הנערה עם התמונה האחת
את דגנית ראיתי כבר ביום הראשון.
היא ישבה על המיטה שבפינה, גב אל הקיר, מביטה במשהו קטן בין כפות ידיה. לא זזה, לא הסתובבה גם כשברקע היה תמיד רעש מישהי התווכחה ליד הדלפק, מישהי השתעלה, רדיו ישן שעל אדן החלון מגרגר תחזית מזג אוויר. היא ישבה, וכשבחדר של שלושים מיטות, זה היה כאילו כלל לא נמצאת.
הנחתי את ארגז הספרים על הרצפה וניגשתי אל אפרת.
“מי זו?” שאלתי.
אפרת אפילו לא הפנתה ראש. היא סדרה מצעי מיטה על העגלה, סופרת אותם בלחישה. בת ארבעים ואחת, רכזת המקלט, עייפה מהעולם עוד לפני הצהריים.
“דגנית”, אמרה. “חודש רביעי אצלנו. לא מדברת. עם אף אחד.”
“ממש לא מילה?”
“ממש. אוכלת, ישנה, מתקלחת. ויושבת ככה, עם הדבר הזה ביד. בהתחלה חשבתי קמעות. לא, זאת תמונה.”
“ומה עם תעודות?”
“אין כלום. לא תעודת זהות, לא ביטוח לאומי, כלום. ניסינו לסייע סירבה. שותקת. רק הנהנה ולא משתפת.”
הבטתי לעבר דגנית. היא החזיקה משהו קטן, בגודל כף יד. הקצוות כפופים פנימה, כתמי מים ישנים. והיא, מתבוננת בזה, כמו שמביטים בחלון רכבת כשיורד החושך וכבר רואים רק את ההשתקפות.
הייתי בת עשרים ושש אז. למדתי עבודה סוציאלית במסלול ערב. שלוש פעמים בשבוע הגעתי ל”מקלט חוף חם”, בקומה השלישית של מעון ישן ברחוב ההסתדרות בדרום תל אביב. דופק תמיד בניחוחות אקונומיקה ודייסה. חלונות אל עבר חניון הסופרמרקט, שלט פרסום צהוב מסנוור בלילה, נשים קרובות מתלוננות על נדודי שינה. כאן גרות מי שאין להן כתובת. מי שאצלן לשאלה “איפה את גרה?” – השתיקה היא תשובה.
ולא באתי בגלל חובת ההתמחות. באתי כי הסבתא שלי בילתה שלוש השנים האחרונות בגפה בדירה ישנה בפתח תקווה. הייתי מתקשרת אליה בכל מוצ”ש, מדברת עשר דקות, לפעמים רבע שעה. חשבתי: זה מספיק, היא מסתדרת. וכשהגעתי להלוויה, השכנה רוחמה אחזה בידי ואמרה: “היא כל יום ירדה למדרגות, חיכתה שמישהו יבוא. הייתי נכנסת כשיכולתי, אבל אני לא את.”
ומאז כבר לא רציתי לאחר. לעולם לא. לאף אחד.
פרקתי את הספרים בשולחן שבפינת האירוח בלשים, רומנים, קצת שירה. גפן בן זכאי, יעל בלום, יונתן לוי דברים שנקראים, לא בשביל קישוט. ומעל כולם שמתי ספר אחד בנפרד “קול מעבר לקיר” מאת עידו ורדי. קיבלתי אותו מהיד שנייה, מחוק עליו בטוש: “25 ש”ח”. לא הסתכלתי על השם, פשוט שלפתי אותו מהערכת.
דגנית לא קמה אל שולחן הספרים, ואף אחת מהנשים לא קמה. במקלט לוקחים ספר רק כשחושבים שאף אחד לא מסתכל. עד הערב הצטמצמה הערימה בשלושה ספרים. “קול מעבר לקיר” נשאר במקומו.
גם למחרת.
***
אחרי שבוע הבאתי תה.
לא אל חדר האוכל, לא לדלפק עם כוסות פלסטיק לבנים וסוכר בשקיקים. מזגתי לשתינו מתרמוס מהבית, עם נענע, כמו שסבתא שלי הייתה עושה, וישבתי ליד דגנית. הנחתי כוס על שידת הברזל שלה.
היא לא הביטה בי.
שתקתי. לגם מהתה שלי. ריח הנענע היה כמו קיץ. עשר דקות אולי. ואז קמתי והלכתי. הכוס נשארה מלאה.
למחרת שוב. שתי כוסות, שתיקה, נענע באוויר. ביום השלישי, דגנית לקחה את הכוס, לא הודתה, לא הנהנה פשוט שתתה בלגימות קטנות ואחזה בכוס בשתי הידיים. כך שותים אלו שצריכים לא את חום התה אלא את חום הידיים על הכוס.
הבחנתי בידיה; אצבעות ארוכות, פרקי אצבעות בולטים, ציפורניים קצרות, גזורות בקפידה, גם כאן, בחדר בו הרבה נשים כבר מזמן לא מקפידות אלא על שעת הארוחה.
אפרת אמרה לי אל תחכי. יש אנשים שנסגרים ואין מהם חזרה. “ראיתי עשרות”, אמרה בהנחת מטפחת למקום. “נשלח את הטפסים שלהם לרווחה ואז תעבור למוסד.” זה לא בידינו.
אבל אני שמתי לב למה שהיא לא שמה או שלא החשיבה.
כל בוקר דגנית סידרה את המיטה בקפידה. את הפינות תחבה כמו חיילת. את המעיל אפור כהה, כבד, עם כיס מתוקן תמיד תלתה באותה תנועה, באותה דייקנות. התפרים ישרים, מילימטרים אחידים. כך תופס בנאדם שרגיל לסדר. למערכת. למקום של כל פרט. בנאדם שעשרות שנים מילא תכניות, בדק מבחנים, עקב אחרי לוח זמנים.
זאת לא אישה שנכנעה.
ביום העשירי הבאתי לה את הספר. אותו “קול מעבר לקיר”. שמתי על השידה ליד התה.
“ספר טוב,” אמרתי. “קראתי בגיל חמש עשרה.”
דגנית הביטה בעטיפה. בפעם הראשונה הבחנתי במשהו שמזיז את פנייה. לא חיוך, אפילו לא רמז של חיוך. שריר אחד רטט, אצבעות ליטפו את הכריכה, השתהו על השם.
היא לקחה את הספר.
בערב, כשעמדתי ליד הדלת, ראיתי: דגנית שוכבת וקוראת. התמונה מונחת על הכרית, ליד הראש. היא צריכה את שניהם את העבר לידה, ואת סיפור של מישהו אחר ביד.
יצאתי אל הרחוב. בפנים היה חם, אבל בחוץ נהיה לי חמימות חדשה.
עברו שבועיים.
כל ביקור הבאתי תה. ישבתי לידה. שתקתי, או דיברתי על מזג האוויר, על הספרים שהביאו, על קפה ממול שהתחילו לעשות בו קרואסונים עם דובדבן. זוטות בטוחות, לא אישי, לא פוגע. דגנית הקשיבה. לפעמים הנהנה. יום אחד אפילו סובבה לי ראש כשסיפרתי על החתול שבחצר המקלט, שנהיה סלב במטבח האחורי.
ואז היא דיברה.
זה היה ביום שלישי, ב-14 במרץ. בחוץ שלוליות, ערבוב של גשם ושלג, הרדיו פימפם מבזקי תנועה. דגנית סיימה את התה, הניחה את הכוס, ואמרה:
“את רוצה לדעת מה יש בתמונה.”
לא שאלה קביעה. קולה עמוק, דיקציה ברורה כל מילה מודגשת עד הסוף, כל עיצור במקומו. נשמעת כמו אחת שעמדה עשרים שנה מול כיתה וידעה: אם תבלעי מילה, הילדים באחוריים לא יבינו.
“רק אם את רוצה,” עניתי.
שקטה עוד חמש שניות לי זה הרגיש נצח ואז שלפה מן הכיס ההוא, בעדינות, בשתי אצבעות. הגישה לי.
קצת מקומטת, עם כתמי מים בחום כהה, קצוות כפופים פנימה. בתמונה אישה עומדת מול לוח כתיבה, ילדים סביבה. אישה בחולצה בהירה, שיער אסוף, ידיים מונחות על כתפי שני בנים בשורה הראשונה. היא מחייכת חיוך רחב, טבעי, כזה שלא חוששים שיצלמו אותך, או פשוט טוב לך להיות שם. והילדים סביבה גם מאושרים. בערך חמש עשרה, כיתה ו’. לילד אחד שרוך פתוח, לילדה סרט לבן בצמה.
“זו אני,” אמרה דגנית. “לפני עשרים ושתיים שנה.”
הסתכלתי עליה, על התמונה. בתמונה אישה בת ארבעים, בהירה, בטוחה בעצמה. גב זקוף, ידיים שרגילות להחזיק גיר. מולי דגנית מעל שישים, במעיל כהה, כתפיים שחוחות. אבל הקול אותו קול. והמבט זהה. ישיר. מבט של מישהי שרואה, לא רק מביטה.
“עשרים שנה לימדתי ספרות. בית ספר בן יהודה, תל אביב.”
“ספרות?”
“כן. מ-1986 עד 2020. שלושים וארבע שנים, אם סופרים. אחר כך סגרו את בית הספר, רפורמה.” אמרה את זה בשוויון נפש, כמו תשובה מוכרת שלא כואבת יותר. “בשנה שאחר כך, אורי, בעלי, נפטר מדום לב. לא היה כסף להחזיק את הדירה. פינו אותנו.”
דיברה קצר, עובדה אחרי עובדה, כמו דף רקע של רופא: בלי עצירות, בלי להישבר.
“גרתי אצל מכרים. שנה. קודם אצל קולגה, אחר כך חברה מהלימודים. זה הפך לעודף. בשביל כולם. אז יצאתי.”
“והתמונה?”
החזירה לעצמה, מחליקה כל קפל, כל פינה כפופה.
“מזכירה לי מי הייתי. כדי לדעת שאפשר לחזור.”
יובש בגרון. לא מרחמים, ממשהו אחר. הדרך שבה אמרה זאת בשקט, בבטחון, לא תקווה. עובדה, מוכחת ומדודה.
“אבל דגנית,” שאלתי, “הילדים בתמונה? מי הם?”
“תלמידיי. ו’ 2, 2004. חלקם עזבו. חלקם השתנו. אחד מהם כותב ספרים. שמעתי אותו ברדיו. לא זוכרת שם, אבל קול הכרתי.”
“קול?”
“היה לו קול מיוחד. שקט, אבל כל פעם שקרא שיר, כל הכיתה נדמתה. אפילו אלעד, שתמיד יצר מהומה, התיישב והקשיב. גם ברדיו אותו קול. פעם שמעתי אותו באוטובוס והחזקתי במוט.”
החביאה את התמונה. נגעה בתפרי הכיס כמדי יום, לוודא שהיא שם.
“היה ילד סגור. אביו עזב, אמו עבדה שתי משמרות במאפייה. אחרי שיעור נשאר אצלי בכיתה, מתחזה שקורא היסטוריה. העדיף לא לשוב לדירה ריקה. לא גרשתי אותו. תמיד הנחתי לו תפוח על השולחן. דיברנו. על ספרות, גיבורים, מי זה בכלל גיבור. תמיד שאל: ‘דגנית, ואם הגיבור לא חוזר? מה אז?’ ועניתי: ‘גיבור אמיתי תמיד חוזר. גם אם זה לוקח זמן.'”
השתתקה. בגב ישר, צפונה אל הקיר. לא אליי, לא אל החדר. אל כיתה שכבר לא קיימת.
שתקתי גם. לפעמים שתיקה היא כל מה שיש לתת.
***
אותו ערב ישבתי בבית קפה קטן ליד המקלט. חמישה שולחנות, ריח קפה וכרמון חרוך. הלפטופ דולק, הקפה התקרר מזמן. התחלתי לחפש.
בית ספר בן יהודה, תל אביב. בוגרים בולטים.
אין כלום. בית הספר נסגר ב-2020, בניין עבר לשימוש לעמותה אחרת. האתר נעלם. דף הפייסבוק מת מאז הקורונה. נכנסתי לארכיון האינטרנט, הקלדתי את הכתובת הישנה ומצאתי “בוגרינו”. שלושה שמות. ד”ר, מנהל מפעל ועידו ורדי, סופר.
חיפשתי “עידו ורדי סופר”.
הלב עצר לרגע.
עידו ורדי. בן שלושים וארבע. שלושה ספרים. זוכה פרס ספיר. ספר ביכורים “קול מעבר לקיר”, 2015.
“קול מעבר לקיר”.
הספר ששמתי על שידת דגנית.
הספר שקראתי בתיכון.
נשענתי לאחור. המלצרית שאלה אם הכל בסדר. הנהנתי. שום דבר לא היה בסדר.
זכרתי את הספר היטב: סיפור על ילד שגדל לבד בשיכון בדרום תל אביב, ועל מורה שראתה בו מה שאף אחד לא ראה. איך חצי מילה, במועד נכון, יכולה להשאיר אדם שלם. לא להציל פשוט לא לתת להתפזר.
קראתי אותו אצל סבתא, גשם בחוץ, היא מכינה ריבה על הגז ואני קוראת כשכרית רקמה מתחת לראש. אז ידעתי רוצה להיות שם עבור אנשים. לא “אחר כך”, לא בטלפון, לא עשר דקות בשבת.
בזכות הספר ההוא נכנסתי לעבודה סוציאלית. לא בזכות מאמרים, בזכות סיפור על ילד ומורה שהשאירה לו תפוח.
פתחתי ראיון גדול של ורדי מאתר ספרים. הוא דיבר על בית הספר, על תל אביב, על ריח הגיר, על רעש הכסאות בסוף שיעור. ועליה.
“המורה שלי לספרות, דגנית ערמון. היחידה שראתה בי משהו, כשאני לא ראיתי בעצמי. הספר הראשון נכתב עליה. על מי שבחרה להישאר ולהקשיב. לא כי הייתה חייבת כי היה אכפת לה.”
דפדפתי לגרסה הדיגיטלית של הספר חינם באתר ההוצאה. בעמוד הראשון ראיתי את שפספסתי בתיכון כי אז אף אחד לא קורא הקדשות.
“ד.ע. למורה ששמעה אותי.”
ד.ע. דגנית ערמון.
ישבתי בלי לזוז. הקפה לגמרי קר. בית הקפה נסגר בתוך זמן קצר.
האישה שבזכותה ורדי נהיה סופר. האישה שבגללה נכתב הספר שהביא אותי לעבודה סוציאלית ישנה עכשיו על מיטת ברזל במקלט לחסרות בית. אין לה תעודת זהות. אין לה פנסיה. כל מה שנשאר לה זו תמונה מקומטת, בכיס מתוקן.
פתחתי את האתר של ההוצאה. דוא”ל לעסקאות.
התחלתי לכתוב:
“שלום, שמי יערה. אני מתנדבת במקלט חסרות בית בתל אביב. המייל הזה עבור עידו ורדי. אני יודעת למי מקדש את ‘קול מעבר לקיר’. דגנית ערמון חיה. היא כאן. שומרת את תמונת הכיתה שלך, ו’ 2, 2004, וזוכרת את הילד שקרא שירה אחר הצהריים כי לא רצה ללכת הביתה.”
צירפתי תמונה מהטלפון, שצילמתי כשדגנית הראתה לי. מטושטשת, משתקפת מנורה, אבל הפנים ברורות.
שלחתי.
קיפלתי את הלפטופ. יצאתי מהקפה. רוח של מרץ, ריח אספלט רטוב. רק בתחנה, חיטטתי בכיס לשלוף רב-קו וידיי רעדו.
שלושה ימים אין תשובה.
כל שעתיים בדקתי מייל. כלום. אולי נכנס לספאם. אולי המזכירה לא מעבירה הודעות אישיות. אולי הוא חושב שזה תרמית.
במקלט שתיתי תה עם דגנית. היא דיברה קצת יותר על תלמידים. בלי שמות, רק סיפורים: “הייתה אחת שכתבה שירה והחביאה במגירה. הייתי שמה חזרה וגם סוכריה. שתדע שמישהו קורא. אחרי שנה קראה בקול מול כולם.” או: “היה אחד שהשתולל כל יום. יום אחד נתתי לו את ‘הנסיך הקטן’. אחרי חודש חזר ואמר: ‘דגנית, גם השועל היה בודד, נכון?'”
היא דיברה כאילו כולם כאן, כאילו זה אתמול.
חשבתי איך שוכחים כזו מורה?
ביום הרביעי הגיעה תשובה.
הייתי באוטובוס, הטלפון צפצף. מייל פרטי: עידו ורדי. שלוש שורות:
“יערה, קיבלתי. אני בדרך. רק תודיעי מתי. מחפש את דגנית ארבע שנים. סגרו את בית הספר, מספר נותק. הכתובת כבר לא שלה. לא מצאתי. תודה שמצאת אותי.”
ארבע שנים. הוא חיפש ולא מצא. כי באותו זמן, דגנית נדדה בין חברים, אחר כך הייתה כלום.
כתבתי לו כתובת ושלחתי.
הדבר הקשה להודיע לדגנית.
***
בבוקר שישי הגעתי. דגנית יושבת על קצה המיטה, התמונה בידיה, המעיל תלוי. בחוץ שמש אביבית, כתמי זהב על הרצפה. ברקע הרדיו משמיע שיר עברי ישן.
התיישבתי לצידה, הבאתי תה. היא לקחה כוס.
“דגנית אני צריכה לספר משהו.”
הסתכלה בי. מחכה.
“מצאתי תלמיד ישן שלך. זה שכותב. עידו ורדי. הוא כתב את ‘קול מעבר לקיר’ מה שקראת. הוא מבקש לבוא, לפגוש אותך.”
לא זזה. כוס נעצרה בשפתיים. כמה שניות דממה. הרדיו גם השתתק.
ואז בשקט:
“לא.”
“דגנית, חכי”
“לא. אני לא רוצה שיראה אותי כך כאן כמו שאני לא.”
הרכינה ראש. הפעם ראיתי בפעם הראשונה את אצבעותיה חיוורות מכוח. הכוס כמעט נשמטה. תפסתי.
הייתי בת עשרים ושש, מול אישה שלימדה תלמידים למצא את המילים ולא מצאתי אף אחת ראויה.
ואז נזכרתי.
“את אמרת לי: כדי לזכור אפשר לחזור.”
הביטה.
“את אמרת את זה, דגנית. לא אני. כל יום את מסתכלת על תמונה הזו כי את מאמינה שאפשר לשוב. והוא בא. הוא זוכר אותך. ארבע שנים חיפש אותך. את מספרך, את כתובתך לא מצא, ולא שכח.”
ראיתי איך משהו משתחרר בתוכה, כמו תפר נקרע פנימה, לא על פני השטח.
“ארבע שנים?” שאלה.
“ארבע.”
הביטה שוב בתמונה. ליטפה את פני הנער בשורה השנייה רזה, שיער כהה, נמוך מעט משאר.
“הנה הוא”, לחשה. “עידו. תמיד ישב בשורה שלישית ליד החלון, בוהה החוצה. אבל כשהזמנתי אותו ללוח קרא ששכחתי לנשום.”
קיפלה את התמונה, שמה בכיס ואמרה:
“טוב.”
עידו הגיע בשבת.
עמדתי בחוץ וחיכיתי. יצא מהמונית גבוה, במעיל כחול, בתווי פנים של איש שטייל הרבה באור הישראלי. הלך אליי, שקית נייר בידו. בפנים משהו שטוח.
“יערה?” שאל.
“אני.”
“תודה.” קשה היה לו לדבר. לא מהתרגשות, משהו עמוק יותר. אשמה שנשאה ארבע שנים.
הכנסתי אותו.
דגנית קמה, בקצה המיטה, המעיל על הכתף, התמונה בכיס. גב זקוף, כמו אז בתמונה הישנה. הכינה עצמה, כאילו הייתה שוב בשיעור.
עידו נעצר שלושה צעדים ממנה. שתק.
“דגנית ערמון?”
הנהנה.
ניגש.
“זו את,” אמר. “הכרתי לפי הקול כשאמרת ‘טוב’. תמיד אמרת את זה כשהבנתי מה שלימדת. קצר. עם חצי חיוך.”
דגנית רק הביטה בו. סנטר רטט בשתיקה.
“גדלת עידו.”
“כן.” הנהן. “כתבתי ספר. עלייך. ‘קול מעבר לקיר’ הוא את. את ראית אותי כששאר העולם לא שמע.”
הוציא מהשקית ספר מהודר, כריכה קשה, מהדורת עשור. פתח עמוד ראשון:
“ד.ע. למורה ששמעה אותי”.
“זה בשבילך,” אמר. “תמיד היה שלך.”
דגנית לקחה ללבה בידיים שתיים, עצמה עיניים.
נדחקתי הצידה. זה היה רגע שלהם.
עידו התיישב לצידה ומאז דיברו שעה, אולי יותר. ראיתי איך דגנית צוחקת, כמו שמישהי שלא צחקה זמן רב. גם עידו צחק. ואז שקט, והוא הניח יד על הכיס עם התמונה.
אחר כך קרא לי.
“יערה,” פנה. “בואי רגע.”
ניגשתי.
“דגנית סיפרה שנתת לה את הספר, לפני שידעת ששלי.”
“כן היה בארגז יד שניה.”
“וקראת אותו כנערה.”
“כן.”
הביט בי. היה במבטו משהו שמעולם לא ידעתי להגדיר.
“את מבינה מה קורה כאן?”
הבנתי. דגנית לימדה אותו. הוא כתב ספר. הספר הגיע אלי, אל דירת סבתי. הפכתי מתנדבת. מצאתי את דגנית.
מעגל.
“כן,” עניתי.
עידו קם.
“דגנית לא תשארי כאן. אני אדאג מסמכים, דירה, עבודה, כל מה שתרצי.”
“אני לא נזקקת,” אמרה והקול התקשה.
“זו לא נדבה,” ענה. “זה חוב. את נתת לי את הכלים, את המילים, השארת לי תפוח. היום יש לי שלוש ספרים, בית, פרס. ואת כאן. זה לא הגיוני. אני מתקן.”
הביטה בו. נאמנה, לא מסיטה מבט.
“לא ביום, לא בשבוע,” המשיך. “כמה זמן שצריך. אני לא נעלם כבר ניסיתי, כשאיבדתי את מספרך. לא שוב.”
הביטה בו, במבט ההוא מהתמונה. ישר, בוחן.
“טוב,” אמרה לבסוף.
וחייכה חצי פה, כמו בספר.
***
עבר חודש.
עליתי לדירה בבניין ישן ברחוב ההסתדרות עשר דקות מהמקלט. דירת שותפים, שלושה חדרים, פרוזדור עם אופניים רתוקים, ריח בצל מטוגן. דגנית גרה בחדר קצה, חלון לחצר.
הדלת פתוחה.
חדרון פשוט מיטה, שידה, כיסא, מדף ספרים. נקי. על אדן החלון שלושה ספרים בערימה. המעיל תלוי, כיס מתוקן. ריק.
כי התמונה על השידה. במסגרת. עץ פשוט. לא מקומטת, לא נסתרת בכיס אלא מכובדת, גלויה. חלק מהווה, לא מהעבר.
דגנית קוראת ליד החלון, מרימה ראש.
“תתה?” שאלה.
“כן.”
קמה, הלכה למטבח. שמעתי אותה פונה אל השכנה: “בוקר טוב רותי. זה בסדר להשתמש בקומקום?” הקול נעים, הדיקציה ברורה יש בו קלות חדשה, כאילו הסירו משא מהצליל.
הבטתי בתמונה במסגרת. אישה שליד הלוח, ילדים סביבה. הנער הרזה זה שכתב ספרים. המורה שירדה לתהום ויצאה ממנה.
עידו עמד במילתו. מסמכים חזרו בשלושה שבועות עורכת דין סידרה. תעודת זהות, ביטוח לאומי. אפרת מצאה חדר היה לה קשר בעירייה. עידו שילם מראש לחצי שנה. ודגנית כבר הגישה מועמדות למשרת ספרנית בספרייה שברחוב גלוסקין אפרת עזרה עם ההמלצה.
דגנית הביאה תה, שתי כוסות, עם נענע, כמו אז במקלט רק הפוך. אז אני מזגתי לה; כעת היא מגישה לי.
“תודה,” אמרתי.
“על התה?”
“על המשפט שאפשר לשוב.”
דגנית התיישבה מולי. לבשה חולצה בהירה, עם צווארון קטן, דומה לזו שבתמונה.
“תשמעי,” אמרה, “לחזור זה לא לאיפה שהיית. לא לבית הספר, לא לשנת 2004. זה להיות איפה שאת אמיתית. חשבתי שהתמונה זו העבר, הסתבר שהיא עתיד. מה שבפנים שרד גם אם כל השאר נשבר.”
הביטה למסגרת ולי. ראיתי היא עכשיו מביטה לאנשים, לא בעבר. היא חזרה.
סיימתי את התה, קמתי.
“אגיע בחמישי,” אמרתי.
“תבואי”, חייכה. “אני אהיה”.
שני מילים “אני אהיה”. לאישה שלא הייתה לה כתובת עד לא מזמן, זה הכל.
יצאתי לרחוב. אפריל, ריח אדמה רטובה ומשהו ירוק באוויר. שיחים בחצר הוציאו עלים חדשים, קטנים ובוהקים, כמו בציורי ילדים. הלכתי, חושבת בגיל חמש עשרה קראתי ספר וידעתי: להיות שם כשרוצים אותך.
והנה אני כאן. ליד.
התמונה על השידה. לא בכיס. לא ביד. במסגרת, מאחורי זכוכית. והאישה שבה מחייכת חיוך גדול, מלא וטוב.
כמו שדגנית חייכה לי לפני רגע כשמזגה תה.
אפשר לשוב. היא הוכיחה.
