אני גרה עם אמא שלי ויש לי שתי עבודות כן, סטארט־אפ ישראלי שלמה לא היה מתמודדת עם ניהול לוז כזה מסובך. אני משלמת בעצמי על המכולת ועל החשמל, כי כל הפנסיה של אמא הולכת על אחי הגדול, המלך של הדירה. אני מתאמצת לחסוך שקל פה, שקל שם בשביל לקנות לי דירה בתל אביב, שזה, כידוע, שווה למרוץ נגד צבי הם לפחות יודעים מתי יגיעו לקו הסיום.
אחרי כל הטירוף הזה, אחי פתאום מבקש שאשאיל לו כסף בשביל מקדמה לחופשה בחו”ל. עמוק בפנים ידעתי שהוא לא יחזיר אם היה מישהו מתחרה באחותי באליפויות ההתחמקויות מהחזרים, הוא היה אלוף העולם. אז אמרתי לו בנימוס, תודה, אבל לא. הסברתי בעדינות שאני חוסכת לדירה, וכל שקל חשוב לי. כמובן שזה לא מצא חן בעיניו, והוא הלך להתבכיין אצל אמא.
המצב של אחי איך לומר בעדינות לא בדיוק יציב כלכלית. הוא עובד נהג מונית ועושה תיקונים בבית, כלומר כל יום זה מזל של משכר יום אחד מזומן, יום שני קפה על חשבון הבית. אשתו והוא קונים שטויות כמו אוכל במשלוחים ובגדים יוקרתיים, כמעט כמו שהייטקיסטים מתנהלים אחרי גיוס (רק בלי הגיוס). יש להם שלושה ילדים, וחיים על רמת חיים גבוהה אבל בלי דירה משלהם.
אני, לעומת זאת, מנסה להיות אחראית חוסכת, מחשבת כל הוצאה, מסתפקת בפלאפון הישן שלי, בזמן שאשתו של אחי כבר מתכננת איזה אייפון חדש תוכל לקחת בתשלומים. כשסירבתי להלוות לו כסף, הוא נעלב וכתוצאה הלך לאמא שלי לשכנע אותה שתעשה לי שיחה.
אמא ניסתה להוציא ממני משהו הציעה שאם אלווה לאחי את הכסף, היא תוריד לי את הדירה שלה. אבל אמרתי תודה, לא אני לא רוצה לשבת על כסא גלגלים מול צוואה ולחכות שאמא תוריש לי את הדירה.
אמא קיבלה את ההחלטה שלי, אבל אז הכול הסתבך אחי ומשפחתו עברו לשבת אצל אמא כדי לחסוך כסף, ועם כל כישורי הדיפלומטיה שלהם, הם לא שאלו אותי פשוט השאירו אותי בלי גג. אמא הייתה בטוחה, שאם יש לי קצת חסכונות, “יהיה בסדר”. אחי, אגב, חתך ממני בכישרון של מנתח לב.
למרות הדרמה המשפחתית, אני לא מרגישה אשמה. אני חושבת שפעלתי לפי העקרונות שלי שמתי קודם את העתיד והחלומות שלי, ניהלתי את הכסף שלי בצורה שקולה ומקצועית. בסוף, לא משנה כמה קציצות יש על השולחן, החלום שלי לדירה שווה יותר מכל פיתה עם לבנה.
