישיים. רק היא הכילה. לפעמים הנהנה קלות. פעם אחת סובבה אלי מבטה כשסיפרתי על חתול המקלט, “דורי”, המגיע לקבל קצת אוכל בדלת האחורית.
עד שיום אחד היא פנתה אלי.
זה היה ביום שלישי, בארבעה עשר במרס. בחוץ כביסה של שלוליות, הרדיו בישר פקקים לאורך איילון. הדס שתתה את התה, קבעה את הספל, ואז אמרה:
את רוצה לדעת מה בתצלום.
לא שאלה. קבעה. קולה נמוך, כל מילה מדויקת, כמו מורה בכיתה.
רק אם תרצי, לחשתי בזהירות.
הדס שתקה. חמש שניות, אולי יותר. אחר שלפה מן כיסה, בזהירות, את התצלום.
מרוט, עם כתמים, פינותיו קמוטות. בתמונהאישה בלבוש בהיר ליד לוח כיתה, ילדים סביבה. ידה מונחת על כתפי ילד בשורה ראשונה, חיוך שפתי, טבעי. ילדים בני שתים-עשרה, אולי שישית. ילד אחד עם שרוך נעל משוחרר. שילדה עם סרט לבן בצמה.
זו אני. לפני עשרים ושתיים שנה, אמרה.
הבטתי פעם בה, פעם בתמונה. שםאישה בת ארבעים, יציבה. כאןהדס בת שישים, מעיל כהה, כתפיים דקות. אך הקולאותו קול, נוכחות שלא דועכת.
עשרים שנות הוראה, לימדתי ספרות. בית ספר בגבעתיים מספר ארבעים ושבע.
ספרות?
כן. שמונים ושש עד עשרים. שלושים וארבע שנים, במדויק. אחר כך סגרו את בית הספר. איחוד מוסדות, זה הכול. אחרי שנה, בעלי מת. קיבל שבץ. לא הייתה לי אפשרות לשלם משכנתא. הדירה עברה לבנק.
סיפרה בקצרה. עובדות, נקודות. כמו רופאה קוראת תיקיםרק עובדות, בלי סערה.
גרתי אצל מכרות, שנה פה, שנה שם. זה התחיל להעיק. לכולם. אז עזבתי.
והתצלום?
מזכירה לעצמי מי הייתי. כדי לזכוראפשר לחזור.
העיניים שלי יבשו, לא מרחמים, אלא מהמילים שלה. בשקט, בשכנוע פנימי, כשעובדה ברורה, לא תקווה מתערפלת.
הדס, הילדים שבתמונה? מה איתם?
התלמידים שלי. כיתה ו’, שנת 2004. חלק עזבו לארה”ב, חלק השתנו, אחדהוא כותב ספרים. שמעתי אותו ברדיו. לא זוכרת את שם המשפחה, אבל את הקול שלו לא אשכח.
הקול?
היה לו קול מיוחד. שקט, אבל כשהקריא שירים, הכיתה הקפיאה נשימתה. אפילו נדב, שתמיד הביא כאב ראש, היה מקשיב. באוטובוס שמעתי פעם שידור וידעתיזה הוא.
הדס גנזה את התצלום בחזרה, לטפה את התפרים של הכיס החבוי.
היה בודד. אבא עזב מוקדם, אמא עבד לשני משמרות בחברת “עלית”. אחרי שיעורים נשאר בכיתה, עשה כאילו קורא היסטוריה אבל פשוט לא רצה לחזור לדירה ריקה. השארתי לו תפוח על השולחן. שוחחנו שעות, על ספרים, גיבורים, למה רסקולניקוב הלך לסוניה? תמיד היה שואל: “מה אם הגיבור לא חוזר? מה אז?” הייתי עונה: “גיבור אמיתי תמיד חוזר. גם אם לוקח זמן”.
הפסיקה לדבר. מבטה נתקע בקיר ממול, לא בי, לא בחדר, אלא בכיתה שכבר איננה.
שמרתי על שקט. לפעמים, זה כל שניתן לעשות.
***
בערב ישבתי בבית קפה ממול. מקום קטן, חמישה שולחנות, ריח קפה וקינמון. לפטופ פתוח, לאטה קרה. התחלתי לחפש.
בית ספר 47, גבעתיים. בוגרים מפורסמים.
שום דבר. בית הספר נסגר ב-2020, עבר לאולפן חדש. אין אתר, הדף ברשתות סגור. אבל בחיפוש בארכיוני אינטרנט מצאתי עמוד “בוגרים”: שלושה שמות, חוקר, מנהלת מפעלודניאל איתן, סופר.
הקלקתי: “דניאל איתן סופר”.
קפאתי.
דניאל איתן, בן 34, סופר של שלושה רומנים, זכה בפרס ספיר. ספר ביכורים: “קול מעבר לדלת”, 2015.
” קול מעבר לדלת “.
הספר שהנחתי להדס.
הספר שקראתי בגיל חמש עשרה.
נשענתי לאחור. המלצרית שאלה אם הכול בסדר. עניתי שכן, למרות שאף דבר לא היה. את הספר הזה זכרתי היטב. סיפור על ילד בודד בעיירה קטנה, על מורה שראתה בו מה שלא ראו אחרים. על מילה אחת שמגיעה בדיוק מתי שצריךואולי משאירה מישהו שלם, לא בהכרח מצילה, פשוט לא נותנת להתפרק.
קראתי אותו בגיל חמש עשרה, אצל סבתא. בחוץ ירד גשם, וסבתא בישלה קומפוט, ואני עם הכרית הרקומה של ראשה. אז חשבתיאני רוצה להיות ככה. להאזין, להיות שם בזמן אמת. לא אחר כך, לא דרך הטלפון, לא פעם בשבוע.
בשביל זה בחרתי להיות עובדת סוציאלית. לא בשביל התעודות, אלא בגלל הספר ההוא.
פתחתי ראיון עם דניאל באתר ספרותי. דיבר על בית הספר, איך מרגיש ריח גיר, שריטות כיסאות בכיתה ריקה. ועליה
“המורה שלי לספרות, הדס לוי. היחידה שראתה בי משהו כשאפילו אני לא ראיתי כלום. את הספר הראשון כתבתי עליה. על זה שהיא נשארה והקשיבה. לא כי הייתה חייבת, כי אכפת לה באמת.”
גללתי לעמוד הראשון של “קול מעבר לדלת” במהדורה העברית הדיגיטלית. עמוד הקדשה: “ד.ל. למורה ששמעה אותי באמת”.
ד.להדס לוי.
לא יכולתי להפסיק להסתכל על המסך. הלילה ירד רחובות תל אביב, הקפה נסגר עוד מעט.
המורה שבגללה דניאל איתן נהיה סופר. האישה בזכותה נכתב הספר שגרם לי להיות עובדת סוציאלית. היא עכשיו ישנה במקלט, בלי תעודת זהות, בלי פנסיה, רק עם תצלום קטן בכיס מתוקן.
פתחתי את אתר ההוצאה לאור של הספר, הפניה לקבלת פניות. מייל.
התחלתי לכתוב:
“שלום, שמי מעיין, מתנדבת במקלט חסרי בית בת”א. ההודעה עבור דניאל איתן. אני יודעת למי הקדשת את ‘קול מעבר לדלת’. הדס לוי בחיים. היא כאן. שומרת תמונת כיתה שבה למדת, ו’, 2004. היא עדיין זוכרת ילד שקרא שירים אחרי שעות ולא רצה ללכת לדירה ריקה.”
צרפתי תמונת התצלום, שצילמתי כשהראתה לי אותו. מטושטשת, אבל הפנים ברורות.
שלחתי.
סגרתי את הלפטופ. אספתי את התיק. יצאתי לרחוב. ריח גשם, אוויר כבד של תל אביב. רק בפינת האוטובוס, כשהוצאתי רב-קו מהכיסהבינותי שידי רועדות.
שלושה ימים לא נענה.
בדקתי מייל כל שעתיים. כלום. אולי נדחה לספאם. אולי ההוצאה לא מסרה. אולי חשב שאני ממציאה.
המשכתי להגיע למקלט, עם תה מרגיע. הדס החלה לספר יותרלא הכול, רק על תלמידים. סיפרה על ילדה שכתבה שירים, החבאתי אותם במגירה, כל פעם מצאתי, השארתי ממתק לידהכדי שתדע שמישהו רואה אותה. שנה אחרי עלתה על הבמה והקריאה שירה, למרות שידיה רעדו מקול. או על ילד שהיה מכה כל הזמן. במקום להעניש, הבאתי לו את “הנסיך הקטן”. חודש אחר כך בא אלי עם עיניים גדולות: “גם השועל היה בודד, נכון?”
הדס דיברה על תלמידים כאילו הם עדיין פה, לא דמויות שרק בלי שם.
הקשבתי ותהיתי: איך שוכחים אדם כזה?
ביום הרביעי הגיעה תשובה.
ישבתי באוטובוס, קיבלתי דואר חדשnot from ההוצאהאישי, דניאל איתן. שלוש שורות:
“מעיין, קיבלתי. אני בדרך. תגידי מתי. חיפשתי את הדס לוי ארבע שנים. אמרו שסגרו את בית הספר, שום טלפון, הכתובת לא זמינה. תודה שמצאת אותי.”
ארבע שנים. חיפש ולא מצא. כי היא כבר עיתקה בין דירות.
קראתי פעמיים ושלחתי פרטים.
נותר לי הקשה מכוללהגיד להדס.
***
הגעתי מוקדם, יום שישי. הדס ישבה על מיטתה, תצלום בידה, המעיל תלוי בצד, שמש אביב ישראלית זהובה בחלון. מישהי הדליקה שוב רדיו. קול נשי שר על פרחים לבנים.
התיישבתי מולה. הגשתי תה. היא הרימה ספל.
הדס, חשוב לי לספר לך משהו.
הביטה בי, חיכתה.
מצאתי את התלמיד שלך. הסופר. דניאל איתן. הוא כתב את “קול מעבר לדלת”והוא רוצה לבוא, לפגוש אותך.
הספל כמעט נשמט מידיה. שקט. גם הרדיו נדמה שנדם לרגע.
לחששה: לא.
הדס… בבקשה.
אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה. כאן. על המיטה הזו. לא.
פניה התקשחו. פעם ראשונה ראיתי את ידיה לוחצות בחזקה, מפרקיה מלבינים.
לא היו לי הרבה שנים בעולם העבודה והיה לי קשה מול אישה שידעה יותר ממני על מילים.
נזכרתי:
את אמרת לי: “כדי לזכוראפשר לחזור”.
הרימה ראש.
את. לא אני. את האמנת בזה. כל פעם את מביטה בתמונה, כי את יודעת שאפשר. והוא… הוא לא ויתר. ארבע שנים חיפש אותך. בדק כל טלפון, כל כתובת, לא מצא. ועדיין ממשיך לזכור.
הביטה בתצלום. עקבה באצבע אחרי קווי פניו של הילד בשורה השנייה.
זה הוא, לחשה. דני. תמיד ישב ליד החלון, מביט החוצה. כשהקראתי אותוכולי נעצרתי.
קיפלה את התצלום בחזרה, הניחה בכיס.
בסדר.
דניאל הגיע בשבת.
עמדתי בחצר, חיכיתי. מהמרצדס יצא בחור גבוה, מעיל כהה עלינו, שיזוף של מי שכותב רומנים באור ים תיכון. נשא שקית נייר עם כריכה ספר.
מעיין? שאל.
כן.
תודה, לחש. קולו נשבר, לא מהתרגשותממשהו עמוק מזה.
הבאתי אותו פנימה. הדס עמדה לראשה. עמידה זקופה. המעיל שלה עליה. התצלוםבכיס.
דניאל התקרב. עצר שלוש פסיעות ממנה.
הדס לוי?
הנהנה.
עוד צעד, ואז:
זו את. הכרתי מהקול. תמיד אמרת “בסדר” כשהבנתי סוף סוף מה להסביר. “בסדר”. ואז חיוך קטן.
הדס עמדה, לחייה רוטטות.
גדלת, דני.
גדלתי. וכתבתי ספר. עליך. “קול מעבר לדלת”. רק את שמעת באמת כשהייתי שותק.
הוציא את הספר, עטיפת קשיחה. פתח לדף הראשון.
“ד.ל.למורה ששמעה אותי באמת”.
בשבילך. תמיד היה בשבילך.
הדס קיבלה את הספר. הצמידה אל ליבה, עיניים עצומות.
עמדתי בפתח. זה היה הרגע שלהם.
דניאל ישב לידה. שעה לפחות. לא שמתי לב לשיחות. מישהי הדליקה שוב רדיו. ראיתי את הדס מחייכת. רחב, כמו שנים לא ראיתי. כמו אשה ששכחה לצחוקוצחקה סוף סוף. גם דניאל חייך. בסוף, הניח יד על כיס המעיל, המקום עם התצלום.
פנה אלי.
מעיין, בואי רגע.
ניגשתי.
הדס סיפרה שנתת לה את הספר, עוד לפני שידעת עלי.
נכון.
קראת אותו בגיל חמש עשרה.
כן.
המבט שלו, עמוק, לא שמח, לא מופתעמשהו מעבר לזה. הבנה.
את מבינה מה קורה?
הנהנתי. הדס לימדה אותו, הוא כתב, אני קראתי, סבתא, הבחירה שלי בעבודה סוציאלית, וחוזר לליבה.
מעגל.
מבינה, לחשתי.
דניאל עמד.
הדס, את לא תישארי כאן. אני אדאג, מסמכים, דירה, עבודה, אם תרצי.
אני לא רוצה צדקה, אמרה, בחוזק המורה שבה.
זו לא צדקה, החזיר. חוב ערכי. את הענקת לי שפה וחיים. השארת תפוח שולחן כשפחדתי מהחושך. היום יש לי בית והרבה ספרים, ואת כאן. זה לא מוסרי. אני אתקן.
הדס לא הרפתה ממנו עין. ראיתי את המבט המורה שלה, הבודק אם אתה דובר אמת או רק אומר את הנכון.
בסדר.
חיוך זע בלחיה. כמו פעם.
***
חלף חודש.
עליתי לקומה השנייה בבניין ברובע התקווה. אותה שכונה, עשר דקות ממקלט. דירה ישנה, שלושה חדרים, מסדרון. ריח של בצל מטוגן מהמטבח של השכנה. הדס גרה בחדר האחרון, חלון ליד מגדלי מגורים.
הדלת פתוחה.
החדר קטןמיטה, כיסא, מדף ספרים. נקי. על אדן החלון שלושה ספרים. המעיל הישן תלוי, הכיס המתוקןריק.
כי התצלום עמד עכשיו על השידה. במסגרת עץ פשוטה, תחת זכוכית. לא עוד מקומטהדס יישרה אותו ושמה על המדף. כמו חלק מההווה, לא נטע חבוי מהעבר.
הדס ישבה עם ספר. הרימה עיניים.
תה? שאלה.
אשמח.
הלכה למטבח, אמרה לשכנה במסדרון: “בוקר טוב, רותי. הקנקן פנוי?” קולה מעט יותר קל, פחות כבד, כאילו מוצא מהלב משא רב.
הבטתי בתצלום. אותה אישה ליד לוח, ילדים סביבה, הילד מהשורה השנייה הסופר. המורה שהייתה חסרת בית וכבר לא.
דניאל קיים הבטחתו. עו”ד מטעם דאג למסמכים. ת”ז, ביטוח לאומי, קופת חולים. את החדר מצאה איילת, דניאל שילם חצי שנה מראש. והדס כבר הגישה מועמדות למשרת ספרנית בספרייה העירונית בדרך השלום, איילת סייעה לה בהמלצות.
הדס חזרה עם שני ספלי תה. עם נענע, כמו שהבאתי פעם.
תודה, לחשתי.
על מה?
על המשפט. שאפשר לחזור.
הדס התיישבה. לבשה בלוזה בהירה, עם צווארון קטן, בדיוק כמו שבתמונה.
את יודעת, אמרה, לחזור זה לא המקום לא לבית ספר, לא לגבעתיים, לא לשנת 2004. חזור זה ללכת למקום בו את שלמה, גם אם כל השאר נפל מסביב.
הביטה בתצלום. ואז בי. וקלטתיעיניה עכשיו מביטות באנשים, לא בתמונות. חזרה.
גמרתי את התה. קמתי.
אבוא בחמישי.
תבואי, ענתה. אני אהיה.
שתי מילים “אני אהיה”. לאישה שלפני חצי שנה לא הייתה לה כתובת זה עולם ומלואו.
יצאתי לרחוב. היה סוף אפריל, אוויר של אדמה אחרי גשם ראשון וקצת ירוק. הלכתי וחשבתיבגיל חמש עשרה קראתי ספר והחלטתי: רוצה להיות שם, כשצריך. והנה אני כאן. ליד.
התמונה עומדת במדף. לא בכיס. לא ביד. במסגרת, בזכוכית. והאישה שבה מחייכתכמו לפני עשרים שנה, או כמו הדס, חמש דקות קודם, כשהגישה לי תה.
אפשר לחזור. היא הוכיחה את זה.
