יומן אישי: הנוסע האחרון בקו הלילה
הפנס היה קטנטן, לא יותר מהאצבע המורה שלי, תלוי על שרוך קלוע. לא שמתי לב אליו מיד. קודם ראיתי את האדם.
זו הייתה לילה תל אביבי של מרץ, קו 11, תחנה סופית “רמת החייל” ומסלול חזור. אוטובוס ריק, פנסים בחוץ, ריח דיזל וגומי, וקצת קפה מהתרמוס. אני כבר בשנה הרביעית על המסלול הזה. וארבע שנים שאני אוהבת את הלילה יותר מהיום.
בלילה כמעט ואין באוטובוס אנשים. שיכורים שחזרו מפאבים ברוטשילד תמיד באים בחבורה, צועקים, מפילים בקבוקים, ויורדים אחרי שתי תחנות. אחיות מסיימות משמרת שנייה עולות בשקט, עוצמות עיניים ונרדמות עד הבית. מאבטחים. נהגי מוניות שרכבם התקלקל. כולם עולים, יורדים, ואינם נחרטים בזיכרון.
אבל את האיש הזה כן זכרתי.
גבר אחרי שישים. נמוך, מוצק, בג’קט כהה עם כובע. רגל ימין נדרכת קצת יותר רחב משמאל, כאילו התרגל ללכת על מדרכה לא ישרה. תמיד מתיישב בדיוק באותו מושב שורה שלישית מימין, ליד החלון. משלם במזומן, בלי עודף, תמיד. נוסע לסוף הקו ואז חוזר איתי. אף פעם לא יורד.
שמו לב אליו רק בתחילת מרץ. שמי מרץ נמוך וכבד, ותל אביב בחלון נראית אפורה גם בלילה. והוא ישב באפורה הזו כמו נקודה צהובה, מסובב משהו קטן ביד.
התחלתי לספור. חמש לילות ברצף. יומיים בלעדיו. ועוד חמש. כמו שעון. כאילו זו משמרת שלו.
הוא לא ישן, לא קורא, לא בודק טלפון. אין אוזניות, אין עיתון. רק מסתכל בחלון ומסובב חפץ זעיר. במראה האחורית הבהב אור חלש, צהוב, שנעלם ושב. כאילו גחלילית נכנסה לאוטובוס ולא מוצאת את הדרך החוצה.
אני בת ארבעים וארבע. עוד לא הגעתי לארבעים וחמש, אבל כבר התרגלתי לזה שלא שואלים אותי בת כמה אני מספיק מבט. ידיים רחבות, העור קשה מההגה. ציפורניים קצוצות בעיגול ישר. הגב שלי נוטה ימינה הרגל של למשוך ידית דלת האוטובוס. דפורמציה מקצועית. לפעמים גם בבית אני תופסת את עצמי הכתף הימנית נמוכה מהשמאלית.
שתים עשרה שנים לבד. הבן שלי, תומר, בן עשרים ושתיים, גר עם חברה שלו בגבעתיים. מתקשר בימי ראשון, כשלא שוכח. אני לא מזכירה לו. לא כי אני לא רוצה, אלא כי כשאני מתקשרת, יש לו טון מודאג: “אמא, הכל בסדר?” לא שמחה, דאגה. כלומר, שיחה מאמא = צרות. כלומר, אנחנו כבר לא רגילים לזה.
הגרוש שלי עזב כשהבן היה בן עשר. הלך לאיריס מהנהלת חשבונות, לקח את המעילים ומה שלא הסתדר הקומקום. לא יודעת למה היה צריך לו דווקא הקומקום. חילקנו את הדירה: הוא קיבל שלושה חדרים, אני שניים קטנים ברחוב גולומב, קומה שלישית. אמרתי לעצמי טוב, נו, לא נורא. נתמודד. בסוף גיליתי שאולי פחות קשה בלעדיו. פשוט יותר שקט. והשקט הזה נמשך שתים עשרה שנה.
אהבה? המילה הזו גרמה לי להרגיש בערך כמו לשמוע על חד קרן. יפה, לא קיים. חברות סיפרו על בעלים, אני הקשבתי והנהנתי. סרטים רומנטיים הייתי מכבה באמצע. לא בגלל כאב בגלל חוסר אמונה. כמו בילדות שמאמינה בסנטה ואז רואה את אבא עם זקן צמר גפן ומבינה איך זה באמת.
לכן קו הלילה התאים לי. בלילה לא צריך לחייך. לא צריך לסבול זקנות עם עגלות, ולא ילדים מבית הספר שחוסמים את המעבר. לא שומעים ויכוחים בטלפון, לא שואורמה מאחור. רק הכביש. רק השקט. וזה השקט שמתאים לי. כמו מעיל תפור למידה לא לוחץ, לא רופף.
אבל הוא, הנוסע הזה, הפריע לשקט. לא ברעש. בנוכחות. כמו אבן בנעל קטנה, אבל לא שוכחים.
שבועיים התבוננתי בו. התרגלתי אליו כחלק מהנוף. “הגנים” הוא עולה. “רמת החייל” הוא יושב. חוזרים עד “הגנים” הוא יורד. מהנהן. אני מהנהנת בחזרה.
וכל לילה אותו אור. צהוב וחלש, בידיים שלו.
“תמר, אולי הוא חסר בית?” שאלתי את תמרה בחדר הנהגים לפני משמרת.
תמרה הייתה קצינה שמונה שנים. גבוהה, ג’ינג’ית, אוספת את השיער בשפיץ של עיפרון. יודעת על כל נהג מי מתגרש, מי שותה, מי מתחיל לשתות. אני סומכת עליה.
“חסרי בית לא משלמים,” אמרתי. “והוא משלם בקפדנות. מטבעות. בלי עודף.”
“אולי משוגע?”
“שקט. יושב, מביט החוצה. לא ממלמל, לא מתנדנד. בחור רגיל. רק נוסע.”
תמרה שפכה לי תה מהתרמוס שלה עם לימון ונענע, כמו בכל משמרת.
“אולי אשתו עשתה עליו חרם,” הציעה. “את יודעת ריב, צועקת עליו והוא בורח ללילה באוטובוס, מחכה שיהיה אפשר לחזור.”
“כל לילה? חודש? זה כבר לא ריב זה גירושין.”
תמרה נאנחה.
“תשמעי, זינה,” היא אמרה. “אהבה זה שמחכים לך עם קומקום. כל השאר פנטזיה. ואוטובוסים בלילה.”
גיחכתי. אצלי אף אחד לא מחכה. בבית רק החתול שלי, שמעון שמן, ג’ינג’י, מבט יהיר. ואפילו זה בשביל האוכל בלבד.
אבל השאלה הזו נשארה איתי. לאן הוא נוסע? מצפון תל אביב ודווקא הלילה, חודש שלם, כל שבוע אותו דבר מי עושה דבר כזה? ולמה?
אולי הוא לא ישן. אולי דימנציה. אולי הרגל מגלגול אחר עבד לילה, ולא מצליח להיגמל.
הכל הגיוני. והכל לא נכון. ראיתי את העיניים שלו במראה צלולות, יציבות, מרוכזות. מבט של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע.
החלטתי לשאול.
***
לא עלה בקלות. שלושה ימים התלבטתי. מגוחך כל לילה אני מסיעה את האיש הזה ולא מעזה לשאול אותו. אבל ככה זה בעיר: גרים יחד, לא מתערבים. אל תיכנס לחיים של אחרים, אל תשאל, אל תנדנד. גבולות. שמרתי על הגבול שנים, ולא היה לי אכפת. חיי אחרים לא עניינו אותי.
אבל הנוסע הזה עניין. ועצבנתי את עצמי על זה.
הוא עלה, כמו תמיד, בתחנה “הגנים” ברבע לאחת. הפקיד את המטבעות, התיישב בשלישי מצד ימין, חלון. הוציא מתחת לג’קט משהו על שרוך, החזיק ביד.
נסענו בשקט. בחוץ חלפו פנסים, חנויות סגורות, תחנות ריקות. תל אביב דמתה לתפאורה אחרי הצגה. רק אני והוא שחקנים שנשארו מאחור.
חיכיתי לסוף. בתחנה הסופית האור נכבה, נשאר תאורת חירום. חצי חושך צהבהב. קמתי, יצאתי מהקבינה.
הוא יושב, לא זז. ביד אותו פנס קטן.
“סליחה,” אמרתי. “אפשר לשאול משהו?”
הוא הרים את הראש. קולו נמוך, צרוד. כאילו גרגיר לחם תקוע בגרון.
תשאלי.
“אתה נוסע כל לילה. שמתי לב. חודש שלם. ותמיד עד הסוף ואחר כך חזרה. לאן?”
הוא שתק. הביט בי, בלי פחד, בלי כעס. שקול, האם לענות.
אז אמר:
“ליעל”.
לא הבנתי. הסתכלתי בשעון אחת עשרים.
“יעל? עכשיו?”
“יעלי עובדת לילה. במפעל ‘שקמה’, בקרה איכות. אני נוסע איתה. לא באמת איתה קרוב. האוטובוס עובר מול המפעל אני מסמן לה עם הפנס בחלון.”
הוא הרים יד. בכף ידו פנס קטן על שרוך קלוע. אור צהוב. פלסטיק משופשף, מפגעים של אצבעות לילה אחרי לילה.
“עם זה,” אמר.
התיישבתי מולו. הרגליים עייפות שש שעות נהיגה.
אז אתה כל לילה עולה, נוסע, מהבהב לאשתך פנס לחלון ו…נוסע חזרה?”
“כן”.
“כל לילה?”
“חמישה לילות, לפי המשמרות שלה. שניים חופש אנחנו בבית. חמישה לילות אני כאן.”
שקט. גם הוא שותק. מול החלון המפעל “שקמה”. קירות בטון משנות השבעים, טיח מתקלף, צינורות חלודה. אבל בקומה השלישית, חלונות צהובים משמרת לילה.
“למה?” שאלתי.
הוא מסתכל עליי כאילו שאלתי למה אנשים נושמים.
“ואת לא היית עושה את זה?”
לא. לא הייתי. גרושי אפילו לא פתח לי דלת, כשהייתי סוחבת שקיות מקניות. זוכרת שתי שקיות ביד, אחת בשיניים, כי לא מצאתי מפתח. צילצלתי בפעמון. הוא פתח, הביט בי ושאל: “מה לקח לך כל כך הרבה זמן?” לא עזר, לא זז. סתם חזר לטלוויזיה.
והוא נוסע כל לילה כדי להבהב פנס לחלון.
“קוראים לי שלומי,” אמר. “שלומי בן-עמי. אבל כולם קוראים לי ‘שולי'”.
“נועה,” הצגתי את עצמי. “נועה ברוך”.
הנהן. הסתכל לחלון של המפעל.
“אנחנו עם יעל יחד עשרים וחמש שנה. התחתנו ב-2001, לי היה שלושים ושש, לה שלושים ושלוש. מאוחר, לא הסתדר קודם. עבדתי בתור מסגר במכני, היא בבקרת איכות, באותו מפעל. כך הכרנו. פרשתי לפנסיה מוקדמת בגלל בריאות לפני ארבע שנים. היא המשיכה. לפני שלוש שנים עברה למשמרת לילה תוספת ארבעים אחוז, חוסכים לבית קטן במושב. קצת דשא, גדר, עץ רימון. יעל חולמת על גינה של תבלינים.”
הוא לא התקרבן. לא התפייט. סתם סיפר, כמו שמספרים על מזג האוויר.
“החודש הראשון שישנה לילה לא עצמתי עין. שוכב, תקרה לבנה, חושב: מה איתה? חשוך, קר. הולכת לבד למפעל, מאתיים מטר מהתחנה. ומה אם תחליק? ואם יטריד מישהו? ולא מתקשרים במפעל הנייד בלוקר, אסור.”
דממה. משפשף את הברך ביד.
“אז חשבתי יש אוטובוס. אחד-עשרה. עובר מול המפעל. אשב ואסע. שתדע שאני פה, קרוב. לא באמת ליד, אבל תראה אותי.”
“והיא ראתה?”
“לא מיד. שבוע שלם הבהרתי לה עם הפנס, והיא לא קלטה שזה אני. אולי חשבה סתם השתקפות מהאור באוטובוס. אחרי שבוע אמרתי לה בבית: יעל, אני מהבהב לך כל לילה עם פנס מהאוטובוס. תסתכלי כשתעבור 11. היא הסתכלה. בבוקר התקשרה: שולי, זה באמת אתה? אמרתי אני. היא בכתה. ואמרה: ‘תמשיך להבהב’.”
משהו התהדק לי בגרון. כאילו פירור תקוע קישוט טיפשי, אבל לא הייתה לי מילה אחרת.
“וחזרה למה חוזר?”
“מה אעשה באחת בלילה ברמת החייל? אזור תעשיה. גדר, כביש, פנס כל שניים וגם הם כבויים. חוזר הביתה, הולך לישון. ובשש קם לאסוף אותה.”
“ללוות מהעבודה?”
“מהעבודה. עורך לה ארוחת בוקר. דייסה הכי אוהבת קוואקר עם צימוקים. תה. עם נענע מגידול ביתי מהמרפסת. בקיץ טרי, בחורף מיובש.”
נזכרתי בשיחה עם תמרה וקומקום התה. “אהבה זה שמחכים עם קומקום”. כאן היה יותר פנס קטן, קו לילה, דייסה, ונענע במרפסת, ועשרים וחמש שנה. וחסכון לבית משותף.
עברו שלוש דקות. חזרתי לקבינה, הנעתי. שלומי יושב במקום הקבוע, הפנס על הברך.
אני הסעתי את האוטובוס הריק הלוך ושוב, וחשבתי שתים עשרה שנים לבד, לא הבהרתי לאף אחד פנס. ואף אחד לא הבהב לי. הגרוש לקח את הקומקום נשארתי עם חתול וקו לילה. טוב, חתול שמעון שמחכה לאוכל, לא לי.
אבל לא כעסתי. רק הופתעתי. יש דברים כאלה. לא בטלוויזיה, לא בספר. פה, בקו 11, “הגנים””רמת החייל”. גבר אמיתי, פנס קטן משומש, נוסע לכל לילה בשביל שאשתו תראה בו חלון קרן של אור.
ב”הגנים” ירד, הנהן. אני מביטה הולך לאט, מעט צולע, במעיל כהה. פנסיונר רגיל. ורק לא רגיל.
***
למחרת בלילה האטתי במיוחד מול המפעל. לא בתחנה קצת הלאה, שהחלון של הקומה השלישית מול הכביש. חורג מהלו”ז, אבל מי בודק בלילה?
שלומי שלף את הפנס. שלוש הבהובים קצרים. שלושה ארוכים. שלושה קצרים. מדויק, מהיר, בתנועות בטוחות של מסגר לשעבר.
הבטתי במראה ואז קדימה. בקומה השלישית, חלון שמאלי, הופיע ניצוץ אור קטן. שלוש הבהובים קצרים, שלושה ארוכים, שלושה קצרים.
היא ענתה.
נפעמתי. יושבת בכיסא הנהגת, שותקת, רואה שני אורות אחד באוטובוס, אחד בחלון. מאה מטר של חושך ביניהם. קיר בטון, חלון, אווירת מרץ, ושני קרני אור צהובות שמוצאות זו את זו.
פנס פשוט, חלון פשוט, שני אנשים מהבהבים בקרב הלילה. אך ברור שפה ראיתי דבר אמיתי. לא מה שמראים בטלוויזיה. אמיתי. מה שמצמרר ורוצה להסתובב כי זה אישי.
סוף מסלול, יצאתי מהקבינה.
“זה קוד?” שאלתי.
שלומי חוזר מהדלת, הפנס בכיס.
“שלנו,” אמר. “לא מורס, לא רדיו. פשוט המצאתי. שלוש קצרים כמו דפיקות לב. שלוש ארוכים כמו חיבוק. ועוד שלוש קצרים משחרר. יעל צחקה כשראתה. אמרה: ‘שולי, אתה רומנטיקן’. אני לא סתם מתגעגע. אפילו כשהיא מעבר לקיר. היא זכרה את הקוד ביום אחד. והנה כל לילה אני לה, היא לי.”
“כבר שנה. גם כשרחוב מוצף, גם בינואר הקפוא עמדתי, חיכיתי, בסוף והמבהב. בבוקר אמרה: ‘ראיתי, היית באיחור של שבע דקות. ספרתי.'”
שנה. חמש לילות כל שבוע. יותר ממאתיים וחמישים נסיעות בשביל שנייה של אור בחלון.
פעם הייתי אומרת זה טירוף. פנאט. או סתם פנסיונר חסר מעש. עכשיו שתקתי. המילים שלי דהו לעומת האור הזה.
חזרתי להגה. הנעתי. במראה, שלומי רגוע, אפילו שמח. כל לילה אותו הדבר וזה מספיק לו.
בימים הקרובים ניסיתי לחפש פרצה. אולי הוא משקר את עצמו? אולי יעל כבר לא מביטה, והאור רק הרגל. אולי נשאר טקס ללא אהבה? אבל בלילה הרביעי ראיתי כשעברנו מול המפעל, מישהי נגשה לחלון. אישה, שיער בהיר קלוע, ופנס קטן בידה.
חיכתה לו. באמת מחכה. כל לילה קמה מהשולחן, וניגשת כדי לראות את האור.
שבוע אחר כך האוטובוס שובק חיים. מדחס, משהו בבלמים הזמנתי מוסך. שלחו לי מיניבוס ישן מושבים צרים, חימום רק לנוהגת.
שלומי הגיע כרגיל. ראה את המיניבוס, התעכב רגע נכנס, התיישב קרוב אלי, כי מאחור כל היה מלא ארגזים.
הנסיעה קשה. המנוע שואג, קופצים בכל מהמורה. אבל שלומי אוחז את הפנס, מביט קדימה, כאילו זה לימוזינה.
בסוף הדרך יצאתי להתאוורר. גם הוא ירד. עמדנו ליד הדלת, אוויר לילה של אפריל, עדיין קר. חלונות המפעל למעלה דולקים.
הבהב, והיא ענתה. כמו תמיד.
“שלומי,” אמרתי. “עשרים וחמש שנה זה חיים שלמים. ליעל לא נמאס?”
לא נעלב. חייך, שפשף את ידיו, אצבעות אדומות מקור.
“נמאס בטח. עייפות טבעית. אנחנו לא צעירים. לה קרוב לשישים, לי מעל. ברכיים, גב, אל תשאלי. זה לא נמאס זה התמכרות.”
“התמכרות משעמם?”
“לא. התמכרות שאי אפשר להפסיק. כמו שרציתי להפסיק לעשן קשה, החלטתי. יעל לא רוצה להפסיק. מבינה? יש הרגלים שמפרקים אותך, ויש שמחזיקים אותך. יעל מחזיקה אותי.”
“ואתה אותה?”
“אני מקווה,” עונה. “היא לא אומרת לי שולי, אתה עוגן שלי. היא אומרת ‘שולי, תקנה חלה.’ או ‘שולי, סגור תריס’. אבל לפי הקול שלה כשהיא ליד, הנפש רגועה. כשאני לא משהו מתכווץ אצלה.”
הקשבתי, שותקת. מעלינו פנס תעשייתי שמאיר, כל השאר כבויים.
“אהבה זה לא כשהלב קופץ,” אמר. “זה כשהלב יודע לאן לרוץ. בלי לחשוב. כל לילה אני עולה לאוטובוס לא חושב למה. פשוט. כמו לנשום. תנסי לא לנשום אי אפשר. כך אני לא אצליח לא לנסוע.”
“ואם תחלה? או לא יהיו אוטובוסים?”
“אם אחלה אז מונית. שומר כסף בצד אלפיים שקל במעטפה מאחורי הארון. אם לא יהיו אוטובוסים אלך רגלית. ארבעה קילומטרים שעה. עשיתי פעם, בנובמבר. קו לא הגיע, צעדתי. בבוקר אמרה: ‘למה צלעת?’ ואני רק מותש.”
צחק, חרישי, צרוד. וחשבתי הנה אדם שיודע למה הוא חי. לא בדבר הגדול בדברים הקטנים: פנס, אוטובוס, קוואקר. חשוב לקנות לחם, לסגור תריס. קינאתי בו. לא באשתו ולא באהבתו בקביעה שיש לו.
חיי חשבתי שאהבה זה משהו ענק: מעשה הירואי, הקרבה, מילים יפות בשקיעה. ופתאום פנס קטן על שרוך, ואיש שקט בקו לילה. וזה הרבה יותר ממה שראיתי בארבעים וארבע שנותי.
חזרנו למיניבוס. הנעתי. החימום נשף. שלומי הכניס את הפנס בג’קט, לחץ על הלב ראיתי במראה.
נסענו בשקט. ב”הגנים” ירד, הנהן. אני עוקבת צולע טיפה, קצוב, ידיים בכיסים. פשוט ולא פשוט.
בבית פשטתי מדים, האכלתי את שמעון, ונשכבתי. הוצאתי טלפון. יצרתי קשר עם “תומר”. הסתכלתי במסך כמעט ארבע בבוקר. מוקדם מדי. אבל השיחה נשארה פתוחה, והאור של המסך ליווה אותי לחלום.
***
יום למחרת, שתיים בצהריים, התקשרתי.
“אמא, מה קרה?”
“כלום. רציתי לשמוע אותך.”
פאוזה. שומעת אותו מתפלא: אמא מתקשרת סתם? חצי שנה שלא התקשרה.
“אמא, את בטוחה שהכל בסדר?”
“מעולה. ואתה? איך עם שיר?”
“בסדר, עובדים. מה איתך?”
“תומר,” אמרתי. “רק שתדע אתה חשוב לי. זה הכל.”
פאוזה ארוכה. ראיתי אותו במחשבות: עומד במטבח, לא יודע איפה להניח יד.
“גם את לי, אמא.”
קצר, מעט מחוספס, כמו כל הגברים במשפחתנו אבא היה כזה, וסבא. לא מדברים רגש. עבורי זה היה די. חייכתי, הושטתי.
התלבשתי, יצאתי ל”מגוון”. ריח דבק, אקונומיקה, ופלסטיק מהדליים. במדף הפנסים עשרים פנסים: ענקיים, קטנטנים.
בחרתי מיני. אור צהבהב. אין שרוך אשחיל לבד. המוכרת העגלגלה שאלה:
“בטריות?”
“כן”, עניתי.
בבית לחצתי קרן אור צהובה על התקרה. שמעון קפץ מהשולחן, נבלע מתחת למיטה. כיוונתי לקיר. עיגול חמים, קטן. כמו אלה שראיתי מחלון הנהגת.
ניסיתי: שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות. לא יצא מיד כפתור קשה. פעם אחת הארוכות היו יותר מדי. השלישית קצרה מדי. אבל בפעם הרביעית מושלם. דפיקות לב, חיבוק, שחרור.
לא יודעת למי אבהב. אולי לבן. אולי לעצמי. אולי לחושך כמו שלומי הבהב, כשיעל עוד לא ידעה. שבוע הבהב, בלי ציפייה. כי לא יכל שלא.
הפנס נכנס לכיס המעיל. הרגשתי פתאום שלווה. כאילו יש לי קוד. קוד משל עצמי.
לקראת ערב הגעתי למשמרת. תמרה מזגה תה לימון ונענע.
“נו, הנוסע שלך? עוד בא?”
“כן”, עניתי.
“הבנת למה?”
“הבנתי”.
“נו?”
“תמרה,” אמרתי. “טעית. אהבה זה לא קומקום שמחכים איתו. אהבה זה לנסוע כל תל אביב עם פנס. כל לילה. שנה. קיץ, חורף. בלי תלונה אחת.”
תמרה הביטה בי כאילו השתגעתי. פותחת פה, סוגרת. “נועה, את מאוהבת בנוסע?”
“לא”, עניתי. “רק ראיתי”.
היא לא קלטה. לא הסברתי. יש דברים שהמילים לא מצליחות לתפוס. רואים אותם רק בשתיים בלילה, מהחלון של קו הלילה, כשתל אביב ישנה, ושני אנשים מהבהבים דרך מאה מטר חושך.
לילה. קו. האוטובוס חזר ישן, מוכר, עם ריח דיזל, גומי וקצת קפה. הנעתי. החוגה רועדת, המנוע נוהם.
ב”הגנים”, רבע לאחת, עלה שלומי. מטבעות לתיבה. שורה שלישית לצד ימין, חלון. פנס קטן ביד.
אני מסיעה ברחובות ריקים. רמזורים על כתום מצב לילה. בלי רכבים, בלי הולכי רגל. העיר ישנה. אנחנו נוסעים.
ברמת החייל אני עוצרת טיפונת הלאה, ממש מול החלון.
שלומי מוציא פנס. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
אני מביטה חלון קומה שלוש. שנייה, שתיים, שלוש.
הבהוב. אור צהוב בחלון. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
יעל עונה.
שלומי מחזיר את הפנס. נשען אחורה. במראה אני רואה אותו מחייך. וגם הלב שלי זז, לא מעצב, לא מקנאה מאמת שהייתי קרובה למשהו אמיתי.
היד שלי בכיס. הפנס הקטן מתחמם לי ביד. הוצאתי. הסתכלתי על חלון המפעל, שם האור כבר כבה. יעל שבה לעבודה. הסתכלתי על הרחוב השחור. על פנסי הרחוב, הכביש הרטוב, שמי אפריל חסרי כוכבים.
לחצתי.
שלוש קצרות. שלוש ארוכות. שלוש קצרות.
האור הצהוב התנפץ על שמשת הקדמית, השתרע על האספלט. אף אחד לא ענה. לא משנה הבהרתי והתחמם לי הלב. כאילו כן ראה אותי מישהו, אי שם.
במראה שלומי הביט בי. הנהן. לא אמר דבר. רק הנהן.
החזרתי את הפנס לכיס. הנעתי. הסעתי אותו הביתה לדייסה של הבוקר, לנענע במרפסת, ליעל שתחזור מוקדם ותאמר: “שולי, ראיתי. היום היית בדיוק שתי שניות מוקדם יותר”.
במרץ לא האמנתי באהבה. באפריל היה לי כבר פנס בכיס.
וכל לילה, בתחנה “רמת החייל” אני מהבהבת לחושך. שלוש קצרות הלב פועם. שלוש ארוכות מחבקת. שלוש קצרות מרפה.
ריח דיזל, גומי וקצת תקווה.
