בגיליון בית הספר של מרץ תשעים ושלוש, לצד שם משפחתי הופיע: “שולם”. ראשי תיבות לא של אימא.
בדף של מרץ 1993, לצד שמי, הייתה כתובה מילה אחת: “שולם”. ליד ראשי תיבות לא של אימא. הייתי בת ארבע עשרה, עמדתי בתור של חדר האוכל עם מגש פלסטיק ירוק, מיותם.
כל יום אותו הדבר. קוסקוס עם מרק עגבניות ריחני שגרם לבטן להתהפך. שניצל עם אורז. קומפוט פירות יבשים בכוסות זכוכית מחוספסות. כל זה עלה שקלים בודדים, אבל גם את אלה לא היה לנו. אימא תפרה בגדים בבית, תיקנה מעילים ישנים, והכסף היה מגיע במנות קטנות, שבקושי הספיקו ללחם ותפוחי אדמה.
למדתי לעמוד בתור ואז להסתובב ולצאת. כאילו שכחתי את הארנק. כאילו לא רעבה. כאילו אוכלת בבית. אף אחד לא שאל. או שעשו את עצמם לא שמים לב.
החברות לשולחן היו מתלחששות, מקישות כפיות, מדברות וצוחקות. רחל נמני טבלה את הלחם ברוטב וליקקה אצבעות. תמר הרמן חתכה את השניצל לחתיכות קטנטנות, כאילו ב”אוכל טוב” בתל אביב. ואני הייתי חולפת על פניהן, מחבקת את ספר הגאוגרפיה אלי, לא מסתכלת לצלחות שלהן.
במסדרון ליד המתלה היה שקט. ישבתי על אדן החלון וחיכיתי לצלצול. הבטן קרקרה, טמנתי את הראש בתיק, כדי שלא ישמעו. לפעמים, בכיס של המעיל, הייתי מוצאת סוכרייה אם בבוקר נשארו לנו כמה שקלים. סוכרייה אחת ליום שלם. מצצתי אותה עד שנשאר בשיניים שבר חד של סוכר.
אבל פעם בשבוע, לפעמים גם פעמיים, קרה משהו אחר. עמדתי כרגיל בתור, התכוננתי להיעלם, ואז קופאית הקפיטריה אמרה בלחש, בלי להסתכל עלי:
– בשבילך כבר שולם. קחי.
הייתי לוקחת, שמה את המגש על המסילה, ומקבלת מרק, עיקרית, כוס קומפוט. יושבת ליד החלון, מנסה לא למהר כי מי שממהר, מראה עד כמה הוא רעב. הכף הראשונה צרבה את החיך, וחום מתפשט בכל הגוף, כאילו חיברו אותי לרדיאטור.
לא ידעתי מי שילם. פחדתי לשאול. הרגשתי שאם אשאל הקסם ייגמר, כמו באגדות שבהן אסור להסתכל אחורה.
אימא גם לא שאלה. היא בכלל לא דיברה על חדר האוכל, כאילו הנושא הזה כאב לה כאב שלא ידעה לתת לו שם. בערבים ישבה ליד מכונת התפירה, אור מנורת השולחן האיר רק את ידיה ואת הבד. אני הכנתי שיעורים לידה, שותקות יחד. השתיקה הייתה הפעילות המשותפת המרכזית שלנו. לא ריב, לא עלבון. פשוט לא היו לנו כוחות למילים.
היום אני מבינה: אימא ידעה שמהלך היום אני רעבה, ולא יכלה לשנות זאת. זה היה הכישלון האישי שלה, אותו נשאה כל יום בלי להתלונן.
היא הלכה לעולמה ב-2019, ולא הספקתי לשאול. רציתי ולא הספקתי. אולי היא ידעה, אולי חשדה אבל לא דיברנו על זה, והשתיקה ההיא נשארה לתמיד.
שלושים ושלוש שנה עברו מאז. אני עינת בן-צור, מורה למתמטיקה באותו בית הספר, בת ארבעים ושמונה. צבע העיניים שלי חום-דבש־צהוב, כמו של אבא אימא תמיד אמרה זאת. את אבא אינני זוכרת; עזב כשעוד הייתי בת שלוש. ולבסוף מצאתי את מי ששילמה.
***
בפברואר 2026 החלו אצלנו שיפוצים בחדר האוכל. השיפוץ הגדול הראשון שזכרתי. הפועלים פירקו את האריחים הישנים, החליפו צינורות, פינו ציוד. נכנסו גם למחסן הצר מאחורי המטבח חדר חשוך מלא גיבובים של שנים.
עזרתי במיון. לא כי הייתי חייבת מתוך הרגל. עשרים ושש שנה בבית הספר הזה; התחלתי מייד אחרי סמינר, ונשארתי. כיתת אלגברה בקומה שלוש, מחברות בערימות, בגרויות בימי חמישי. חיי נכנסו לקצב הצלצולים, והדבר הרגיע אותי. לא כי לא חלמתי על משהו אחר אלא כי דברים אחרים נראו שבריריים. בבית הספר יש ביטחון קירות עומדים, פעמון מצלצל, תלמידים באים. כל ספטמבר פרצופים חדשים. כל מאי סיום. קצב שמתמלא בגוף כמו דופק רגיל.
פרצו את הדלת עם לום. הייתה נפוחה מרטיבות, הצירים חלודים. בפנים ריח של עכברים ונייר ישן. ארגזים עם כלי הגשה, חבילות של תפריטים מהשבעים, טפסים, גלילי נייר עטיפה. האבק עבה כאצבע. שלומי, הנגר שפרץ בדלת, התעטש פעמיים ואמר, “בטח קברו כאן פרעה”, וטמי קצינת הרכש ענתה, “יותר גרוע מפרעה כשיבואו מהבטיחות, הלך עלינו”.
עמדתי בכניסה, משהו בחדר הזה משך אותי. אולי הריח. ריח מוכר: נייר, אבק, וטיפה חמיצות כמו אותה תחנה של אוכל בילדות.
נכנסתי. סידרתי את המדף הראשון. קופסת מגשים מברזל ירוקים, כבדים, שרוטים. נגעתי אחד, העברתי אצבע על השפה. מגש כזה החזקתי אי אז ב-93.
ובתוך כל זה מחברת עבה בכריכה חומה.
לקחתי אותה בלי לחשוב. פתחתי. דפים משובצים, כתובים בכתב יד ישן. הדיו דהה לחום, אבל היה קל לקרוא: טורים עם שמות, תאריכים, סכומים. רישומי חשבון ארוחות של בית הספר. עשר שנות לימוד מ-88 ועד סוף שנות התשעים.
דפדפתי, שמות חודשים עברו כמו תחנות ברכבת. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר. שמות תלמידים, סימונים, קווים. לא משהו יוצא דופן למי שלא מחפש.
אבל אני חיפשתי. אפילו בלי לדעת.
מרץ 93. טור ישר, מסודר. שמות לפי אלף־בית: אבוקסיס, ברנד, בן-צור. לידי “שולם”. ליד באותיות קטנות: ת.פ.ע.
הפכתי דף. אפריל: שוב “בן-צור, שולם, ת.פ.ע”. מאי שוב. דפדפתי אחורה כיתה ב’, ה’, ז’. שמי עלה לא תמיד, אבל שוב ושוב, אותן שלוש אותיות.
מישהו עם ראשי התיבות ת.פ.ע. שלם על הארוחות שלי. לא אימא, לה ראשי תיבות אחרים. לא מורה בדקתי בראש את המורות אז, אף אחת לא מתאימה. לא עמותה בשכונה שלנו אז לא היו כאלה.
שלומי הציץ: “עינת, מה נתקעת שם? באים לאכול”.
“עוד רגע”, אמרתי.
ולא הצטרפתי מיד. עמדתי עם המחברת ביד, מרגישה ששוב אני מחזיקה את המגש הריק והכבד של ילדותי.
לקחתי את המחברת הביתה.
בערב, במטבח, עיינתי שוב ברישומים. הוצאתי דף חלק, עט, ורשמתי בחשבון: כל החודשים, בהם הופיע שמי. ספרתי אחד-אחד מאה ועשרים סימונים לערך בעשור. לא בכל יום. לפעמים שלוש פעמים בשבוע, לפעמים כל יום בחודש. כאילו האדם הזה ידע מתי קשה לי במיוחד. בדצמבר, כמעט כל יום הופיע תמיד היה קשה יותר; אימא קיבלה תשלום מאוחר רק אחרי החגים. ואז שמי הופיע שוב ושוב.
ת.פ.ע. תרצה? תמר? טליה? פז? עוז? שם משפחה באות ע?
לא הכרתי אף אחד מתאים. או שכחתי.
ואז שמתי לב לעוד משהו: ליד השורה שלי הופיעו גם שמות אחרים, גם עם “שולם” ואותן ראשי תיבות: גולן, כהן, שביט. שלושה־ארבעה שמות מדי שנה. גם הם קיבלו ארוחות מבלי לשלם.
לא הייתי היחידה. מישהו דאג למספר ילדים בו זמנית. שנה אחרי שנה. עשר שנים ברצף.
לא הצלחתי להירדם. שכבתי וחשבתי: איך אפשר לדאוג בחשאי לילדים זרים, מבלי לצפות לתודה, מבלי לבקש הכרה, פשוט לדאוג ולשתוק.
***
סגנית המנהלת לשעבר, מרים כלפון, גרה בשכונה סמוכה ברחוב רמב”ם, בבניין ישן עם תקרה גבוהה. הייתה מעל שבעים, הלכה עם מקל, אך הסנטר מורם בגאווה, כאילו עדיין עומדת בטקס בוקר. על הג’קט שלה סיכת זהב בצורת סנונית תמיד ענדה אותה, אני זוכרת. פעם שאלתי, אמרה: “מתנה מבעלי ביום נישואים עשרים. האחרונה”.
הגעתי אליה בשבת בבוקר. צלצלתי, הסברתי שמצאתי מחברת ישנה של חדר האוכל. מרים השתתקה לשניות, ואז אמרה: “בואי”.
הגישה תה. כוסות עם ציורים כחולים. קערית סוכר, כפיות. גם בפנסיה, קיבלה אורחים עם כללי הנימוס. הנחתי את המחברת לצד תחתית הכוס.
“את מזהה?”
מרים הרכיבה משקפיים, פתחה דפדפה. ראיתי את האצבע שלה יורדת על השורות מהשם למטה. פניה השתנו, כאילו זכרה משהו שלא רצתה לזכור.
“אלו הרישומים של תרצה פרנס עוזיאל,” אמרה בשקט.
“תרצה?”
“תרצה פרנס עוזיאל. הייתה הקופאית של חדר האוכל. עבדה אצלנו מ-1982 ועד 2003. מעל עשרים שנה.”
הנהנתי פתאום נזכרתי. לא את פניה את התחושה. אשה נמוכה ליד הקופה, חלוק לבן, מטפחת, הבעת פנים שקטה. הייתה רושמת ומתקתקת: “הבא בתור”. אלי אמרה משהו אחר.
“היא שילמה על הארוחות שלנו?”, שאלתי.
מרים הסירה משקפיים, שפשפה את גשר האף. שתקה, כאילו חשבה מה לספר.
“הייתה שמה בצד מהמשכורת, כמה שיכלה. לפעמים מעט, לפעמים יותר תלוי בחודש, במחירים, בילדים שהזדקקו. שילמה בעבור ארבעה־חמישה ילדים בשנה.”
“מהכסף שלה? מהקופה?” לא האמנתי.
“משלה,” חזרה מרים. “גיליתי במקרה. ב-91′ אמא של אחד התלמידים, גולן, הגיעה בוכיה, שואלת מי עוזר לבן שלה. חשבה שזו עזרה של בית הספר. בדקתי את המסמכים, דיברתי עם העובדות. שולה הטבחית אמרה: תשאלי את תרצה. פניתי אל תרצה.”
מרים שתקה רגע, חיפשה משהו מחוץ לחלון. על אדן החלון ישבה חתולה עבותה, שלווה.
“לא הסתירה. אמרה אני משלמת, ענייני שלי. שאלתי למה? ענתה: כי כך צריך. ביקשה לא לספר לאיש.”
“למה?”
מרים הביטה בי מעל המשקפיים.
“אמרה במדויק: ‘ילד לא אמור להרגיש חייב. אוכל זה לא צדקה. שיחשוב שזה מגיע לו.’ הצעתי לארגן תרומה דרך וועד מורים סירבה. אמרה: ‘פומבי זה רישומים, בדיקות, סטיגמות. וילד? הוא לא טיפש. יידע’.”
היה לי גוש בגרון. לגמתי תה.
“הסכמת?”
“מה יכולתי לעשות? למנוע ממנה לבזבז על ילדים רעבים? עשתה הכול בשקט. אף אחד לא ידע. הבטחתי לשתוק ושתקתי שלושים וחמש שנה.”
“היא עדיין חיה?”
“כן. כמעט שמונים. גרה לבד בבית קטן מעבר לתחנה המרכזית, ברחוב הרבעה. הבעל נפטר לפני שנים רבות. אין לה ילדים.”
“אני צריכה את הכתובת.”
מרים שתקה, שיחקה בכפית.
“עינת, היא לא רוצה שיבואו אליה. בכל שנה אני מברכת אותה. תמיד עונה: ‘אל תטרחי’. היא אחת שנותנת ולא רוצה כלום בחזרה.”
“אני צריכה, בבקשה.”
מרים שלפה פנקס עור בלוי, כתבה על פתק והגישה לי.
“אל תעלבי אם לא תפתח. ואל תלחצי. היא מלחמתית. דור אחר.”
אחזתי בפתק, שתיתי את שארית התה, קמתי.
“מרים אמרת לה פעם תודה?”
היא נשענה על המשקוף, מקלה דפקה על הרצפה.
“פעם אחת, כשיוצאה לפנסיה. אמרתי: תרצה, תודה על הכל. היא הביטה בי וענתה: ‘על מה? אני רק מדלגת על קופסאות, לא יודעת לבשל.’ והלכה. בלי הוקרה, בלי עוגה. עשרים שנה כאילו שום דבר.”
ירדתי במדרגות. הפתק צרב לי בכיס.
***
הבית עמד בסוף רחוב הרבעה, מעבר לשדה צהוב מרוח, מלא עשבייה מתה. בית עץ עטוף טיח משחיר, גדר נמוכה, שער לא נעול. בחצר שלוש עצי תפוח, עירומים, ענפיהם פורשים אל שמי מרץ אפורים. על המדרגות זוג נעלי בית ומטאטא.
הגעתי ביום ראשון. עמדתי בשער, התלבטתי אם להיכנס. ביד שקית עם מצרכים פשוטים: לחם, חמאה, גבינה, דבש, עוגיות.
שבע פסיעות מהשער לדלת. ספרתי, תוך כדי הליכה.
דפקתי. שקט. ואז צעדים רכים בגרביים. קול שקט, צרוד, פנה:
– מי שם?
– עינת בן-צור, מבית הספר. מורה למתמטיקה.
שתיקה. אחריה חורק לוח עץ.
– לא הזמנתי אותך, נשמע הקול.
– אני יודעת. מצאתי את המחברת הישנה שלך. במחסן, במהלך השיפוץ.
שוב שקט. טיקטוק שעון זקן נשמע מהבית.
– מרים סיפרה, לא שאלה, קבעה.
– כן.
– לכי. לא צריך להודות לי. לא לשם כך עשיתי.
לא זזתי. הרוח הביאה ריח אדמה רטובה. עורב צווח בין הענפים.
יכולתי ללכת היא ביקשה. בסיפור הזה, הסוד הוא חלק מהטוב. מי אני שאלשנה?
אבל לא זזתי. שלושים ושלוש שנה יותר מדי בשביל “תודה” שלא נאמרה.
– תרצה פרנס עוזיאל, פניתי אל הדלת. עמדתי בתור עם מגש ריק. כל יום. ואמרת לי: ‘בשבילך שולם, קחי.’ הייתי בת ארבע עשרה. ובגיל עשר. ובגיל שתיים עשרה. אני זוכרת את הקול שלך. זיהיתי אותו דרך הדלת, שלושים ושלוש שנה אחרי. לא ידעתי למי חייבת את זה שלא איבדתי הכרה מרעב בכיתה.
שקט. גם העורב השתתק.
– לא מבקשת תודה, המשכתי. מבקשת רק לפתוח דלת.
עברו דקה, אולי יותר. שמעתי את נשימתי, ואת הרוח, ואת המולת האוטובוסים.
קליק. הדלת נפתחה.
תרצה הייתה זעירה, בקושי מטר וחצי. כתפיים צרות, מטפחת כהה, חלוק ביתי עם פרחים, סוודר עבה. פניה צרובות קמטים, אך עיניה חיות, כהות וזהירות. הסתכלה עלי במבט בוחן, לא עויין, אבל לא חם.
– תיכנסי. חלצי נעליים.
הבית היה נקי, כמעט ריק. מטבח, חדר, מסדרון זעיר. טפט פרחוני, שעון קוקייה, מפה פלסטיק על שולחן. על החלון עציץ גרניום, היחיד בצבע. לא היה שטיח. הריחתי עשבים אולי מנטה, אולי זעתר.
הנחתי את השקית על השולחן.
– הבאתי לך אוכל.
– למה? קימטה מצח. לא חסר לי כלום.
– פעם את האכלת אותי. אני רוצה לאכיל אותך, אם תסכימי.
היא התיישבה על שרפרף, הניחה ידיים קטנות, חרוצות רצועות, על הברכיים. לא הביטה בשקית, הסתכלה אל החלון, העצים.
– אל תעשי ממני גיבורה, אמרה. עשיתי מה שיכולתי. גם אני פעם הייתי רעבה לכן ראיתי.
שקטה. התיישבתי מולה. המחברת בתיק, לא הוצאתי.
– גם את היית כך בילדות? שאלתי בשקט.
הנהנה. חיכתה רגע, נשמה.
– נולדתי ב-48. אחרי המלחמה. אבא לא חזר מהחזית. אימא עבדה במפעל טקסטיל, היינו ארבעה, אני הבכורה. בבית הספר הייתה קפיטריה, אבל לא כסף לשלם. בשיעורים חיכיתי שיגמר, כי בבית לפחות חיכתה תפוח אדמה. בבית הספר כלום. בטן ריקה, ובושה.
דיברה באיפוק. כל מילה מדודה, קול צרוד ושקט. קול מהתור של חדר האוכל.
– כשבאתי לעבוד בחדר האוכל 82′ ראיתי ששום דבר לא השתנה. ילדים עם מגשים ריקים שמסיטים מבט. מספרים שהם לא רעבים. ראיתי כל יום. והחלטתי: כל עוד אני כאן, אף ילד לא ילך רעב אם אוכל למנוע.
– שילמת על כולם?
– רק על מי ששמתי לב אליו. ארבעה־חמישה לא יכולתי יותר. המשכורת הייתה דלה, גם כך. אבל לאוכל תמיד מצאתי. החזקתי מחברת לעקוב: למי שילמתי, מתי, שלא תתבלבל.
– ואיך ידעת? שאלתי. למי לשלם?
תרצה הישירה מבט. עיניים כהות, עומדות.
– לא צריך לבחור. רואים. ילד שעומד בתור ויוצא צריך לאכיל אותו.
הבנתי פתאום: שלושים שנה בעמדת קופה, כל הזמן מגויסת לילדים זרים מבלי שאיש ידע. “שמירת חשבון המצפון”, לא לצורך הוקרה.
– מצאנו את הרישומים שלך במחסן, אמרתי. שכחת?
– שכחתי כשיצאתי לפנסיה. 2003, הייתי בת חמישים וחמש. לא היה חשוב מי יחפש.
– אני צריכה, אמרתי. בשבילי.
הביטה בי, וקצת הופתעה באמת. אולי לא האמינה שאותם ילדים גדלים ובאים.
– את מורה? שאלה. ידעתי. מרים סיפרה. אמרה: בן-צור חזרה לבית הספר, לימדה מתמטיקה. שמחתי. סימן שעשיתי נכון.
– עבדנו יחד שלוש שנים. לא ידעתי שזו את. היית “מישהי מהקופה”.
– ולמה שתדעי? את גדלת. למדת. עבדת. לי לא חשוב לקבל תודה.
קמתי. שלפתי מהשקית לחם, חמאה, גבינה. מצאתי בצנצנת סכין עץ ישנה. חתכתי, מרחתי, הגשתי.
– תרצה האכלת אותי עשר שנים. תני לי הזדמנות להחזיר בפעם אחת.
הסתכלה בצלחת, אחר כך בי. פניה נותרו קשות, אך לא נעלבה.
– לא רעבה.
– אף פעם לא הייתי רעבה באמת. בכל פעם שאמרת “שולם”, העמדתי פנים. אבל ראית.
הורידה מבט. שתקה, התבוננה בצלחת, ואז אמרה בקול ההוא, שקט, כל מילה בנפרד:
– טוב.
ולקחה את הכריך.
ישבנו בפינת המטבח. שעון הקוקיה תקתק, מבחוץ נמתחו יום מרץ חורפי לשעת בין הערביים. סיפרתי על בית הספר איך הילדים היום, איך השיפוץ. תרצה הקשיבה, הנהנה, שאלה: “האם יפה עדיין עובדת? שיפצו את האולם? נותנים ארוחת חינם?”.
עניתי שמעמד הביניים לא מקבל. רק יסודי בחינם, באמצע ובוגרים משלמים, יש סיוע למעוטי יכולת.
– הנה, הרימה אצבע. יסודי חינם. והאחרים? עוד יהיו בתור ריק.
הבנתי זה לא עבר עבורה. שורת הילדים שוב בתור.
לקראת יציאה שלפתי את המחברת. הנחתי לידה.
– זו שלך.
הביטה, פתחה, ליטפה בעדינות את השורות. קראה שמות: אבוקסיס, ברנד, בן-צור, גולן, כהן, שביט.
– כולם זכורים, אמרה. אבוקסיס נהייתה אחות, שמעתי. ברנד עבר לגליל. שביט נשארה בעיר?
– לא יודעת, הודיתי. אוכל לברר.
סגרה את המחברת. חיבקה אותה לשדיה, כמו שמחבקים חיים.
– לא צריך, אמרה. לא לשם כך שמרתי. פשוט שלא אאבד.
ולא ויתרה.
יצאתי החוצה. חשוך. מנורת רחוב אחת העירה עיגול צהבהב. עצי התפוח עמדו דוממים־זקנים.
הסתובבתי. התרצה עמדה בדלת, חובקת מחברת החומה. האור נפל על כתפיה.
– עינת, קראה. תבואי שוב. אם בא לך.
– אבוא, עניתי. בראשון.
***
באתי כל ראשון. בתחילה פתחה לאט, מאזינים למי שבא. בשלישי כמעט מיד.
הבאתי אוכל אמיתי, חם: מרק בתרמוס, קציצות, תוספת. ערכתי כמו בבית הספר להפעם אני בצד של נותנת.
באפריל, כשהעצים פרחו, תרצה חייכה לראשונה. סיפרתי על התלמידים שלי בכיתה ה’ שכתבו “ביסקטורה” במקום “ביסקטוריס” והיא צחקה, חרישית.
– את מלמדת יפה, אמרה. יש לך את זה.
– גם לך היה, עניתי. לתת.
הניפה יד. אבל עיניה אמרו אחרת שמישהו זוכר, שמישהו בא. שעשור של נתינה לא ירד לטמיון.
במאי הבאתי את מרים, שלושתנו שתינו תה, מרים התלהבה מהאינטרנט החדש בבית הספר, ותרצה הנידה ראשה:
– למה צריך טאבלט? יש מחברת וספר.
מרים הביטה בי. חייכנו. ותרצה, קצת מבולבלת, הוסיפה:
– מה, מה אתן יודעות. אתן מלומדות.
מלומדות. כך קראה לכל בעלות השכלה גבוהה. היא עצמה עשתה שמונה כיתות וקורס חשבים, והאכילה “מלומדים” עשרים שנה.
פעם ביוני, כשהתפוחים היו קטנים, הגשתי לה צהריים כפי הרגיל. מרק, עיקרית, שתייה. תרצה ישבה, הרימה מבט.
– את יודעת, עינת, אמרה בקול חצוב כל החיים האמנתי שטוב אסור להחזיר. אם מחזירים, זה עסקה, לא נתינה. ארבעים שנה כך. עכשיו אני רואה: את לא מחזירה. את ממשיכה. זה לא אותו דבר.
בלעתי רוק, סידרתי ערמת מפיות מחלה ישנה. בודקת שגם במחברת, הכול ישר.
– תאכלי, אמרתי. יתקרר.
תרצה חייכה. הרימה כף. ואמרה בקול ההוא, בלחש, בלי להביט בעיניי, ממש כמו לפני שלושים ושלוש שנה בחדר האוכל:
– בשבילך שולם. קחי.
אבל עכשיו המשמעות אחרת. עכשיו זה: אני מקבלת. אני רואה אותך. אני לא דוחה יד מושטת.
התיישבתי מולה. היא אכלה מרק. מחוץ לחלון עמדה הלבלוב, השמש נגעה במפה, והמחברת החומה חיכתה על המדף.
כל השמות שמורים. כל הסימונים. כל הילדים גדלו.
ורק אז הפסקתי לעמוד עם מגש ריק.
מוסר השכל: נתינה אמיתית לא מסתיימת כשמקבלים, אלא כשממשיכים להעביר אותה הלאה. לכל אחד יש את ההזדמנות להיות עבור האחר מה שהוא עצמו היה צריך כילד לפעמים כל מה שנדרש זה לשים לב, ולתת מתוך הלב.
