לאחר שהבן שלנו התחתן, הוא כבר לא רוצה לבקר אותנו. נראה שהוא כל הזמן עם החמות שלו, והיא תמיד זקוקה לאיזושהי עזרה דחופה. לפעמים אני שואל את עצמי איך הייתה מצליחה להסתדר עד שבתה התחתנה עם הבן שלנו.
הבן שלנו נשוי כבר יותר משנתיים. אחרי שהתחתנו, הילדים עברו לדירה משל עצמם דירה שרכשנו לו כשהתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. עוד כשהיה ילד, תמיד קיבל מאיתנו תמיכה מלאה והבנה. עוד לפני הנישואים, הוא גר לבד, כי הדירה הייתה קרובה למשרד שבו עבד.
אני לא יכול לומר שלא אהבתי את הכלה שלנו, אבל מיד הבחנתי שהיא פשוט לא מספיק בוגרת לחיי משפחה, למרות שהבן שלנו גדול ממנה רק בשנה וחצי. הכלה נהגה לא פעם להתנהג כמו ילדה קטנה, ולעיתים הייתה ממש מפונקת. הבן שלנו, תמיד טוב לב, ואני דאגתי הרבה איך יצליח לבנות חיים עם בחורה כזאת.
כשהכרתי אותה ואת אמא שלה, הבנתי בדיוק מול מי אנחנו עומדים. אמנם החמות בגילי, אבל התנהגה ממש כמו ילדה. בטח פגשתם פעם אנשים שכבר עברו את גיל הארבעים ועדיין מתנהגים בצורה ילדותית אנשים כאלה מתקשים לקחת אחריות ולהסתדר לבד. בזמן החתונה, החמות כבר הייתה גרושה בפעם השישית.
לא היו לי נושאים משותפים לשיחה איתה, היא חיה בעולם שלה, והדבר היחיד בינינו היה ברכות מנומסות בחגים ובאירועים משפחתיים.
הדגל האדום הראשון הופיע כבר לפני החתונה, כשהכלה המשיכה לגרור את הבן שלי אל בית אמה: לתקן ברז דולף, להחליף שקע בקיר, או לבנות מדף שנפל במטבח. בפעם הראשונה עצמתי עיניים הרי אין גבר בבית, והעזרה באמת חשובה.
אבל עם הזמן, מספר התקלות בבית החמות לא הפסיק לגדול. הבן התחיל להתעלם מאיתנו, ותירץ שלא יכול להגיע כי הוא ואשתו אצל אמא שלה. לפני שהבנתי, כבר חגגו את כל החגים בבית החמות; אצלנו נשארנו אני, אבא שלי והסבתא.
היה לי קשה במיוחד כשהפסיק להגיע לארוחות חג משפחתיות, אבל כשהפסיק לעזור לנו בבקשות הפשוטות שם כבר הרגשתי שאיבדנו אותו.
לפני כמה חודשים קנינו מקרר חדש וביקשתי מהבן שיבוא לעזור לנו לסחוב אותו. הוא הסכים, אבל אחרי יום התקשר ואמר שלא יוכל להגיע כי הוא ואשתו עוזרים לאמא שלה הפעם זה היה מכונת הכביסה שדולפת.
אשתי התקשרה אליו ושמעה את הכלה אומרת, “ההורים שלך לא יכולים להזמין חברת הובלה?”. בסוף הגיע, אבל כולו היה עצבני.
“נו אבא, באמת, למה לא הזמנת הובלה? עכשיו אני צריך לסחוב את זה בעצמי!”
מרוב חוסר אונים, תהיתי למה החמות לא מזמינה איש מקצוע בעצמה? אולי היא חיה במציאות אחרת שבה לא קיימים בעלי מקצוע כאלו? הבן שלי הסביר שוב ושוב שהיא פוחדת שירמו אותה וייקחו כסף בלי לעשות כלום.
אשתי כבר לא התאפקה ואמרה בציניות, שאולי החמות לא יודעת איך להפעיל מכשירי חשמל, אבל היא ממש אלופה בלגדל “כבשה” כלומר, יודעת איך להשתלט על מישהו. הבן התרגז מאוד ועזב מבלי לומר שלום. אז לא התערבתי, כי האמת, אני מסכים עם אשתי: בני משפחת החמות רוכבים על הבן שלנו כבר מזמן. הוא מתקן, הוא מתקין, והוא שם תמיד ולנו כבר אין לו זמן.
מאז הריב ההוא, הבן לא דיבר עם אשתו יותר משבועיים. גם אשתי סירבה לעשות את הצעד הראשון, וגם הבן התעקש שלא יפנה אליה עד שתתנצל בפניו. ואני, בתוך כל הסאגה הזאת, מרגיש קרוע בין הפטיש לסדן. אולי אשתי צדקה, אבל הייתה יכולה לומר זאת קצת יותר ברוך; עכשיו הבן מלא מרירות ולא רוצה לבוא, ואני לא מוכן לאבד אותו עבור שטות שכזאת.
אשתי לא יוצרת קשר, והבן נאמן לעקשנות שלו, אומר שלא יתקשר עד שתבקש סליחה. ברור שכולם בסבל, ורק החמות יוצאת מורווחת מכל הבלאגן.
היום, אחרי הכל, למדתי שלפעמים צריך לדעת לשחרר. אולי בסביבה הישראלית שלנו, הגבולות במשפחה חשובים יותר מהכול ועדיף לפעמים לדעת להבליג ולהציע תמיכה, במקום להילחם ולהתרגז. בסוף, משפחה היא הדבר החשוב מכל, גם כשלא הכול קורה כמו שאנחנו רוצים.
