יום שלישי, 22 באוגוסט
אלוהים, דביר! כמה קשה אתה… באמת שקשה לי איתך. למה אי אפשר לעשות פשוט כמו שביקשתי?
אני זוכרת איך שוב גערתי בדביר, בעלי, בזמן שישבנו בלובי של המלון מול חוף הים בתל אביב. הוא ישב שם לא גבוה, לא נאה במיוחד, אבל עם עיניים חכמות, כאלה שמביטות דרך נשמה של בן אדם. ואני? נועה רימון. נחשבת יפה, אולי אפילו מרשימה עם עיניים כחולות כהות ורעמת תלתלים ג’ינג’ים פראיים. הפער בינינו היה בולט כל כך, ותמיד השתעשעתי איך כולם תוהים מה לי ולדביר, האיש הזה שכל כך סבלני ונכון להבין הכול עליי.
ואז הגיעה יערה, הבת שלנו, שדומה בדיוק לאביה כולל סדר הגפיים המוזר, שיער אדמדם ועיניים כהות כשלי. יערה היא הרוח החיה בבית. בת חמש, וחולשת על המלון כמו סופה, מסתחררת סביב דביר שבורח אחריה ותמיד אוחז באהבה.
“דביר, אם אתה לא רוצה לבוא איתי לסיור בירושלים אל תבוא! אבל אני לא אשאר פה במלון עד סוף החופשה,” התעקשתי מולו, מתוסכלת שביקשתי רק שיתוף פעולה והוא מתעקש על ראיית עולמו.
“נועה, תיסעי. יערה קטנה מדי. הנסיעה ארוכה וחם. היא בטוח תבכה ותקלקל לך את כל הטיול,” השיב ברוגע, מלטף את שיער הבת שמיהרה להתחבא אצלו בידיים.
“תמיד אותו דבר! למה אתה כזה כבד, למה הכל איתך מסובך! זה לא אכפת לך שיתנפלו עליי פה במלון? אני אשתך!”
פטפטתי בכעס, ויערונת רק הידקה את החיבוק, הפנים קבורות בצוואר של דביר. ולמרות הזעם שלי, כל מה שהוא רצה היה לשמח אותי. “רוצה שנפליג על יאכטה? או אולי נסע לצלול? מה שתרצי,” ניסה למצוא פשרה.
“אני רוצה פירמידות!” המשכתי בהתעקשות, בוחרת שכל המהומה תסתיים בהפניית הגב שלי והליכה לבריכה, מתעלמת מדביר ומהילדה.
למדתי מזמן לחיות כך כמו רוב החברים שלנו: הוא עצמאי, מסור לעבודתו, ואני מושכת תשומת לב, מורה לעצמי אהבה ומקומי בעולם. איכשהו קיבלתי מצב, בו מסביבי ידידים לקנא, ולצידי בעל שבלעדיו כלום לא מסתדר.
אבל הכל התחיל ימים אחורה, בבית אמא שלו, חנה, שבסבלנות של סבתות דחפה אותו למצוא בת זוג. היא התעקשה: “דביר, אף פעם לא תמצא לך בחורה לבד. בוא נלך לשדכנית!”. דביר כמעט חנק את עצמו עם תה נענע שהכנתי, אבל נשמע לה.
יחד ישבנו על הדף ובחרנו: עיניים כחולות, שיער אדום, חכמה, עצמאית. מה שקיבל זה אותי, נועה. רק מדף בספר חיים לא את מה שמתחת לפני השטח. אחרי החתונה, הבנתי שלא הגעתי למטבח כדי לבשל ממולאים, אלא למרכז העולם שלי קריירה, חיי חברה וסידורים בכל מקום. בבית הענק שלנו בשכונת צהלה, לנו היו שני חדרי שינה נפרדים. הוא עובד כל יום עד עשר, אני עפה בין מסעדות וערבים עם חברות.
עם הלידה של יערה, זמנית הכול נרגע. דביר חזר מוקדם הביתה כדי להספיק עוד שעה איתה. אני? ניסיתי לא לאבד שליטה על הגוף, אז סירבתי להניק, “עדיף בקבוק,” ציינתי בנחרצות מול הבעל והחמות שתהו למה לא לנסות. דביר מצא מטפלת ואני השתגעתי בבית.
“אני אפול מהחלון אם אצטרך עוד יום לשמוע בכי,” בכיתי לו. “אתה בורח לעבודה!”
ואז הגיעה חוה, אמא שלי, שהתעקשה: “מיותר לשלם מטפלת! אני סבתא, אתן עזרה, אל תכניסי אדם זר.” לראשונה רבנו באמת, עוד סדק בין שני עולמות שניסינו לאחד.
ככה עברו השנים. חוה הפכה לסבתא-על, מגדלת את יערה בפועל, בדיוק כמו שצריך. אני המשכתי בדרכי, מעניקה לילדה המון צעצועים, שידות וסדינים כחולים תואמים, אבל רגש? עשר דקות ביום, תיעוד ברשת, ושוב ברחתי לחיים שלי. יערה גדלה, ואני התרחקתי עוד.
הגענו לחופשה הזאת. בשבוע השני יערה העלתה חום וכאבה לה הראש. כעסתי: “כל החופשה נהרסה! למה נתת לה גלידה?! עכשיו תראה מה קרה האבא של השנה…” אבל דביר לא הגיב, רק הזמין רופא.
הרופא אמר “מנוחה. זה יעבור,” אבל דביר התעקש: “נוסעים הביתה. זו לא סתם הצטננות.”
הבדיקות באיכילוב חשפו שיש בעיה אמיתית. כאן הזמן קפא. שנים של בדיקות, של חוסר מגמת התדרדרות. דביר יצא מהעבודה וישב ליד יערה, ימים ולילות. אני? הסתובבתי כמו צל: לא הבנתי כלום, רק ידעתי שאני לא נחוצה שם. החדרים, המחטים, הריח של סבון וחיטוי לא העולם שלי.
ואז התחילו נגמרים הכספים. דביר מכר את הבית, את העסק. “הכל בשביל הילדה,” אמר בפשטות, בזמן שאני התפרקתי: “ומה איתי? מה יישאר לי?”. לא יאומן, אפילו בנקודה הזאת, עדיין חשבתי על עצמי.
הוא היה חזק, בפעם הראשונה צעק עלי כמו שמעולם לא צעק: “תקבלי הכל, דירה, רכב, את העצמאות שלך. רק תבואי לפגוש את יערה מדי פעם. היא צריכה אותך תראי איכפתיות, אפילו אם זה משחק.”
כל שבר בי צנח. הרגשתי שדביר נהיה סלע, ואני סירה שטה מול הגלים מחדש. יצאתי מהמקום, התאפסתי, הרגשתי את החור שבלב.
יערה עברה ניתוח מוצלח. חנה, אמא של דביר, עזבה גם היא את העבודה והייתה לצידנו בכל תקופה. שנתיים של טיפולים, תקווה כבויה ומתעוררת מחדש, עד שבוקר אחד קיבלנו בשורה מהרופא: “ניצחתם.”
עברה עוד תקופה. חזרתי לארץ אחרי שהייתי באירופה, לחגיגות יום הולדת 15 של יערה. נכנסתי יפה ואלגנטית כמו תמיד, עם מסיכה של נימוסים ומסביבה כל אותם אנשים שפעם היו החיים שלי.
“דָבָּר אִמָּא,” פנתה יערה, עיניה הכחולות מביטות באומץ ישר אליי. לקחה אותי הצִדה והובילה אותי לחדר העבודה של דביר.
ישבה על אדן החלון, כוללת את כל הגידופים, משפילה אותי “הוא מעולם לא אמר עלייך מילה רעה, לא הכניס מישהי אחרת במקומך, אפילו לא התגרש. תמיד אמר שיש לי אמא, גם כשלא היית. אני לא באמת צריכה אותך, הכל למדתי מסבתות וממנו. אבל אני עושה צעד אולי תראי שאת רוצה להיות אמא.” והצביעה על ציור הנוף שתקרה: “זה שלי.”
השתתקתי. לראשונה הבנתי מי שלימד את הילדה שלי לאהוב, לסלוח, לעמוד בעצמה, זה אותו דביר “הכבד” שתמיד זלזלתי בו.
“אני נותנת לך לנסות להיות אדם, אמא. לא אכפת לי עכשיו להתאמץ. אולי תצליחי להוכיח לי שאני זקוקה לך. תראי… נגמר הזמן לאשליות. תעשי ניסיון ואני אשקול למחול.”
בדרכה החוצה עוד סובבה ראש, מחייכת שוב עם השובבות שבאה רק ממנו:
“מה את אומרת, אמא? גם אני נהייתי ‘כבדה’?”
הלכתי לחלון, הנחתי יד איפה שקודם טשטשה את האדים, ולרגע חייכתי בדמעה. כן, ילדה שלי. את כבדה בדיוק כמו אבא שלך וזה כל הכיף. אולי גם אני אלמד יום אחד להיות משמעותית עבורך. אחד מהימים.
