תפוח קטן
את ממש כמותה של אמא שלך!
כמו מי, סבתא? נועה נעמדת באינסטינקט בתנוחת התגוננות, אבל מהר מתאפקת. ממי היא בכלל מגינה על עצמה?!
עושה רק מה שבראש שלה! היא אף פעם לא הקשיבה לאף אחד! וגם את ככה!
מה הייתי אמורה לשמוע?
אותי! את צריכה להקשיב לי! ולכבד אותי! כי אני מבוגרת ויודעת קצת יותר בחיים! הבנת?
נועה מביטה בהפתעה באישה מעט מפוזרת ולוהטת מעצבים, שמנופפת באצבע מולה.
מה כל כך דחוף לה שיקשיבו לה? באה, דרשה, לא נעלמת…
נועה קצת מזיזה את האצבעות, כאילו כי יש לה גיר ביד. הלוואי ויכלה לערוך את היום הזה מחדש! אולי להאיר אותו, להפחית את הצללים… היא שונאת שחור, ואינה סובלת מריבות וויכוחים ורעשים רמים. אמא שלה אף פעם לא דיברה איתה כך. תמיד אמרה שאנשים טובים יודעים להקשיב וגם לשמוע.
פותחים את האוזניים, נועהלה, ומקשיבים טוב-טוב! כמו שפן! יודעת למה שפן מאזין כל כך טוב? כי השועל מתגנב בשקט-שקט. אם שפן לא היה מקשיב, השועל היה טורף אותו!
לא רוצה! נועה הקטנה משתהה מול עיני אמא.
ברור, לא רוצה. אז שפן חכם הוא מקשיב באוזניים ורץ ברגליים, אף שועל לא ישיג אותו.
זה היה מזמן. נועה כבר כמעט בוגרת, אבל את הסיפורים של אמא והלקחים לא שוכחת.
מעניין… פעם כשהייתה קטנה, חשבה שאמא מגזימה. עכשיו היא מבינה כמה צדקה.
השנה רק פגשה את “הסבתא”. היא ונועה חיו כל השנים עם אמא שלה בראשון לציון ליד הים, הלכה לגן, רבו עם שירה ושני, השלימו ורצו יחד לקנות קרטיבים בטיילת. הגיעו לבית הספר, עידו, נשיקות ראשונות מול השקיעה.
ואמא הייתה שם…
נועה מחזיקה חזק בחרוז גדול ששזור בידה, על צמיד שאמא הכינה לה.
נו, נכון שהוא מזויף? אבל תראי איזה יופי זה! את יודעת, ילדה שלי, לפעמים האמיתי קשה ומר, ולא תמיד משמח או מחמם, וה”זיוף” לפעמים בכלל לא נורא.
איך זה?
הרי נועה, על מה רבת עם שירה לפני שבועיים?
היא אמרה שאין לנו כסף, לכן לא קנית לי נעלי ספורט אמיתיות אלא חיקוי. אמרה שהן אמורות להיראות אחרת.
נכון, שירה צדקה. הנעליים תפר לך יוסי הסנדלר. אבל לא טענו שהן מקשת של מותג, נכון?
נכון!
אבל הן מעור טוב, יפות ונעשות באהבה. את אוהבת אותן?
בטח!
אז מה זה משנה? אנשים המציאו את זה, כדי להיראות מעל אחרים אבל זה לא חשוב באמת. הכי חשוב לא להיות מזויף בפנים. והשאר… יש שמעדיפים תגים ומותגים, ויש שמתרכזים בלבן שבפנים.
אז נועה חשבה הרבה. ניקתה את החדר שלה ואפילו את של אמא. בסוף באה למטבח, שם אמא בישלה ריבת משמש אהובה.
אמא, אז שירה כבר לא החברה הכי טובה שלי? היא מדברת אלי יפה, ואז פתאום מעליבה
מאיפה את יודעת?
נועה סיפרה, היא אומרת ששירה רב עם אמא שלה שרצתה נעליים יותר טובות משלי.
נו, נועה אמרה תמר, אמא של נועה, וחיבקה אותה אל תשפטי מהר. גם שירה ילדה כמוך.
אני לא ילדה!
נועה נעמדה בידי אמא, עיניה כועסות, אבל תמר יודעת הכעס על עצמה.
בשבילי את קטנה, מחייכת תמר גם את וגם שירה. כל אמא רואה בילדים שלה קטנים. זה רע? אני הייתי מתה לחזור להיות ילדה, שאמא תלטף ותחבק. כבר אין לי מי.
תמר עוטפת במבטה את בתה.
טוב, דיברנו מספיק עלייך ובכלל… תני זמן לשירה. זוכרת כשליוותה אותך הביתה שנפלת מהנדנדה?
ברור.
ואיך חילקה איתך את הטושים החדשים כשנפגעת? וכל זה כי את חשובה לה, זוכרת?
כן…
אז. ביום תגדלו ותבינו שכל אלו שטויות.
היא כבר באה אלי.
למה?
להתפייס. ביקשה סליחה.
ואת?
אמרתי שאני לא רוצה לראות אותה, ואנחנו לא עניים!
כעסת?
מאוד!
ועכשיו?
כועסת, אבל פחות…
אז חכי שהכעס יעבור, ואז תתפייסי. אם עכשיו תלכי, לא תסלחי עד הסוף.
כמה נועה מתגעגעת לאמא… בטוח הייתה יודעת מה לעשות, במיוחד עכשיו, כשהסבתא כאן.
היא הופיעה פתאום.
נועה לא ידעה כלום, עד שהסבתא הגיעה, בעקבות בריאותה הרופפה של אמא.
שלום, תמר! לא האמנתי שנראה אותך עוד! אמרה האישה המגודלת והאדומה מהחום, נשענת סחוטה על שער.
שלום, רחל!
נועה נדהמה לשמוע טון שונה בקול אמא.
זו נועה? רחל מתבוננת בילדה. כלום לא מזכירה אותו! בטוחה שהיא בת של גדי?
לא משתנים, אה תמר צוחקת, ונועה קצת נרגעת. “נראה כבר”, אומרת תמר.
הסבתא לא מצאה חן. רעשנית, לחוצה, תזזיתית. מיד הכניסה לבית תוהו ובוהו.
בלגן תמיד! קשה לעשות סדר, תמר?! ילדה בבית, ועוד בת! איך תלמד להיות אישה?! הבעל שלה יעיף אותה ביום הראשון מהבית!
נועה לא הבינה למה אמא שותקת, מחייכת לעצמה ולא מגיבה.
החתולים איבדו את החוצפה והסתתרו. הכלב גידי, מתנת יוסי הסנדלר, יצא לחצר ונשכב.
הנה, החיה היחידה שמבינה מה צריך בבית הזה! חיות בכלל לא צריכות להיות בבית!
החתולים ברחו לחצר מהר.
בפעם הראשונה נועה מתעקשת. היא תופסת את פיסטוק, החתול האהוב, ונכנסת איתו demonstratively לחדרה.
מה זה? נועה! צעקת רחל מבהילה את גידי.
אני דואגת לה! נועה מנופפת בחתול חתולים נשארים בבית. וגם גידי. הם פה לפני. זה הבית שלנו! כאן אתם האורחים!
נועה! תמר נבהלת. לעולם לא ראתה את בתה עונה כך למבוגרים.
רחל דווקא לא נעלבה, מחייכת עם מבט ערמומי: ממש בת דורה! ככה זה, תפוח לא נופל רחוק מהעץ… תמר! היית יכולה לחנך טוב יותר את הנכדה שלי!
מאז לא נגעה בחתולים, רק הרימה רגל בהעברת ריחוק.
האירועים התגלגלו במהירות שנועה מביטה בשעון הישן בסלון, מנסה לעצור את הזמן.
למה הזמן רץ? אמא עוד צעירה. היא כל כך צריכה אותה. זה לא הוגן.
הזמן לא עוצר. הרופאים, התרופות, האשפוז
תמר עוזבת בבוקר אביבי.
יום קודם נועה פותחת את החלון, מכניסה רוח מרעננת, ולוחשת:
אמא, הדובדבן שלך תכף פורח! ממש בקרוב!
אתאמץ, נועה אני רוצה לראות אותו…
כשאמא איננה, נועה שוברת בענף שנשען אל החלון של החדר של אמא, זועמת שאין כבר מישהי לראותו…
רחל לא מתפנקת עם נועה. היא אוספת אותה לחיבוק, שולפת מטפחת ענקית מכיס, ומצווה:
תבכי! תצעקי! תשחררי! זה לא שלך לשאת! אין פה מה לעשות… לכל אחד הכיתה משלו…
מאיפה היא יודעת מה קורה בלב של נועה? הרי צדקה. נועה האשימה את עצמה על מה שקרה. אמא עבדה יותר מדי הכל בשבילה… רצתה שתלמד, שיהיה לה עתיד…
ונועה? התרוצצה עם עידו וחברות ולא למדה מספיק. קיבלה שלוש, וגם כשהתחילה להשתפר, לא הספיקה להגיד לאמא… לא רצתה להדאיג.
את המכתב שאמא כתבה לנועה, רחל מוסרת לה רק אחרי הארבעים.
קחי! עכשיו מותר. תקראי טוב. אמא שלך כותבת לך.
למה המעטפה פתוחה? נועה מסתכלת במעטפה פשוטה לבנה, בלי בול או כתובת. כתוב רק “לנועה”.
על מי את חושבת שאני? אולי לא אתם הכי מסתדרת איתי, אבל אני לא פותחת מכתבים של אחרים! רחל מנפנפת בידה נו, לכי כבר, עמוסה פה!
לא נעלבה נועה מבינה מזה מיד כשהסבתא מסתובבת למטבח. נועה נצמדת למשקוף, רואה את הסמנים שאמא סימנה עם השנים לגובה שלה.
וואו, איך נועה גדלה! כמה גבוהה נהיית!
קול אמא כל כך נוכח, שנועה קופצת לאחור מהדלת.
גדולה… כאילו! אם הייתה באמת גדולה, לא הייתה פוגעת ככה באנשים. אמא לא הייתה מאשרת התנהגות כזו.
נועה סוגרת אחריה את הדלת, מתיישבת על הרצפה, המעטפה מולה. קשה… כל כך הרבה רצתה להגיד לאמא, כל כך הרבה לא שמעה ממנה…
המעטפה תפוחה, מלאה דפים כתובים צפוף, שנקרעו מיומן פשוט. נועה מחבקת את פיסטוק, ומוציאה את הדפים בעדינות.
“נועה! תפסיקי לבכות עכשיו! יש לך עוצמה. למה הדמעות? החיים כל כך יפים! תעריכי כל רגע! אל תבזבזי זמן, אפילו לא על העבר. את תאמרי שלנו לא היה זמן אני אומרת שהכל היה במידה הנכונה. אולי לא הכל תצליחי להבין… אבל אספר לך מה שתצטרכי לדעת. מההתחלה.
לפגוש את אבא שלך וואו, הוא היה מהמם. איך שהתלהבתי! חברות התבדחו ‘איך את יכולה? הוא גינגי!’ לא הבינו איזה שמש הוא. גם את מזכירה אותו ככה, רק פנים שלי, כן? כשהיית תינוקת הוא ניסה לדמיין שיהיו לך תלתלים כמו לאמא שלו, רחל.
נועה, רחל אישה טובה! אל תקחי ללב את הרעשנות. תמיד הייתה כזו, רגשית, חזקה וגסה. והיא נאמנה וטובה.
שואלת למה לא הכרת אותה? אשמתי. הייתי צעירה וטיפשה. פגעתי בה. סולחי לי.
רבנו קשה מאוד, כשהיית קטנה, אחרי שאביך הכיר מישהי אחרת… זה קורה, נועה.
לא כי לא אהב אותי או אותך. פשוט, מצא מישהי שהייתה עולמו. יגידו: ומה איתי? פשוט אין. אני תמיד אהבתי אותו יותר והוא היה אבא טוב. נשאר איתי למענך, עד שכבר אי אפשר היה לשקר. תמיד היה ההגון…
אבל אז כאב לי מדי. וכשסבתא רחל הופיעה היא ניסתה לשכנע את אבא. לא קלטה מה קורה באמת. התחילה עם ה’איפה הסדר?!’. ואני… התפוצצתי. העלבנו אחת את השנייה, עד שאמרתי שאת לא נכדתה.
אלוהים, נועה, איזו טיפשה הייתי! כמה קל לטעות, וכמה קשה לתקן.
כדאי היה לזכור איך היא הגיעה כששכבתי בהיריון בשמירה. היא בישלה לי ופינתה סדר בבית, נשארה חודש עד שהרגישה שאני ואת תהיו בסדר.
היא גם ניסתה לדבר עם ‘המחליפה’, ואז בסוף קיבלה אותה, וגם הילדים שלה אהבה מאוד. כן, נועה, יש לך אח ואחות. תחשבי אם תרצי להכיר. דיברתי עם רחל על כך שלא תהיה לבד. זה יעודד גם אותי.
ועכשיו לימודים! תבחרי עתיד בעצמך. אף אחד לא יקבע לך. דיברנו על זה, זוכרת? יש בך כישרון, נועה! תנצלי אותו. זה לא קל, מבינה, אז ביקשתי מרחל שתעזור. יש קצת חסכון לא הרבה יספיק לך לשנה-שנתיים. נכון, גם קודם מכרת תיקים וציורים אנשים אהבו. בירושלים או בתל אביב יהיה קל יותר למכור. אל תוותרי על החלום. יום אחד תהיה לך תערוכה גדולה אני אתגאה בך, גם אם כבר לא אראה. יש לי הרגשה שאדע הכול…
אני אוהבת! דואגת! אבל מאמינה בך, אהובה!
להפסיק לבכות, אמרתי!
אמא”.
נועה סוגרת את המכתב ובוכה בדממה. אמא ביקשה לא לבכות!
פיסטוק מנמנם לידה, נועה שואלת את עצמה איך תמשיך מפה.
רחל מופיעה פתאום, מכבה את האור וקוראת:
לקום! די לשבת באפלה. בואי, נכין תה ונחשוב מה עושים. עשייה, לא דמעות!
על האמנות רחל לא התלהבה. הסבירה שנכון יותר להיות ‘משהו אמיתי’, כמו רואת חשבון. אבל נועה לא מקשיבה לה. אז רחל מהנהנת: עקשנית כמו חמור כמו זו שהתחילה את כל זה בגלל מילה לא במקום!
שתקה כל השנים! אין לי מושג איך לא מצאתי אתכן! שינו לך שם ושפרי משפחה, אפילו לא חזרת לשם נעורייך, אלא המצאת לגמרי חדש!
יוסי הסנדלר עזר.
איתו עוד אני אדבר! אוי, שיעבור טוב!
הוא רק רצה בטובתנו. ניסה לשכנע את אמא.
והיא?
אהבה את אבא שלי, גם כשהלך.
עכשיו די. תאכלי! ומה עם אמנות מה זה, בכלל?! רואת חשבון יש כסף!
סבתא, לא בפני אורחים…
מה קרה? תתחילי לזכור שלספור כסף של אחרים לומדים מהר.
לא! זה לא אני! אני רוצה ציור, זה כל העיקר!
טוב, טוב…
מילה שלי: כשימלאו לי שמונה עשרה, תקבלי את הכסף מאמא, ואני עוזבת לבד. כבר לא אכביד.
רחל קופאת, מסתכלת, ואז משחקת ביד ומרכיבה בזריזות את האות שכולם לומדים בגן.
הולכת איתך! מבטיחה לא לעזוב עד שתהי אמנית אמיתית. את זה הבטחתי לאמא שלך. שקט!
רחל מסדרת את הצלחת מול נועה, פוקדת: תאכלי, זה כבר התקרר!
שנים אחרי, בגלריה קטנה בתל אביב, יסתובבו ביחד אישה גינגית, קצת פרועה, בחור גבוה במדי מעצבים ומשקפיים, ונועה עם הפעוט שלה בידיים.
נו, מה את אומרת? תשאל נועה, למרות שהבטיחה לחכות.
רחל תזרוק מבט, תחטוף ממנה את הילד, תנגב לו את האף, תסדר אותו, ורק אז תגיד:
יפה! המסגרות מקסימות, הכול! רק כל כך הרבה צבע… גדול מדי! וסדר כבר בסטודיו! הייתי בבוקר בלגן שאי אפשר לתאר! דניאל! פונה לבחור עם המשקפיים מה קורה כאן?
מה לא בסדר, רחל?
יש לה עיגולים כאלה מתחת לעיניים אי אפשר להסתכל! הולכים לישון היום! לוקחת את שחר אלי! אתם תישנו ותתנקו, ותחזרו אחרי שבת! ברור?
בדרך החוצה, תעצור דקה, תניח יד על לחיה של נועה ותלחוש:
אמא שלך מאוד גאה בך, בחורה! וגם אני! את יודעת את זה, נכון? תפוח שלי…
