בן אדם כבד
אלוהים, דביר! אין איתך חיים קלים, בחיי! למה אתה תמיד כזה עקשן? מה, כל כך קשה פשוט לעשות כמו שאני מבקשת?!
האישה הצעירה שעמדה נוזפת בבעלה הייתה לא רק יפה היא הייתה מהממת, מהסוג שמסובב אחרי גבו של כל גבר שצועד בטיילת של הרצליה על גבול רמת אביב. רגליים אינסופיות, עיניים כחולות כהות, וגזרה כזו שדי היה להיכנס לעמדת הקבלה במלון, והפקידה הייתה נעמדת דום ומתבלבלת.
הבעל, לעומתה, היה בואו נגיד בעדינות לא הדוגמן התל-אביבי שכולם מדמיינים. נמוך ממנה בראש לפחות, גוץ כזה עם ידיים ארוכות, רגליים קצרות וראש שצועד בטפיפות גסות לחוף הקרחת. רק עיניים היו לו יפהפיות באמת: חכמות, חודרות, והוא כאילו קלט כל אדם רגע לפני שהוא עצמו הבין מה הוא רוצה. ולכן בכלל פיקניק היה לראות אותם יחד הדוגמנית והדובי.
אם מישהו היה מנסה להשוות, היה אומר שהם כמו גברת יפהפייה שהולכת עם גרושתו של משה רבנו רק שדביר קוננו בידיו תינוק במקום שיבחר פטיש לעבודות בני.
הילדה הקטנה יעלי יצאה “תיק-תק” כמו דביר. אף אחד לא היה מעלה על דעתו שאלו לא אב ובת. מהאמא ירשה רק את צבע העיניים ואת שיער הגזר המפואר. תלתלים כל כך פרועים שגם בהולנד לא היו מצליחים להשתלט. האם וויתרה מראש כך יעל בגיל חמש רצה במסדרונות המלון כמו ברק ישראלי, מדי פעם מביטה אחורה לראות אם אבא מספיק מהיר.
שרונה, אם את חייבת את הסיור הזה סע. אבל נראה לי שיאלי עוד קטנה לטיול כזה. זה רחוק, חם. היא תייבב ותהרסי לעצמך את כל החופשה, את הרי מכירה!
ומה איתך? דביר, אני פה עם בן זוג! כבר קשה לי להיות שתי דקות לבד בבריכה אתה אדיש לחלוטין?
הקול של שרונה כבר נסק לצליל של צפירת מכבי אש, ויעלי חיבקה את אביה חזק, כאילו הבינה שאוטוטו יהיה פיצוץ.
אני? אל תדאגי, אני מקנא לך בטירוף! דביר חייך חיוך קטנטן וליטף את בתו. יאללה, נמצא משהו אחר לעשות. מה בא לך? שיט בסירה? אולי צלילה? או שתקחי את הרכב לטיול קיבוצים?
פירמידות רציתי! קבעה שרונה, הסתובבה על העקבים ויצאה בסערה, שוכחת לגמרי שנשארה עם בעלה וילדה מחוץ לסיפור.
הסצנה התנהלה לפי כוריאוגרפיה. דביר, נמוך-רוח, רק משך בכתפיים כשהיא הלכה לבריכה, מתעלמת גם ממנו וגם מיעלי מה שהיה כבר הארדקור שגרה אצלו. הם חיו בדיוק כמו שזוגות יפואיים בני 40 חיים: הוא עובד קשה, היא עסוקה בלהיראות הכי יפה מסביב, וגם להסתובב ולקרוץ לצעירים בבריכה.
איך נהפך דביר מסתם רווק ישראלי לאחד שנחשב “בעל ליגה”, אפילו הוא עצמו לא הבין. ללכת עם נשים? הצחקתם אותו. בעניינים מקצועיים נדל”ן, סטארט-אפ הוא היה תותח, קליל, שנון, כריזמטי (כאילו הוציא תעודת זהות ברמת-השרון). אבל לא שפה זוגית דביר היה חסר אונים, מסתבך ליד נשים למחוץ הייטק. בסוף הרים ידיים והחליט שיישאר לבד, מבקר את אמא שלו רות פעם בשבוע, צופה בשלג בטלוויזיה, מספיק לו.
רומנים מזדמנים, כמו שאמא תמיד אומרת “חולצה להחלפה, לא זוגיות” זה כל העונג שלו.
וככה היה ממשיך אלמלא רות, שמאסה בלהיות הסבתא היחידה חסרת נכדים בהרצליה.
דביר, דיי כבר לבד! סבלנו מספיק. טינדר לא בשבילה, חבר שלך עבד בחו”ל נשאר לנו רק שדכנית!
שדכנית?? דביר, באמצע תה גת במרפסת, נחנק ושפך על חולצה חדשה של G-STAR.
אתה קילקלת בגד רות העווה פנים וסקרה אותו. תקשיב לי, דביר, אתה בחור מהמם, חכם, מצליח, נימוסי, אבל מי נהנה מזה חוץ ממני? אף אחד! וזה פשע! אתה סופר-הייטקיסט, אבל מדכא… לא היה לנו רגע שמחה מאז הילדות שלך. אני רוצה נכדים! אני רוצה שתחזיק ילד ותבין מה זה עונג אין אייטק שיגרום לך להרגיש את זה.
טוב, אמא, הבנתי. מה פשר השדכנית עכשיו?!
כי לבד, בחיים לא תמצא! אתה לא מספיק נהנתן! ואני לא למדתי אותך להיות כזה וגם לא יודעת איך, אז צריך לתת את זה למקצוענית. פה! הנה טופס תרשום מה אתה רוצה.
מה לרשום?
עיניים, אופי, כמה בישולים תפנטז!
באותו ערב, רות לא נחסכה מדביר, עשתה לו חקירה, וכל התשוקות הלא מדוברות נרשמו. בסוף הוא בהה בדף: יצא אדם כמעט מושלם. בלתי אפשרי.
כאלה לא בנו, אמא.
חכה תראה! לקחה מידו את הרשימה.
שדכנית נמצאה מיד, וגם כלה ע”פ הדף: שרונה. חיצונית אחד לאחד. תוכן? אה… מי כמוהו יודע.
מהר מאוד הבין דביר שהנישואין דומים לחוזה שכירות: היא יפה, והוא המעמד הבינוני-עליון. שרונה לא בשלה אף מרק, בתי מלון יותר מחדר שינה זוגי בבית, הנדרשת חיה בשלה לא מסתפקת במיטה ליד קריזת הנחירות של דביר. האם הוא נוחר? לא יודע. פועל כן, בשביל זאת שהפכה לו לעולם כולו, לא היה גבול למה שיעשה.
ילדים? שרונה הצחקתם אותה. “אני צעירה, לא ראיתי כלום חוץ מהסירה בנמל תל אביב, אני רוצה לראות עולם!” אמרה, ודביר, בתמימותו, הסכים.
הם טיילו, ראו עולם, כמעט שרדו אחד את השני. כשהופיעה יעלי פייס אותו לשנה. סוף-סוף היה לו למה למהר הביתה, להיות אבא. אבל אמא בואו נגיד: “הייתה פרודוקטיבית כמו דג בקוטב”.
לא אתן להניק! לא מתכוונת לעבור פלסטיקה אחר כך. תחפש מטפלת, תביא פורמולה! פסקה.
אמא של שרונה, תמרי, שמעה שהוא מחפש מטפלת, וחרפה: “אני יכולה להיות סבתא לילדה! מה עניינך מישהי זרה?”
הוא הסכים בשמחה (פעם ראשונה התריע מול שרונה).
מה, עכשיו גם אמא שלי על הראש שלי? תלמד אותי איך לגדל? אתה מתעתע בי?! דביר, כבד איתך!
אוהב אותך, אבל גם את הילדה. לא ניגשת אליה בכלל! לפחות שיישאר עוד מישהו בבית שאוהב אותה חוץ ממני.
האמת לא ניתן להכחיש כל הדאגה של שרונה הסתכמה בצעצועים הכי אופנתיים לנכד הראשי, חדר ילדים מרהיב עם סיורי חברות, אבל יעלי ישנה תמיד לצד אבא, חיה בזכותו ואמא תיפקדה בעיקר כתפאורה.
וככה, חיים יעלי לומדת בסטודיו למחול, עברה לגן פרטי (תמרי מלמדת אותה שירי ילדות בתל אביב), ראתה יותר שדות תעופה מחייל ממוצע, אבא סביב העולם איתה, אמא עסוקה בעצמה.
והנה, טיול אחד שגרתי בוקר קלאסי עד ש-יעלי נהיית חולה. קלאסי.
יופי, נהרסה לי החופשה! פוסעת בכעס שרונה ומעיפה מבט ברופא חינני שדביר הזמין מהלובי.
מה אכפת לך על חופשה? יעלי לא מרגישה טוב!
ברור, כי בשוקו קר היה איום! עכשיו תקבל! זורקת, מגלגלת עיניים.
הרופא מגיע, אומר “שפעת ילדים, שינה וזהו”. דביר לא מגמגם “חוזרים לארץ”.
למה? הרופא אמר שזה כלום! מתבכיינת שרונה.
לא משחק עם זה. ילדה בת חמש לא אמורה להרגיש כך. חוזרים!
בדיקת מקיפה במרכז הרפואי שיבא: דביר צדק. החיים עוצרים לרגע, סוג-של-אחיזה בקצה התהום.
בדיקות, רופאים, יעלי לא משתפרת אך לא מחמירה נס. דביר משאיר את החברה, נצמד לבת, רק להתקלח ולחזור. שרונה, יושבת ליד, שולטת בדמעה. אבל האמת אחרים בטוחים שאמא בסבל אמיתי, אך היא התגעגעה הרבה יותר לחיים הישנים, לבריכה, לפילאטיס.
ואז דביר מודיע: הבית ברמת אביב נמכר. הקופה נגמרה.
אה? דביר?! הכסף נגמר? פולטת שרונה.
כן.
מה?! אבל
כלום! היה, נגמר שווה כל שקל. ילדה שלי מעל הכל! אם צריך גם העסק נמכור. העיקר שתהיה בריאה.
ומה איתי? שואלת והיא כבר מבינה מה הולך לקרות.
איתך? תשחררי. מגיע לך חיים שאת רוצה. אשאיר רכב, דירה, שתראי את יעלי לפחות פעמיים בשבוע, ובחו”ל לניתוח תצטרפי. איך שלא תהיי את אמא, והיא צריכה אותך. את אולי אגואיסטית אבל אין ברירה.
לראשונה דביר מתפרץ כמו אוסקר המשחק של השנה, צועק בגלוי. כל חייו תלויים בבתו שבחדר הסמוך, ודבר אחד נשאר היא קו התפר ביניהם.
מספיק. תתארגני ואל תפחידי את יעלי. היא זקוקה לרוגע קחי אחריות!
מה השתנה בגבר הנמוך והלא נאה הזה? שרונה לא ידעה רק שמבחינתה, פתאום הוא נעשה גבוה כמו עץ השקמה.
היא הסתובבה, הלכה למסדרון. יעל, על הכרית, פתחה עיניים “אבא…”.
תמרי ליטפה את יעל ויצאה עם דביר.
דביר, תן לי להישאר בבקשה.
בטוח, תמרי? המון-המון תודה. לא הייתי מצליח בלי עזרתך.
הלב שלי נשבר, דביר. איך לא לימדתי את שרונה להיות יותר רגישה? איך פספסתי?
טוב, בואי נתרכז ביעל. אל נבכה, יעל תקפיץ אותנו כמו בובת קפיץ אם תראה את שנינו דכאוניים.
בסוף, מנתחים את יעלי, רות פורשת ויוצאת עם כולם לחו”ל.
לאורך שנתיים תקווה עולה ויורדת. האושר דופק בדלת, עוצר, ממשיך במסלול שונה ואמיץ.
שרונה חוזרת לפתע, ביום הולדת 15 של יעלי. אותו יופי, אותה גזרה. נשיקה פה, הנהון לאבא, והליכה למרכז החגיגה.
יעלי…
עיניה הכחולות (קלסיקה מהצד של אמא) מביטות באמא ספק בוחנות, ספק קצת לועגות.
אמא…
שרונה ממלמלת הסבר, אבל יעל עוצרת אותה: “סבבה, נדבר אחר כך”. יעלי לוקחת אותה לחדר העבודה של דביר, עולה על אדן החלון, מסמנת “נו, דברי…”
אלוהים, את ממש דומה לאבא שלך…
מה, אמא, גם אני כבדה?
לא התכוונתי…
אבל אני כן. ואני גאה. ובגלל זה, תרשי לי להגיד לך משהו: אבא אף פעם לא דיבר עליך רעה. לא הכניס אף אחת הביתה אחרי שעזבת. תמיד אמר שיש לי אמא, אפילו כשלא היית. לימד אותי תמיד למחול. אני לא מבטיחה שאסלח, אבל אני ילדה של אבא אני הולכת עד הסוף. בשבילך? ננסה להפוך דף. תוכיחי שמגיעה לך הזדמנות.
ואני… מה הייתי עד עכשיו?
מה שתרצי. בובה, עטיפה יפה, יצור קר. ככה זה כשראיתי אותך רק בתמונות יום הולדת, ואותך לא הייתה לצידי ברגעים הקשים.
אבל עכשיו אני פה…
למה? בשביל מה? על זה אני עוד לא יודעת. תנסי אולי תצליחי שתהיי לי אמא. תראי. לעת עתה בואי, תהני מהאירוע.
יעלי כבר כמעט יוצאת, ואז מסובבת ראש בחצי חיוך.
מה, אמא, אני כבדה?
שתיקה.
מצוין. כנראה אני בכל זאת דומה לאבא. תודה על המחמאה.
ותלתלי הגזר הבהיקו שוב בזווית החלון, ושרונה עמדה ליד, נוגעת בזכוכית, מחפשת את הרגש שהיה חסר כל כך הרבה שנים.
