כל המשפחה שלי סובבת סביב אבא שלי, האיש שגידל אותי, לקח חלק בכל רגע מחיי ותמך בי במסירות שאין לה סוף. מאז שנולדתי, אימי עזבה אותנו, ואבא שלי החליט שלא יתחתן שוב, אולי כדי שלא יצטרך להתמודד שוב עם כאב שכזה. החיים לא תמיד האירו לו פנים, ואני רציתי לגדול מהר, להיות גדולה מספיק כדי לעזור לו לשאת את כל המשקל של האחריות.
בגלל המצב הכלכלי שלנו, יצא שהתחלתי לעבוד מוקדם מאוד כבר בגיל חמש עשרה הייתי יושבת בבוקר וכותבת מאמרים לעיתונים המקומיים של תל אביב, כאילו המילים מתרקמות מחלום. שלוש שנים אחר כך מצאתי עבודה קצת יותר טובה, ובהמשך, אחרי עוד כמה שנים של נדודים, מצאתי משרד שבו עצמי וגם אבא שלי יכולים לסמוך על המשכורת שלי בשקלים, כאילו זה היה טל קסום שמשקה את השדות.
פתאום יום אחד, תוך כדי שגרת החלום, אבא שלי קרא לי לשיחה רצינית, או לפחות כך אמר; מדבר ברחוב שבו הצעדים שלנו מקרקשים כמו גרגרי חול במדבר. בסלון, מסתוריים כמו פינת עולם, המתינה אישה ואבא שלי אומר לי שהיא אימי.
היא ראתה אותי ופרצה בבכי, מתנצלת ורוצה לחבק, אבל הרגשתי שהחיבוק שלה הוא כמו ענן חולף, לא מצליח לגעת באמת. בעדינות השתחררתי מזרועותיה, יצאתי מהבית, בלי לומר מילה, משאירה את שני המבוגרים במערבולת החלום הזו לבד. החלטתי שאפשר להשאיר לאבא שלי להתמודד איך שהוא רוצה, כי מי שעוזב אותנו בקלות כזו לא יכול לבקש מחילה, במיוחד כשאפילו ביום הולדתי לא הרגישה מספיק קרובה לשלוח לי ברכה, כאילו השנים חלפו בכיכרות ירושלים ללא קול, ללא צל.
