לפני כמה שנים, הייתי בן שמונה-עשרה ופתאום אשתי, שמרית, נכנסה להריון. ההורים שלי לא תמכו בי, הם חשבו שזה מוקדם מדי לילדים. אשתי בדיוק התגייסה לצה”ל. הסבתות משני הצדדים אמרו בקול אחד:
הילד הוא הבעיה שלך. “אני לא רוצה לטפל בילד שלך עכשיו,” אמרה אמא שלי.
גם החמות שלי בכלל לא רצתה לדבר איתי. מצאנו עצמנו גרים בבית של הדודה שלי מצד אבא, ציפורה.
היא הייתה אז בת שלושים ושמונה, ללא ילדים, והקדישה את חייה לקריירה שלה. היא לא שפטה את ההורים שלי:
אני מבינה אותם, היא אמרה “התקופה בה נולדתם לא הייתה פשוטה. הייתה הרבה עבודה קשה, אבא שלך עבד בלילות בשוק כדי להכניס פרנסה הביתה. לא תמיד היה מה לשים על השולחן.”
אבל היום הם מסודרים, אבא משתכר יפה ויש להם דירה בת שני חדרים, אמא עובדת, ואני עומד להיות אבא.
“באמת לא אכפת להם?” שאלתי את ציפורה.
הם רוצים עכשיו לחיות בשביל עצמם, אל תשפוט אותם. בסוף תראה, הם יסתדרו.
לא קיבלתי מהם שום תמיכה. ארזנו הכל ועברנו לבית של הדודה.
כשאשתי חזרה מהצבא, הבן שלנו, יאיר, כבר היה בן שנה וחצי. בתקופה שבה הייתה רחוק, החמות שלי לא הגיעה לראות את הנכד אפילו פעם אחת, וההורים שלי הגיעו לבקר רק פעמיים.
אשתי עבדה כמכונאית רכב וניסתה לסיים לימודים, אך לא הצליחה. המשכנו לגור אצל הדודה ציפורה. כשיאיר התחיל ללכת לגן ואני מצאתי עבודה, הדודה נאלצה לעבור לאזור אחר. כך עברנו לדירה שכורה. זמן מה לאחר מכן, סבתא מצד אשתי נפטרה.
החמות שלי מכרה את הדירה של סבתא, עשתה שיפוצים לעצמה וקנתה כל מה שרצתה. אשתי ניסתה לשכנע אותה לא למכור את הדירה, הציעה לשלם בכל חודש תשלום ולבסוף לקנות אותה, אבל זה לא עזר.
“למה אני צריכה להקריב את החיים שלי? תמיד רציתי לשפץ ולסדר. אתם רוצים לעשות את זה בשבילי?” היא אמרה לי בהתנגדות.
חמש שנים אחר כך נולדה לנו בת שונית. היה ברור שאנחנו חייבים בית משלנו. אשתי התחילה לעבוד בחו”ל, חיסכון לדירה לא היה פשוט. המשכתי לגור עם הילדים בדירה שכורה.
אמא שלי, לעומת זאת, נותרה לבד בדירה של שלושה חדרים, אבא התגרש ממנה שנתיים קודם, אבל לא הציעה מקום לבת שלה ולנכדים. גם אל חמותי לא יכולתי ללכת היא כל הזמן עשתה שיפוצים ולא הייתה מוכנה לעזור.
כעבור כמה שנים הצלחנו לקנות דירה משלנו בלי לקבל שום עזרה.
היום, יאיר הבן הבכור שלנו מסיים כיתה ח’, ושונית לומדת בכיתה ב’. אנחנו יודעים כמה הכסף חשוב, חסכנו כל שקל. והיום, אין לנו יותר דאגות. לכל אחד מאיתנו יש רכב, כל שנה אנחנו יוצאים לחופשה בים.
היחידה שאנחנו באמת אסירי תודה לה זאת הדודה ציפורה. היא תמיד יכולה להתקשר ולבקש עזרה ואנחנו שם.
ההורים שלנו חוו קשיים. אמא פוטרה מהעבודה, לאחרונה התקשרה וביקשה עזרה סירבנו.
גם החמות יצאה לפנסיה ולא רוצה לחיות בצניעות. היא ביזבזה כל שקל מהדירה שמכרה. אשתי סירבה גם היא לעזור ואמרה “תמכרי את הדירה הגדולה עם השיפוצים ותקני דירה קטנה.”
אני ואשתי לא חייבים לאף אחד דבר. אנחנו מתנהגים אל הילדים שלנו אחרת מהאופן שבו ההורים שלנו התנהגו אלינו. תמיד נעזור להם בכל מה שנוכל. אני מאמין שגם בזקנה שלנו נוכל לסמוך עליהם לעזרה.
